אוגוסט 4th, 2017 by גידי אורשר

האמת היא שקשה לי להחליט האם "פצצה אטומית" היא סרט בנים או סרט בנות.  מצד אחד לפנינו סרט שפעם היינו קוראים לו "סרט ליומיות", השעה וחצי שבה נפגשים הבנים, לאחר צהריים של פורענות בזמן פנוי כדי לחטוף קצת אקשן רווי טסטוסטרון עם אלימות וסקס על קצה המזלג ואופציה נוספת לסדר את העולם המקביל של הקולנוע בשורה מנצחת של הטובים נגד הרעים.

מאידך זה יכול להיות גם סרט בנות שמקבלות כאן שעה וחצי של כוח נשי בדמותה של גיבורה, פאם פטאל אמיתית שיכולה הכל, תמיד ועל כולם, בייחוד על עולם שהוא עולם גברי שנראה סגור ובלתי חדיר. אשה המגשימה את עצמה, עושה לגברים מה שהם בדרך כלל עושים לה ולעצמם, מראה להם מהיכן יורה האקדח ועל איזה אף נוחת האגרוף. ומלבד זה גם אוהבת נשים אחרות. וגם גברים. שטה חופשי בעולם המימוש הפיסי.

האמת, כמו שאומר ייונסקו ב"זמרת בעלת הקרחת" נמצאת בין השניים, או גם וגם. ולכן אני באמת לא יודע אם לכוון לסרט את הבנים או את הבנות…

לתוך הסיר המבעבע של גיבורים כל יכולים מטעם עולם הריגול מחד והרומנים הגרפיים מאידך מזנקת עכשיו גם שרליז ת'רון בתפקיד הסוכנת המאומנת מאוד לוריין ברוטון ודוחקת לרגע את כל הכל יכולים, האמיצים, הנועזים בעורף האוייב, קוסמי הפעולה ואבירי השרידות. ואם בימים אלה העיסוק של חשיפת הנוכלים הוא עיסוקה של העיתונות, בימים של המלחמה הקרה עשו את זה מקצועני האקשן האמיתיים שיכולים היו לראות מבעד למסכות השקרים והבגידה בהם פעלו.

"פצצה אטומית" של הבמאי דויד ליץ' (לא לבלבל עם דויד לינץ' שזה משהוא אחר) מחזיר אותנו לימים ההם, לברלין השסועה שלפני נפילת החומה בעלילה שעיקרה חיפוש אחרי רשימת מרגלים רוסיים. ושוב נפרש לפנינו עולם הריגול האפלולי, הפעם על רקע ברלין לפני שהפכה מטרופולין ובירת התרבות האירופאית, שנראית רגועה ומשעממת על פניה אולם רוחשת כל רע ומזימה אפשרית מתחת לפני השטח. צילומי לילה, חדרים סגורים, פיסות מונומנטים שפעם היו סימליים כל כך (כיכר הכנסיה במערב ואלכסנדרפלאץ במזרח ואפילו החיאה שכולה טעות של נמל התעופה טמפלהוף שהוחזר לחיים בשביל הקולנוע).

טוב, זה לא ג'ון לה קארה, אבל העלילה המסובכת והמפותלת באמת לא חשובה אל מול היכולות המוכחות של ת'רון להציע יכולת פיסית קיצונית ששולחת את ג'יימס בונד לערבון מוגבל.  תוכלו להשתכשך כאן בסצנה אחת, מרשימה במיוחד לקראת סופו של הסרט, כעשר דקות ויותר של כוריאוגרפיה קיומית… ערבלו גם את הסיפור שמחליף צדדים ונאמנויות עם הצילומים האקספסיביים בכחלחל וכתום ובכל זוית אפשרית ואת העריכה ההיסטרית והרי לכם/ן הסרט לבילוי בהחלט שווה לערב קייץ חם במזרח התיכון. אם לברוח מהחדשות, הנה אופציה אפשרית בהחלט, ואת ההגיון נא להשאיר  בבית.

"פצצה אטומית" – 8 בסולם אורשר.

Atomic Blonde

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

יוני 11th, 2017 by גידי אורשר

שון פן, שחקן מרתק שהפך גם לבמאי (חמישה סרטים עד עכשיו שהאחרון בהם היה "עד קצה העולם") מציע לנו סרט חדש שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, "הפנים האחרונות",  והתקבל, חייבים לאמר, בצוננים מצד הביקורת. פן לוקח אותנו כאן לרומן המתפתח באפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות. פן הפעיל החברתי משעבד את פן הבמאי והתוצאה נפוחה, ארוכה ומוגזמת. 7 מינוס בסולם אורשר. 

אפריקה רחבת הידים ומרובת הפנים על הג'ונגלים והמדבריות שלה היא מקום פורה לסיפורי אהבה קולנועיים גדולים מהחיים. זוכרים את "זכרונות מאפריקה" מעוטר הפרסים, "המלכה האפריקנית" הוותיק, "אי שם באפריקה" הגרמני וכמובן את המלודרמה על "הפצוע האנגלי" המקרב אותנו יותר מכולם לחיבור שבין הרומנטיקה האקסוטית למלחמה הארורה.

שון פן, שחקן מרשים ומיוחד ובמאי באיכות מתנדנדת מנסה בסרט החדש שלו, החמישי במספר כבמאי לשלב את שני הקצוות של הקיום האנושי, אהבה ומלחמה ומניח אותם גם הוא במרחב הפראי של היבשת השחורה. נכון שהמלחמה שמשה לא אחת, בקולנוע האמריקאי ובכלל כרקע לחיבורים רומנטיים אבל פן לוקח את הכל רחוק מידי, מוגזם מידי ואולי גם צדקני וגזעני מידי.

פן מטיל אותנו כאן לאפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות שגובלות ברצח עם ופורש שם לפנינו את סיפור אהבה בין שני פעילים הומניטאריים שבאים להציע מזור לכאב. שרליז ת'רון, העומדת בראש ארגון בין לאומי לעזרה לפליטי מלחמות וחבייר בארדם רופא המטפל בנפגעים מוצאים זה את זאת בסביבה האלימה דוקא. הרקע לפגישה נורא : הטורפים האפריקאים אכזריים וחסרי צלם אנוש ומי שמשלם את המחיר אלה הם חסרי המגן, אחים אפריקאים אחרים משבט אחר, מעם אחר. מלחמות שאף פעם לא די בם, שפן לא נותן בהם סיבה. הן קיימות והן נוראות.

הטוב והרע עומדים כאן זה מול זה. החמלה האנושית והעזרה שמגיעה, מעט מידי מהעולם המערבי אל מול הרוע הטוטאלי. וכך גם הרומן המתפתח. פן פורש את הסיפור שלו על פני עשר שנים בכמה מפגשים של שני האוהבים ועם המציאות האפריקאית שאכזריותה לא משתנה. היא רק מחליפה מקום. אבל המידתיות שלו מוגזמת. הרומן נמתח כמו מסטיק והאלימות מפורטת מידי. קשה להסתכל בגופות המבותרים, בשלוליות הדם ובאברים הקטועים בקלוז אפ.

מרוב רצון להעביר מסר פוליטי, ופן הוא פעיל פוליטי לזכויות הפליטים בעולם מזה זמן, הסרט מתארך הרבה מעבר לצורך השילוחי שלו. יש גבול גם ליכולת הקליטה של הצופים מחזות שכאלה. התחושה היא גם של הגזמה ויפיוף יתר בעיצוב שתי הדמויות העיקריות. יש בהן משהו לא אנושי ולכן לא אמין. נכון ששרליז ת'רון וחבייר בארדם הם שחקנים מעולים העושים הכל כדי להתגבר על המכשלות של התסריט, אבל גם בפיהם נשמעים לא מעט טקסטים נפוחים ומעושים.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה שם לקריאות בוז רמות. המבקרים לא אהבו את הגישה המתנשאת של פן לגיבוריו ולמציאות הקשה באפריקה, אותה הוא מתאר בפרוטרוט בסרט. פן הוא שחקן נפלא ובמאי שעשה כבר כמה סרטים מעניינים. הפעם, כנראה גברה עליו יד השליחות על פני השיקול האמנותי ובקולנוע, משלמים את המחיר מהר מאוד.

הפנים האחרונות – 7 מינוס בסולם אורשר. 

The Last Face

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יולי 26th, 2015 by גידי אורשר

סגירת תיקים ופתיחתם אינה ההמצאה של הפרקליטות שלנו. הקולנוע עוסק בסיפורים עם זנבות מתנפנפים כאלה, של עיניינים לא מטופלים ולא פתורים כבר מימים ראשונים בדרכו אל המלודרמה האולטימטיבית או סרט המתח והפעולה.

 

שרליז

שרליז ת'רון: היא יפה

ז'יל פקה-ברנר הצרפתי מקפץ לתוך הקולנוע האמריקאי נוקשה החוקים ומנסה לא להתבלט. ומצליח לו, לפחות מבחינה זאת. להלן סיפורה של אשה צעירה שחייה עוצבו בצילה של טראומה אישית הסובבת בתוך מעשה רצח שביצע כביכול אחיה באחותה ובאמה כשהיא עדה והיא רק בת שמונה. הצורך הכלכלי דוחף אותה לבחינה מחודשת של האירועים ובמהלך הסרט היא, כלומר אנחנו איתה מקפצים בין רגעים בפרקי זמן שונים, בדרך אל הפתרון.

הסיפור ירטיט לבבות, אבל הטיפול הקולנועי של הסרט, בגלל הגימנסטיקה המרובה שבו במעברים רבים מידי בזמנים הלוך ושוב, אינו מאפשר אמפטיה אמיתית. גם הקיבעון הקיומי והרוגז אותו מציגה שרליז ת'רון הנאווה לא מוסיף לרדידות הרגשית והבחירה לספר את הסיפור בגוף ראשון גם היא חוסמת כאן את המעוף האפשרי.

"מקומות אחרים" –  7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: