מרץ 25th, 2017 by גידי אורשר

סרטו החדש של ארז תדמור מביא דרמה מוכרת כל כך מחיינו הציבוריים – התנגשות בין העיוות החברתי והמוסרי הנובע משימור עמדות כח במשך זמן רב מידי ובין הנסיונות לנקות אורוות מסואבות. עימות מוסרי הלובש גוון אישי במסגרת מאבק רוחש בנמל אשדוד. במקרה שלנו היום – סרט וכל כך ריאליסטי. 8 פלוס בסולם אורשר.

למרחקים מפליגות הספינות.
אלף ידיים פורקות וּבוֹנות,
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.

מוצק הבטון ומורם המנוף
סירות המִטען מַגיעות אל החוף
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.

(לאה גולדברג, פעם…)

זאת אינה הפעם הראשונה שבה מעמיד ארז תדמור את הגיבור שלו מול הכורח למלא את חובתו המקצועית והמוסרית לפני שהוא חוזר הביתה בסרט על דילמה אישית וחברתית. בפעם הקודמת זה קרה ב"ארץ פצועה" שבה היה רועי אסף שוטר חיפאי בליל פיגוע שאמור לשמור על מחבל פלסטיני פצוע, בניגוד לאינסטינקטים ואל מול ההתלהמות והכאוס מסביב. אם רוצים מאוד ניתן למצוא קווי אופי גם עם שני הסרטים הנוספים שתדמור ביים "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים", הראשון קומדיה על קבוצת שמנים מאוד המקימים מועדון סומו והשני סיפור מסע לשורשים ביוון של אב ובנו החוזר בתשובה.

בסרטו החדש "נמל בית", סרט שיש בו יותר מקורט אמירה פוליטית על ישראל הצינית, הקפיטליסטית של היום שזנחה את הערבות ההדדית לטובת הרווח האישי,  תדמור מוותר על אלגוריה או כל פילטר ז'נריסטי אחר כאשר הוא מציב בפנינו את הסיפור שלו שכולו לקוח מהחיים ממש. אפילו – במקרה שלנו, מעמודי החדשות חם חם ממאבקי הכוח בנמלים.

זהו סיפור המאבק בין אהרון אביטן, מהנדס אוניות החוזר לאשדוד אחרי עשרות שנים בים כדי לבנות מחדש את היחסים עם בתו ולהשליך עוגן בנמל הבית שלו ורחמים אזולאי, יו"ר ועד העובדים המקומי, בן משפחה וכל יכול בתחומי אותו נמל. השניים מוצאים עצמם זה מול זה במאבק איתנים שבו אהרון, הממונה החדש על הפעלתו התקינה של הנמל חייב להתעמת עם הנהלים המסואביים והכוחניים שאזולאי מנסה לשמר בטריטוריה שהוא מחשיב כאחוזתו הפרטית. ההבטחה לתמיכה בנסיונות ההבראה מטעם מנהל הנמל (שרון אלכסנדר) הופכת לבגידה על רקע מציאות כלכלית ופוליטית.

הסיפור מוכר מימי שביתת הימאים בהנהגת נמרוד אשל ואייק אהרוניביץ'בתחילת שנות החמישים בחיפה, דרך הימים הסוערים באשדוד של יהושוע פרץ ועד אי השקט המתמשך היום עם הסיפורים על אלון חזן, שנדמה שהיה אחת הדמויות על פיה עוצבו האנטגוניסטים כאן. הנמל, ולא רק אצלנו הוא טריטוריה נוחה לסיפורי עימות כאלה, ראו את "חופי הכרך" של איליה קזאן כתשובה מסוגננת לטענות על התנהלותו בימי צייד המכשפות. אצלו, כזכור היה ועד העובדים מאפיה ומרלון ברנדו שיצא כנגד – לוחם צדק…

תדמור בונה את העימות שבין אהרון שהחליט בתמימותו ובנחישותו לתקן את המציאות, זאת הגולשת מהנמל גם לשדרות רחבות יותר של החברה הישראלית, לבין אזולאי המסמן את מה שקורה לנו אחרי שנים של שלטון כוחני. זהו המאבק לנקיון אישי וציבורי, להנחלת סדר קיומי חדש שצריך לבוא לאחר סילוקן של ערמות שחיתות רקובות שאכלו בנו במשך שנים ועוותו את הפורמט המקורי.

במקביל לסיפור העיקרי, הכוחני וכדי לרככו, בונה תדמור סיפור אישי, בארומה מלודרמטית על הנסיונות של אהרון לחדש את הקשר עם בתו (לירון בן שלוש), שכועסת עליו כי זנח אותה כשהלך לים לשנים רבות, ועל הרומן העדין המתפתח עם מנהלת המכס הרוסיה (אנה דובנוביצקי).

הטיפול הריאליסטי, פשטני מעט בו מצולם הסרט פוגע אולי מחד באפשרות שלו להמריא לאמירה רחבה יותר על המהלכים הפנימיים של הדמויות ועל התנגשות טראגית בין אידאלים כה מרכזיים בחיינו, אך מאידך הוא מעניק לסרט את כוחו ותוקפו. משחק נפלא של יורם חטב ושמיל בן ארי בתפקידים הראשיים מנתב את הסרט הישר לבטן הרכה של המציאות החברתית והכלכלית שלנו.

נמל בית – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 8th, 2016 by גידי אורשר

את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קאן, ראיתי ונדלקתי. אח"כ הוא זכה בפסטיבל ירושלים והוא מועמד לכמה וכמה פרסים בטקס ה"אופיר" המתקרב. תעשו לעצמכם טובה ותלכו לראות את הסרט הזה. למי שהיו טענות לקולנוע הישראלי שימחק אותם מיד. הביקורת שכתבתי אז טובה גם היום. כמעט לא נגענו. 9 בסולם אורשר.

"החדשות הטובות באו קודם, "שבוע ויום" סרטו הנפלא של אסף פולונסקי גלש לים סוער של מחיאות כפיים נלהבות והרבה דמעות של אושר וסיפוק מטעם קבוצת היוצרים והשחקנים שבאו הנה ולא האמינו לכמות האהבה שעטפה אותם. המסגרת מחמירת הסבר של "השבוע של המבקרים", מסגרת להקרנות של סרטים שנאספים בפינצטה ע"י מבקרים בכירים בצרפת מכל העולם (היתה פלטפורמה מכובדת מאוד לבכורה עולמית של סרט הביכורים המלוטש והמרגש שמציע מבט אמין וחודר אל הרגעים הקשים שבין אבל לחזרה לשיגרה.

כעם שמכיר מקרוב מעברים כאלה בין דמע לצחוק, בין כאב לשמחה – אנחנו עוברים מהר לסדר היום גם לאחר ה"שבעה". אבל מה קורה לאבלים ? איך הם עוברים ממצב צבירה אחד שבו הם עטופים עד לעייפה במבקרים ומנחמים, עסוקים בהאבסה מתישה ובמיחזור זכרונות על יקרים שאינם, אל היום שאחרי. היום שבו חוזרים הביתה מבית הקברות ופתאום הם לבד. מתמודדים, אישית בודדת מול הריקנות הכפולה שניחתת עליהם.

"שבוע ויום" מדבר על היום שאחרי. יום השיבה הכפויה לסדר היום המוכר, שיבה מגומגמת, רפויה, מבקשת לדחות את הקץ. אבל בניגוד למצופה, פולונסקי לא הופך את סרטו לשלולית של רגש ורחמים עצמיים ולמרות שמדובר כאן באבלו של זוג בגיל העמידה על בנם שנפטר ממחלה קשה, כאב שכאילו אין קשה ממנו של הורה על פרי ביטנו. המבט על המוות כאן הוא מפוקח כחיים עצמם, לעיתים אפילו די משעשע. העולם ממשיך במהלכו, ועל פרצי הכאב עוד ימים יגידו.

מותו של בנם לא היה פתאומי עבור אייל וויקי. המחלה הארורה עשתה אותם בני בית לתקופת מה בהוספיס בו סיים את חייו, ושכנים לכמה מהדיירים בכוח של המוסד. היה להם זמן להתרגל למצב וגם השבוע עמוס המבקרים סחט את שאריות האנרגיה. ועכשיו, בתחילת הסרט הם נשארים לבדם, זה מול זאת וצריכים לאסוף את השברים כדי לבנות לפחות את היום שאחרי.

פולונסקי, בתסריט כתוב היטב, מהוקצע ומשופשף שנבנה גם במהלך "חממת סם שפיגל לקולנוע  בינלאומי –ירושלים" (דבר הספונסר) מצליח לנטוע את הדמויות שלו בתווך ישראלי מאוד, של בורגנות מסודרת שיש בה את המתוק והמריר של הצבריות המופגנת. עוקצנות ועדינות, תקיפות ושברירות מנוערים-מעורבבים במבחנה האנושית שלו לשלמות כל כך מוכרת, מעוררת סימפטיה – אולי רבה מידי לדמויות ולתהליכים שהם עוברים. אין כאן עלילה, יש אפיזודות, רגעים, שרטוט של תמונת מצב אופיינית כל כך, ולכן גם מדוייקת ואולי מתחנפת במידה, עשויה כדי שיאהבו אותה וילכו ממנה הביתה עם חיוך.

והכל נבנה בעזרת אנסמבל שחקנים נפלא : יבגניה דודינה, שי אביבי ותומר קפון הצעיר משלימים את התמונה, כל אחד והזוית המיוחדת שלו. אביבי עם הציניות השקטה, המקבלת בהכנעה את הדין, גם של עולה של אשתו. דודינה שדמעה אחת שלה ששוטפת את סכרי הרגש שהיא מטילה על עצמה, שווה נהרות של בכי מלודרמטי אצל אחרות במקרים דומים והליצנות הקלילה והחביבה של קפון, עם יכולת פיסית מרשימה. גם האחרים, שבאים לרגע המשלימים את התמונה –  אורי גבריאל, שרון אלכסנדר, כרמית מסילתי ואלונה שאולוף תורמים להצלחה.

אני בטוח ש"שבוע ויום" יהיה להיט בארץ משום שבממזריות החביבה שלו הוא יודע ללכוד את החיבה של הקהל ולהפוך לתמונה מייצגת כמעט. הוא אינטליגנטי, זורם, אמין ולמרות הנושא הכואב, אפילו משעשע. ואם היוצרים עשו אל כל זה בשיוף מודגש, תהה זאת ההענות שלכם שתהיה לו הד."

"שבוע ויום" – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: