אוקטובר 18th, 2015 by גידי אורשר

לאיאן מק'קלן יש ים של מניירות שיכולות להטביע כל שחקן אחר, בודאי צופה מן השורה. אבל איזה מניירות מופלאות. האמת היא שהוא לא לבד בבית הספר הזה של אמנויות המימיקה התיאטראלית והוא ממשיך שושלת  ארוכה של שחקנים שהחזיקו על גבם ובכשרונם את המסורת המפוארת של אמנות הבמה האנגלית עד לורנס אוליביה וכמובן גם אחריו. ג'ון גילגוד, אלק גינס, צ'ארלס לוהטון, אנג'לה לאנסברי, פול סקופילד, מייקל רדגרייב, פגי אשקרופט, איאן הולם, דרק ג'אקובי, ג'ודי דנץ, הלן מירן הם רק חלק מהשמות המפארים את האקדמיה האנגלית לתאטרון שזלגו גם לקולנוע, איך לא ?

מק'קלן בגילו המתקדם (76, שיהיה בריא) מוכר גם לבוגרים שבנינו וגם לצעירים עם ניהול נכון של הקריירה הקולנועית שלו – גם קולנוע קלאסי וגם קולנוע פופולארי – "ריצ'ארד השלישי" ו"עקומים" מחד ו"שר הטבעות", "ההוביט" ו"אקס מן" מאידך. עם הבמאי ביל קונדון הוא נפגש כבר בעבר בסרט "אלים ומפלצות" שהביא לו מועמדות לאוסקר האמריקאי. ודוקא המניירות המחושבות הללו שלו הן ששמו אותו במקום הנכון על פני הסקלה הרחבה מאוד של ז'אנרים קולנועיים שונים כל כך, ובהצלחה ובמקצוענות מדוייקת כל כך.

הדמות של שרלוק הולמס, האבא של כל הבלשים, לפחות בספרות המודרנית גלשה כבר מזמן מהטריטוריה הסגורה של ספרי ארתור קונן דויל והפכה לאייקון  תרבותי ומקור התייחסות בעולם התקשורת ההיברידי של השנים האחרונות שפעם קראו לו פוסט מודרני, עולם שבו הזיווגים וההתייחסויות והאסוציאציות נשפכות בו ברוחב לב, לעיתים גם בחוסר אחריות.

הולמס של העת הזאת הוא לא רק הגאון מרחוב בייקר שפותר מעשיות בלש בכוח ההיקש, מעשן מקטרת ענקית, מביט על החיים דרך זכוכית המגדלת חובש כובע צמר כפול מצחיה, מנגן בכינור ומזריק לעצמו הירואין, ידידו של הד"ר ווטסון על פי הדמות שהשאיר אחריו קונן דויל. החירות האמנותית הפכה אותו לכמה וכמה דמויות שונות לשימושם של היוצרים, החל מגיבור סרטי פעולה ועד זקן מריר נפש המהרהר במשמעות חייו.

ב"מר הולמס", על פי ספרו של מיץ' קאלין " A Slight Trick of the Mind " הוא כבר באחרית ימיו ומנסה, לראשונה בחייו להעלות בעצמו על הכתב סיפור בלשי המטלטל את נפשו כבר שנים רבות. הפרשיה האחרונה שלו שהסתיימה, לא עליו, שלא כמתוכנן ושלחה אותו לכלות את ימיו בקוטג' דל בסאסקס אותו חילק עם סוכנת הביית ואלמנת מלחמת העולם השניה מיסיס מונרו ובנה הילדון רוג'ר. העיסוק העיקרי של הולמס כאן הוא גידול דבורים, אהבה שהוא מנסה להנחיל גם לרוג'ר המעריץ אותו ורואה בו דמות אב וסב כאחד, דוחק בו לסיים את כתיבת הספר.

הסרט האינטימי של קנדון מעמיד זה מול זה את האמת מול הבדיה ואת האינטלקט מול הרגש. הולמס שלו מתייחס בבוז טבול בטינה לווטסון ששרת אותו במשך שנים כה רבות עד שעזב בעקבות אהבה. אותו ווטסון שהעלה על הכתב את העלילות הבלשיות של הולמס ועשה זאת תוך כדי סילוף המציאות ויפויה, לפורמטים כאלה שהפכו אותם למבוקשים כל כך. סיפורי בדיה שהולמס הציני בז להם.

גם הבחירה שלו בעולם האינטלקטואלי הקר, עולם של הגיון צרוף, של הקשים ותובנות, בחירה מודעת הרחיקה אותו לא אחת ממושאי אהבתו, עליהם ועליהן היה צריך לוותר מתוך ריאליזם פסימי שהכתיב את הוויתו. מסיבה זאת הוא נושא גם את הכאב של אותה פרשיה אחרונה שעל תוצאותיה המעקרות הוא משלם עד ימיו האחרונים. האם בפתרונו את הפרשיה עליה הופקד היה צריך לספר את האמת, או ליפות אותה לשקר מרגיע.

דמות גדולה מהחיים הממלאת את כל הסרט העדין הזה ואין כמו מק'קלן להכיל אותו עד תום. הוא מהפנט, הוא פתטי, הוא תאטראלי, הוא מגלגל בלשונו, פוער את שתי הארובות התכולות של עיניו  להקרין את הצער והכאב גם לצופים. הוא פומפוזי והוא עדין, אקורדיון נמתח של יכולות, של טכניקה, של אפשרויות אנושיות.  מולו לורה ליני כגברת מונרו, מגיעה הנה מאסכולה אחרת של הקולנוע האמריקאי ומציעה את הרגשנות המתנגשת כאן עם הקור הענקי של האיש הזקן. גם היא, מדוייקת, לא מגזימה, בדיוק על פי המידה. והילד מילו פארקר משלים את התמונה, חנון של הטבע עם חן אדיר.

קונדון מתנייע כאן באלגנטיות בין שלוש תקופות – סוף שנות הארבעים, הימים בהם מתרחשת העלילה, כמה שנים קודם לכן בסיפור מקביל על ביקור שערך הולמס ביפן מיד אחרי המלחמה והסיפור הבלשי המתרחש כמה שנים קודם לכן. התנועה בין רבדי הזמן מיומנת, עדינה, מעניינת. "מר הולמס" הוא אחד מאותם סרטים המותירים מקום גם לצופה לקחת חלק בבנית המצרף הכולל וגם זה תורם להרגשה הנוחה בסופו של הסרט.

זהו סרט יפה, טעון ומטעין שיש בו מידה של שעשוע אינטלקטואלי, אבל לצידו של זה גם ארומה אנושית המציעה גם לא מעט חוכמה ונסיון חיים.

"מר הולמס" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: