אוגוסט 19th, 2016 by גידי אורשר

רוברט קרלייל, מבוגרי "טריינספוטינג" מנסה להציע את הגרסה שלו, בנסיון בימוי ראשון לקומדית מתח אפלה הבנויה כבלדה על גלב מקאברי שנעזר באימו האקסצנטרית והמעוותת כדי להחלץ מצרות קיומיות קשות. סרט שלא ישאיר סימנים שגורם לנו להעדיף את קרליל כשחקן על קרלייל הבמאי. 7 בסולם אורשר.

מאז שדני בויל עשה ב 1996 את "טראנספוטינג" כולם רוצים לעשות "טראנספוטינג". קולנוענים צעירים חולמים על ההצלחה, צופים צעירים מחכים לאות, מבקרים מתבגרים מחכים לממשיך הדרך וכולם מנסים להשוות את האגדה הקולנועית ההיא לנסיונות כאלה ואחרים שצצים במהלך הזמן. לאחרונה הילכו שמועות כי מתוכנן סרט המשך, בהשתתפות פיסות עיקריות מהמקור, אבל לרוברט קרלייל לא היתה סבלנות לחכות והוא קופץ מהצד של העדשה לצד של העיינית במצלמה ומביים, לראשונה בחייו את "עסק משפחתי". משהו דמוי "טריינספוטינג", כך הוא כנראה משער.

להזכירנו, ב"טריינספוטינג", בלדת סמים סקוטית תוססת שהפכה לאגדה גילם קרלייל (שהתגלה אצל קן לוץ' ב"ריף ראף")  את דמותו של פרנסיס בגבי, הוא פרנקו, הבחור העצבני והאלים באמת של חבורת הצעירים, חובב האלכוהול והסכין, איש קטן קומה וקפיצי עם פיוז קיומי קצר, תפקיד שסלל את דרכו אל ההצלחה הקולנועית שהתעצמה שנה אח"כ בתפקיד נפלא נוסף ב"ללכת עד הסוף" של פיטר קטאנו.

קרלייל, משהו בסגנון "משה איבגי של הקולנוע הסקוטי", קטן קומה, חד פנים, אולי הגרסה המצומקת של בוב הוסקינס האנגלי מנסה אף הוא לאפות כאן סוג של בלדה, אבל אצלו זה קורה בסיפורו של גלב שהסתבך בפרשה לא מכוונת של קיצוץ וביתור אברים. אני יודע שהאסוציאציה הראשונה היא "סוויני טוד" המקאברי, אבל בניגוד לאוירה האפלה, הגוטית, הויקטוריאנית של אסופת הסיפורים שהתקבצו לבסוף לאופרת האימים הנפלאה של סטיבן זונדהיים ולסרט של טים ברטון, במקרה הסקוטי שלפנינו מדובר בכלומניק שמסתבך עם עצמו, עם אגו הספרים שלו ועם אמא אחת, מוזרה ואקסצנטרית מאוד. וזאת קומדיה שחורה.

העלילה מתרחשת ברחובות העלובים בגלזגו והיא מסופרת בגוף ראשון ע"י הגיבור, או האנטי גיבור בארני תומסון. הוא הגיע למספרה של מר הנדרסון לפני עשרים שנה, ומאז הוא יורד בפופולאריות שלו אצל באי המוסד. המעמד המתערער שלו מתבטא גם במיקומו של מושב הספרים עליו הוא משרת את הלקוחות וההיררכיה הזאת מאוד משמעותית בממסד הקטנטן המהווה את עיקר חייו. כשהוא נדחק לכיסא בפינת החנות וכאשר הבוס שלו, בנו של הנדרסון הזקן שכבר יצא לפנסיה מודיע לו על פיטוריו מתחילות הצרות , כמובן בתאונה שתוצאותיה הולכות ומחמירות את המצב. ובארני שלנו הולך ומסתבך.

לבארני יש אמא, האלמנה תומסון, בשנות השבעים לחייה והאלמנה הזאת עסוקה, מלבד לגעור בבארני על עצם קיומו ולנצל את רוך ליבו וחוסר הביטחון הבסיסי שלו, בפרסום מודעות ובחיפושים אחרי מאהבים צעירים שאת חלקי גופותיהם היא מפזרת אח"כ בעזרת הדואר בחבילות לחות לכתובות ברחבי גלזגו. ויש דמות נוספת, הבלש הוותיק וכבד הגוף הולדול שמנסה לפענח את פרשית הגופות המבותרות המעסיקה את גלזגו, נדחף ונלעג ע"י המפקד שלו ומוחלף ע"י בלשית יריבה, אשה קרייריסטית רחמנא ליצלן, לאחר שאינו מצליח לפענח את הפרשה. אבל נסיונו רב השנים במשטרה מביא אותו לפתחה של המספרה ולמעקב אחרי בארני ההולך ומסתבך.

כל אלה נפגשים, מתנגשים, מסתתרים, מסתחררים בקרוסלת הסיפור בתקווה לשעשע אותנו, לא לתת לצופה מנוח בעריכה קצבית שאמורה להקפיץ את המעורבות שלנו בסרט במעלה ההנאה ולהזכיר את הטיפול האנרכיסטי, האינטנסיבי של הסרט ההוא של דני בויל שכולם רוצים להתעטף בשלמתו. אבל זה לא קורה, בודאי לא במידה מספקת.

קרלייל מתאר מציאות עלובה ומגוחכת של אנשים קטנים,  יום יומיים מינוס שחיים בחלק הדלוח של העיר התעשיתית של סקוטלנד, דוגמיות אנושיות דהויות שחומקות מתחת לרדאר ההצלחה או האושר. אין נחת בחיים אלה ותמיד יש מישהו שיעלוב בהם, ינסה למחוץ אותם, לשלוט בהם. על פי ההגדרה הקלאסית  של הז'אנר אלה הן הדמויות המאכלסות את הקומדיה – אנשים פחותים מאיתנו הצופים שנוכל לצחוק על הקורות אותם. קרלייל מטפל בדמויות שלו ללא רחמים, קריקטורות ממש ומגדיל לעשות בשרטוט דמותה של האם העקומה והדוחה.

אמה טומפסון היתה פעם אחת השחקניות המבטיחות של הבמה והבד האנגלי. כאשתו של קנט בראנה, עוד דמות שנסוגה אל הטריוויה בקולנוע לפחות, היא היתה חצי מהזוג המלכותי של הדרמה וסרטים כמו "זכרונות מאחוזת האוורד", "החברים של פיטר", "מהומה רבה על לא דבר", "שארית היום" ו"בשם האב" השיקו אותה באוסקר ובפרסים רבים אחרים. בשנים האחרונות היא פורטת את מה שנשאר לפרודוקציות מפוקפקות וכאן היא מגיעה לשיאים של וולגאריות והגזמה בתפקיד סמולינה, האם הקניבאלית, המעוותת, הנוראה של בארני תומסון. ריי וינסטון בתפקיד הבלש הוותיק שומר על איכות מסויימת וכבוד מקצועי וטום קורטני בתפקיד מפקד המשטרה המקומית מוסיף את המקצועיות שלו ולווית חן והומור לרגעים בהם הוא מופיע על המסך.

במקור שמו של הסרט הוא "האגדה של בארני תומסון" שאמור ליצור את מסגרת הבלדה הקולנועית המתנהגת, כמו אותן בלדות סקוטיות מסורתיות, מסביב לדמותו של גיבור המנסה להתמודד עם המציאות בה הוא חי. קרלייל מנסה גם לגרום לנו להעלות חיוך וכמעט מצליח לעיתים, אבל עד לכדי ההומור אמיתי או ריגוש כלשהו, הוא לא מגיע. אחרי הכל זה לא "טריינספוטינג"…

"עסק משפחתי" – 7 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: