ספטמבר 3rd, 2017 by גידי אורשר

האם דרמה שהצליחה בתאטרון יכולה למלא את הלבבות גם כשהיא עוברת עיבוד לקולנוע ? מהי אדפטציה נכונה ? והאם לפנינו סרט עם מרכיבים סנסציונים, או שצריך לסנן אותם כשמנסים לברר מה בעצם הסיפור כאן ? שאלות שנשאלות אחרי הצפיה ב"אונה". התשובה, די מורכבת או בפשטות – גם וגם. 7 בסולם אורשר.

תשכחו מפדופיליה. נכון שסרטו של בנדיקט אנדריוז עוסק בטרגדיה האישית המתפתחת מסיפור אהבתו של גבר בוגר לילדה הצעירה ממנו בשנים רבות – הוא בשנות השלושים שלו והיא רק בת 13, וביחסים, גם המיניים בניהם, אבל אין כאן כל סימנים לפדופיליה. הגבר, לפחות על פי האינפורמציה הנפרשת במהלכו של הסרט אינו חובב ילדות קטנות סדרתי. להיפך, בסופו של הסרט, לאחר שיאו של המפגש המאוחר שלהם והיא כבר אשה בוגרת והוא בעל משפחה אלטרנטיבית כולל בת מתבגרת הוא לוחש באוזניה את המילים האחרונות "רק את, רק אותך אהבתי" שהופכות את סיר ההאשמות האופציונאלי על פניו כדי לשפוך את שאריות האישום הכוזב.

ריי – פיט, הגבר אינו מציע בשום מקום לאורכו של כל הסרט רגעים של התנהגות פדופילית, זולת יחסו המיוחד לבת השכנים. אין לו תמונות של ילדים על המחשב, הוא אינו עוקב אחרי כאלה, אינו מאיים על איש. אין לו מקרים דומים קודמים. הוא אוהב את אונה והיא אותו, למרות החטא המוסרי שמערכת יחסים זאת מטילה על שניהם אל מול החוק והנורמה, למרות העונש הצפוי לו והוא במודע והיא באינסטינקט תמים ונאיבי, מוכן לשלם את המחיר.

"אונה" של הקולנוע הוא עיבוד למחזיהו של דייויד הארוור " Blackbird " שהיה למחזה מצליח מאוד על הבמות בעולם כולו. בנדיקט אנדריוז, בעיקר איש תאטרון אוסטראלי ביים חלק מההפקות הללו וכמי שמחזיק עצמו מבין את המחזה ורוחו החליט לעבד אותו לקולנוע על פי התסריט של הארוור. העובדה ששני אנשי תאטרון (עם כל הכבוד) החליטו לתרגם את הבייבי שלהם לקולנוע בלי נסיון קודם הופכת את התוצאה על המסך למעשה מורכב מידי, מסובך מידי, סינטטי מידי ובעיקר מוחמץ ולא משכנע.

כמובן שלא ראיתי את ההצגה, לא באדינבורו, לא בלונדון ולא בברלין אבל אני מכיר כמה סרטים שעובדו ממחזות ומצאו דרכם אל המסך. לא מעט כאלה. ואני חושב שיש לי דעה גם בעיניין המסובך, היצירתי שנקרא אדפטציה. תרגום ממדיום אחד לשני. במקרה הפשטני והרדוד התרגום הוא של החלפת מילה במילה. מה  שמתרחש בסביבה יצירתית אחת מקבל ייצוג מקביל וחד ערכי בשני. ססיל ב. דה מיל בסרטו "עשרת הדיברות" עשה בדיוק כך לסיפור יציאת מצריים ונתן תשובה מוחשית וזואלית לרגעי הקסם של חצית ים סוף, מופעו של עמוד האש ומראה בני ישראל העוברים את הים בחרבה. פרוש של אחד לאחד, אולי אפקטיבי, נתקע בזיכרון, אבל פשטני ולא יצירתי.

לעומתו, התשובה של קישלובסקי ל"עשרת הדברות" ב"דקלוג" שלו היא גאונית ולכן גם נכונה, מרגשת וניצחית הרבה יותר. הוא מפרק את העיקר של הסיפור – כאן עשר דיברות שהן התמצית של התמצית, ומלביש אותו במחלצות קולנועיות-טלויזיוניות הנכונות לשפה החדשה. כל דיבר מקבל סיפור משלו שמניע אותנו באופן הכי נכון לציווי האלוהי. ככה עושים אדפטציה, כך מתרגמים ממדיום אחד לשני.  החטא של הארוור-אנדריוז הוא שהם לא היו בשעורים על אדפטציה ולכן הם עושים מה שהם יודעים מהפרספקטיבה של אנשי תאטרון שאינה מתאימה לקולנוע.

העיבוד שלהם הוא גם מינימאלי וגם מעצבן. ז"א הסיפור שבמקור מתרחש כדרמה בין שני אנשים (אולי עוד אחד או שניים שנכנסים ויוצאים, אבל הם באמת לא חשובים מאוד להתפתחות העלילתית ולהעברת המסר), כנראה במקום סגור, מתרחב כאן לעוד כמה אתרים, אך בעיקר נשבר לחתיכות בעריכה המקפיצה אותנו באופן די מרגיז אל קצוות הפער של 15 השנים שחלפו מימי התרחשות הרומן האסור לימינו אלה. כך, חושבים כנראה השניים שברו את שלוש האחדויות של התאטרון, פתחו את הסיפור לתווך עלילתי רחב יותר ועשו אותו גמיש ופתוח יותר סגנונית. והם טועים ובגדול. השבירה המכאנית הזאת של הסיפור רק מדללת אותו והופכת את הדרמה מימית הרבה יותר, פחות מרוכזת, פחות משכנעת.

אונה היתה ילדה בת 13 כשהתאהבה בשכן שלה ריי עם המכונית האדומה. הוא היה גבר בוגר ממנה, חבר של אביה, אבל לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי שילדות מאוהבות יכולות להציע עם חולצה פתוחה החושפת אברים צעירים בוהקים.  ההכרות הופכת לחיבה והחיבה לקשר שמגיע לשיאו גם ביחסים מיניים. אבל אז הכל נשבר, הוא נשפט לשנים בבית הכלא ונעלם מחייה. היא מעולם לא חדלה לחפש אותו, לא יכולה היתה לקיים קשרים נורמאליים עם צעירים בגילה והסתפקה בסקס מזדמן בשרותי דיסקוטקים. יום אחד היא נתקלת בתמונתו ומחליטה לצאת ולהתעמת איתו. הוא, נקרא עכשיו פיט, הוא מנהל בדרג ביניים בדיפו כל שהוא ויש לו משפחה, עם אשה אוהבת ובתה, גם היא בגיל ההתבגרות. המפגש בין השניים יעורר שדים מן העבר ויטלטל גורלות.

"אונה" הוא עוד סרט על אהבה בלתי אפשרית ועל הסכנות והכאבים שאהבה כזאת מטילה על בני הזוג ועל סביבתם. נכון שמסתובבים מסביב נושאים נוספים כמו הדיון בטאבו חברתיים, כמו היחסים התוך והבין משפחתיים, כמו ההשפעות הפסיכולוגיסטיות של טראומות התבגרות. כדי לחטא את הסביבה ולהכשיר אותה לדיון חברתי, משורטטות שתי הדמויות הראשיות באופן שלא מטיל עליהן בעצם שום אשמה. הן לא טובות לא רעות, לא צודקות לא נצלניות, הן שתי דמויות שנפגשו במסלול החיים בזמן ובמקום הלא נכון.

הבעיה היא שבגלל הרצון של אנדריוז- הארוור לסטריליזציה הופכות הדמויות לאנמיות מעט והטקסטים, כמו המצבים אליהן הן נשלחות מוכרים, משופשפים וחסרי חדות הכרחית. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מלחש את הטקסט שלהן, כמה שניות לפני שהן עצמן אמרו אותו.

גם המשחק של רוני מארה בתפקיד אונה מכאני, טכני וחד גווני. היא נשארת באותה הבעה של מסכה חסרת חיים לאורך כל הסרט כמעט ואין כאן ולו רמז ליכולות הגבוהות של השחקנית הצעירה. בן מנדלסון מצליח קצת יותר, אבל ישועה לא מגיע גם לא ממנו.

"אונה" הוא סרט המנסה לסחוט עוד קצת לימון שהגיע לבשלות, להפוך אותו ללימונדה. אבל מה שמוסיף טעם בכוס התא מרגיש כאן דליל וחסר עיניין עם מיים קרים וקצת סוכר. חבל על המאמץ.

"אונה" – 7 בסולם אורשר

UNA

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ינואר 12th, 2016 by גידי אורשר

דוקא בגלל הרעש של כל כך הרבה סרטים מסביב, השקט של "קרול" תופס את תשומת הלב. ושוב זה טוד היינס, האיש של האנדרסטייטמנט, של הניואנסים, של הרמיזות, של החלקים הזעירים של הפאזל הקיומי שמצליח לשלוף אותנו מהמולת החיים והבל קצפם ולהניח אותנו במחוזות העדינים של בדיקת הזהות האנושית.

כאן הוא מכוונן דואט מלודרמטי לשתי דמויות המתנפצות על סלעי חברה שמרנית, אטומה, שבויה בחוקים נוקשים של התנהלות דורסנית שאינה מתירה לפרטים שבה לאוורר בפומבי את אהבותיהן, רצונותיהן, מחשבותיהן, התנהלותן. שתי נשים המחפשות את הדרך האחת אל השניה ונחסמות בעבותות של מוסכמות שלא הבשילו ל"חיים, לחופש ולחיפוש אחרי האושר", כפי שהובטח במגילת העצמאות האמריקאית. שתי נשים, שונות בגילן, בנסיונן, במעמד החברתי שלהם שמנסות לבנות בצנעה מערכת יחסים וחייבות לפרום אותה בכאב על פי הסביבה שאינה בשלה עדיין למערכות יחסים כאלה.

תרז היא עכברונת צעירה, חנוונית בכל בו ענקי שעדיין לא יודעת איך לעכל את החיים שנפתחים בפניה. היא מחוזרת ע"י צעיר או שניים, עם אופציה אפילו לנישואין, מתעניינת בצילום אבל שום דבר לא בוער. קרול היא אשת חברה עשירה, אם לילדה ושבורת נישואין העומדת לפני פרוד מבעלה שעדיין אוהב אותה. היא יפה, בוגרת, מודעת להתנהלותה האצילית מלוות המניירות והיא מגיעה ערב כריסטמס בתחילת שנות ה-50 לחנות שבה עובדת תרז כדי לקנות מתנה לבתה.

הבעירה היא מיידית. העיניים הענקיות של תרז הקטנה נכבשות בקסם הריחני, המלכותי, האוורירי של קרול שמכירה כבר את תחושת פרפורי הגוזל שנלכד ברשתה. תרז לעולם לא אומרת לא, היא מוכנה לנסות הכל, אפילו אם המשמעות היא לעזוב הכל מאחוריה בדרך למסע הפיסי והרומנטי שהשתיים יוצאות איליו לרוחבה של אמריקה.

הבסיס לסיפור הוא ספרה של פטרישה הייסמית', כאן תחת השם הבדוי קלר מורגן, "מחיר המלח", ספר שפורסם כבר בשנת 1952 ותאר מערכת יחסים אוטוביוגראפית כמעט, פרשיה שהסופרת עצמה עברה בצעירותה. הייסמית', בעיקר סופרת של ספרי מתח ("זרים ברכבת" שעובד לקולנוע ע"י היצ'קוק ו"הכשרון של מר ריפלי" ) לא נישאה מעולם וניהלה מערכות יחסים עם גברים ונשים כאחד, עיטרה את ספריה ברמזים ובנגיעות מהעולם הלהט"בי , אך כאן היא פותחת את הדלת ומציבה את היחסים הלסבים ממש במרכזה של העלילה.

גם היינס חוזר שוב ושוב לנושא זה וכמו בסרטיו הקודמים "ולווט גולדמין", "הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ממשיך לדון בשאלות מגדריות בייחוד ביחסים האסורים של הגייז באמריקה השמרנית, החברה שדורשת מהחריגים שבה, כאן החריגות מחיר אדיר, כמעט בלתי אפשרי על החיפוש שלהן אחרי האושר.

היינס בונה את הסרט באיטיות, ממגנט את שתי הדמויות שלו – קייט בלאנשט המהפנטת ורוני מארה הדקיקה המזכירה מאוד את אודרי הפבורן הצעירה, האחת אל האחרת ועוטף אותן בשחזור מדוייק של ניו יורק בשנות החמישים בעזרת אד לכמן צלמו הנפלא . הארומה של המלודרמות המיתולוגיות של דגלאס סירק ("חיקוי לחיים") שנטמע בסרטים קודמים של היינס מרחפת גם מעל הסרט הזה ומעניקה לו עומק רב יותר, בחיבור האינסטינקטיבי עם הקולנוע המסורתי של הוליווד.

באחד הרגעים בתחילת הסרט מציצים תרז וחבריה מתא המקרין אל מסך בית קולנוע ובו מוקרן הסרט "שדרות סאנסט", הנפלא של בילי ווילדר, הכרזה צינית על היחסים בין כוכבת עבר גדולה מהחיים, גלוריה סוואנסון ותסריטאי צעיר ושאפתני, וויליאם הולדן שמוכן למכור את נשמתו לקריירה, והופך לפילגשה בדרך אל האבדון. זוהי קומדיה שחורה, סרט אפל אמיתי והבחירה של היינס להעמיד אותו אל מול הסיפור שלו יכול להציע פרוש נוסף, אינדיוידואלי לכל צופה צופה לפיענוח הסרט. מלבד כמובן לכבוד הנרכש כאן להוליווד הקלאסית, לקולנוע מימיו הראשונים.

"קרול" – 9 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: