נובמבר 21st, 2017 by גידי אורשר

עוד סרט על מורה אוטופית, בסביבה מעוררת קנאה שמראה לנו איך החיים היו צריכים להראות אם החינוך בארץ היה באמת חשוב למי שאחראי על סדר היום הלאומי. דרמת סוכרזית חמודה שעושה רק טוב לכל המעורבים, ובייחוד לצופים שיכולים להזדהות עם הגיבורה הראשית בלי שום הסתייגויות. 8 פלוס בסולם אורשר.

אין רגע אחד בסרט הזה שאנחנו לא מלבבים את המורה שניצבת במרכזו. לא רק בגלל שהיא חמודה כזאת, אנקורית עם אנרגיות של ממוטה, לא רק בגלל שהיא מקדישה את כל כולה לחינוך ולימוד התלמידים הרכים הנתונים לאחריותה – לו רק היית המורה של הילדים שלי, לא רק בגלל שהיא מגדלת לבד את בנה שלומד גם הוא באותה כיתה וצריך להתחלק בתשומת הלב עם עוד עשרים ילדים אחרים (הלואי עלינו כיתות כאלה), ולא רק בגלל שהיא באמת מחפשת טיפה של אהבה עם פרגון שלנו ולא רק בגלל שהיא מוצאת זמן להיות אנושית לילד חסוך האם וכשכולם מרחיקים אותו היא מאמצת. אנחנו מלבבים בגלל כל הדברים הללו כולם וכל אחד לחוד והדרך העדינה שבה משרטטת לנו הלן אנג'ל, במבט של אשה על אשה, דמות אוטופית של מחנכת בגילומה של שרה פורסטייה. מותק של סרט, אולי אפילו מידי,

"בית ספר לחיים"–  8 פלוס בסולם אורשר.

Primaire

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: