דצמבר 27th, 2015 by גידי אורשר

נתחיל בקביעה : דוויד או. ראסל הוא אחד הבמאים היצירתיים, הרעננים והמרתקים יותר הפועלים היום בהוליווד. אל מול שממון תודעתי וקיומי וקיבעון שכלי התלוי על רובם ככולם של סרטי ההמשך במשפחות הבלוק באסטרים, או על סדרות הפרנצ'ייז אוטמות המוח ומחרישות האזניים, הסרטים שלו הם כמו יובלים שוצפים של מים מינראליים הנובעים ממעינות של חוכמה, יכולת וקריצה ממזרית.

ב"ג'וי", סרטו החדש הוא חוזר ומטיח אותנו לתוך המערבולות האנושיות, האישיות והמשפחתיות שהיו מעולם עיקר עיסוקו, תוך שהוא מציע מבט ציני גם אל תמציתו של החלום האמריקאי שנבט כבר גם בסרטים הקודמים שלו. כדי למקד את המבט על האיש נזכיר כי הוא הביא לנו את "פייטר", את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "חלום אמריקאי" הנפלאים, שלישית סרטים שהקנתה לו מקום של כבוד בכותל המערב של הולייווד ועזרה לו לאסוף אנסמבל מרנין של שחקנים שחוזרים איליו כל אימת שהוא קורא "אקשן".

כאן הוא חוזר לעסוק בסיפורה של משפחה מתפקדת בקושי, אנשים עם שריטות עמוקות המשפיעות על מהלך חייהם ועל נוהגן זאת באחרת שנקלעת לצונאמי של החלום האמריקאי וכמעט טובעת בו. ראסל נוטל את דמויותיו מהשכונה, מעביר אותן במגרדת החיים כדי לחספס את התוצאה הסופית ולהציג לנו קריקטורות אנושיות מעוררות חמלה והזדהות. כמעט מעשה אלכימי.

הוא מתנייע באחת בין שני מוקדים נראטיביים, זה של המיתולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית וביטויה המכשף בדמות החלום האמריקאי וזה של הביקורת הצינית עליו ועל הבטחת השוא שלו, בסאטירה שהוא מניח כאן במשולב לדרמה המשפחתית. החלום והבלו, אם תרצו.

ג'וי היתה הילדה הכי חכמה בבית הספר. אבל 17 השנים שחלפו מאז שלחו אותה לשקיעה בחפירות החיים, לנישואין לא מוצלחים, להורות מחייבת, לטיפול בהורים גרושים – אם לא מתפקדת ואב שלא מעריך את כישוריה. רק הסבתא, המספרת את סיפורה, מאמינה ביכולת שלה לפרוץ פעם ולהסיר את ערמות העפר החונקות ולפרוח אל ההצלחה.

ביום מותה של הסבתא היא מחליטה לעשות מעשה והוגה את הפטנט של סמרטוט רצפה חדשני שיביא מהפכה בניקוי הביית – רק תנו לה הזדמנות. מאבקה של ג'וי כולל נסיונות לגיוס כספים, בין השאר מחברתו החדשה של אביה, ממלחמות ירושה עם אחותה ומהקמת משכנתה שניה על הביית בו גרים כולם. החיים, כידוע הם סחרחרת משוגעת, רכבת הרים וג'וי עוצרת כאן בכל התחנות.

הקולנוע ההוליוודי המסורתי יוצר לנו עולמות מקבילים לזה שלנו, שבהם הכל מסתדר, למרות כל הצרות. עולם מתוקן, בלי הרישעות של אלוהים והצרות של חוקי מרפי (על כך בסרט אחר "קומדיה אלוהית" המוקרן גם הוא על מסכינו עתה). ג'וי והקהל בסרט עורגים לתקף מחדש את העולם הזה, אבל ראסל הממזר מציע אותו, אבל הוא מעוות. אירוני.  "העולם לא חייב לך כלום" אומרת ג'וי לבתה ברגע של חולשה. "מה שיהיה לך זה מה שתעשי בעצמך". ושני משפטים אלה מייצגים את התערובת המצויינת, האינטיליגנטית הנרקחת בסרט. הבדיה והמציאות משמשים כאן יחדיו.

ראסל, כאמור, עובד עם צוות נאמן של שחקנים, חלקם חייבים לו את ההכרה ביכולתם. ראשונה על כולם, כמובן ג'ניפר לורנס שתוקעת יתד בפסגת ההצלחה של הקולנוע ההוליוודי ומוכיחה שהאישיות שנבטה בנו ב"משחקי הרעב" בנויה על בסיס מוצק של יכולת אישית, כשרון אדיר והמון עוצמה המתפרצת כאן בקנה מידה של פצצת מימן. גם בראדלי קופר שהיה עד המפגשים עם ראסל היפיוף הטלויזיוני-קולנועי, פייס, מוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי, אנושי, בעל יכולת עם הדרכה נכונה ותפקיד מתאים. איזבלה רוסליני נפלאה בתפקיד קטן אך משמעותי, וירג'יניה מאדסן כאם השקועה בטלנובלות גם היא משעשעת ואפילו רוברט דה נירו המבייש עצמו בשנים האחרונות בתפקידים נוראים יודע למזג נכונה את הטירוף באנושיות בתפקיד האב.

"ג'וי" הוא סרט של קצוות. אפשר לאהוב אותו בגלל הנימה הצינית שלו, העיצוב המיוחד של הדמויות והעובדה שהוא מספק גם את צורכי הקטרזיס האנושי של הצופים. אפשר לכעוס עליו בדיוק מאותן סיבות, שהוא מערב מין שאינו במינו. זה עיניין של החלטה ותפיסת חיים. אני החלטתי כן. ואני ממליץ על הסרט המיוחד הזה, המהנה הזה, החכם הזה, בכל לב.

"ג'וי" – 9 בסולם אורשר.

 

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

אוקטובר 10th, 2015 by גידי אורשר

אצל וולט דיסני היתה זאת הנאני האולטימטיבית מרי פופינס שירדה ממרום והביאה מזוודה מלאה רק טוב לשני זאטוטים ששיוועו לאהבה, לעזרה, להדרכה בחיים עם טיפ טיפה של קסמים. אצל ננסי מאיירס, במאית הוליוודית וותיקה שהתמחתה בסרטי סוכרזית זהו רוברט דה נירו, שהיה פעם שחקן ענק ולעת זקנה מחפש מקום טוב בבית האבות, והסבים של הקולנוע ההוליוודי. ולמה הוא עושה את זה ? כי הוא, כמו הגורילה שישן איפה שהוא רוצה – פשוט יכול.

לא משנה שדה נירו הפריט עצמו לדעת בכמה וכמה סרטים נוראים שבהם הוא כנראה הלך לישון ושלח את הכפיל שלו לעבודה, עדיין כשהוא עושה אן-דן-דינו בעיניים עצומות על תפקיד הוא יודע שרק אם ימצמץ, התפקיד יהיה שלו.

וכך הוא משתעשע לו עם המפיקים ההוליוודיים ועם הקהל, מוכר עדיין את שמו בכותרות הפרסומות לסרטים בהם הוא משתתף ולפעמים, רחוקות, זה גם די מצליח. אחרי הכל הסטטיסטיקה עובדת גם כאן.

אז מאיירס מנצלת את זה בשביל הפרוייקט הנוכחי שלה שהוא, כאמור עיבוד סימפטי לאגדת "פופינס" והפעם את הגברת עם המטריה שבאה עם הרוח והולכת איתה אחרי שהעבירה תהליך חניכות לשני זבי החוטם הבריטים החביבים, ממלא פנסיונר ניו יורקי שמשתמש בממחטה שלו כדי לנגב עינייים לחות של גברת צעירה במצוקה.

האמת היא שאן האת'אווי לא כל כך מסכנה. כאן היא סטארטאפיסטית בפרוייקט שתפס המשלב אופנה ואינטרנט ואם נזכור מה היה מצבה ב"שטן לובשת פראדה" הרי הגברת עשתה אקזיט לא רע. עכשיו היא מנהלת ביזנס עם 200 עובדים החובק עולמות והיא נקרעת בין חובתה לעצמה ולמשפחתה לבין הצורך להגדיל ולהרחיב ולתפעל כראוי את ההצלחה הכלכלית.

משום שהכתפיים החינניות הללו לא מספיק חזקות, מגיע דה נירו הוותיק ובעל הנסיון לעזרה. אחרי שהוא מחליט שאינו רוצה לשבת בבית או בשדרה הסמוכה, הוא מיתפקד לפרוייקט המשלב בני גיל הזהב כמתמחים בחברות שונות ומצליח כך להכנס בשערים המצופים WIFI של האת'אווי, אפילו שהוא לא יודע מה זה פייסבוק וציוץ בשבילו זה דיבור של ציפורים.

הנסיון של הזקנים אל מול היכולות המוגבלות של הצעירים בא לידי ביטוי לא אחת בקולנוע האמריקאי המתעמת עם השאלה החברתית הזאת שמעסיקה בשנים האחרונות לא מעט מצופיו הבוגרים. כן, יש גם כאלה. סרטים כמו "בחברה טובה" של פול וויץ המעמת את הווטראן המיומן דניס קווייד עם חתנו לעתיד שמוקפץ מעליו או "לדפוק התמחות" עם וינס ווהן ואוון וילסון על שני אנשי המכירות שיוצאים להתחרות על מקום ב"גוגל" מול להקות של גאונים בני 19. וכך, בין דרמה חברתית לקומדיה קיומית עולה לו הנושא המטריד ומבצבץ גם כאן.

אבל מאיירס, שאגב כנראה נאבקת כאן גם על מקומה בכוח, אשה מכובדת בת 66 באמצע הרחוב בהוליווד לא מעוניינת במלחמות ובקונפליקטים, היא מאמינה כנראה במשא ומתן. ולכן הסרט שלה חומק לנו ללב בלי להכאיב, בלי להשאיר שריטות. כולם חמודים, כולם סימפטים, אין איש רע, כולם עוזרים לכולם וגם בין המתחרים הכל נגמר בהסכמה ובעזרה הדדית. סוכר, כבר אמרנו ?

מאיירס מספרת את הסיפור משתי פרספקטיבות שונות, אבל לשתיהן צורך משותף. דה נירו רוצה לעזור לבוסית ולהיות בסדר עד ההתמסרות האחרונה והאת'אווי צריכה כתף בעלת נסיון, אבא רוחני שעליה אפשר לבכות ולהתפרק בלי סכנה. כל זמן שהכל וורוד, וזה וורוד כאן, הכל בסדר. אבל תנסו לחשוב מה היה קורה אם הסיפור היה מתפתח אחרת ודה נירו היה הופך, בחדירה האובססיבית שלו לחייה, להיות סטוקר מסוכן שרוצה להשתלט על עסקיה. נכון שזה סרט אחר, אבל בהחלט אפשרי ואולי מעניין יותר. ראו למשל את "רבקה" של היצ'קוק.

שהרי מה קורה כאן ? ככל שהסרט מתקדם המתמחה חודר עמוק יותר ויותר לסביבה של הבוסית שלו. בהתחלה מסדר את השולחן המבולגן, אח"כ הופך לנהג, חודר לאינטימיות ארוחת הבוקר המשפחתית, נשאר איתה לבד במשרד עד שתגמור לעבוד, הרבה אחרי שעות העבודה, נוסע איתה לסאן פרנסיסקו ליעוץ בעיניין שכירת שרותיו של מנהל לחברה, לוקח את הילדה הקטנה שלה לבית הספר, מתקרב לבעלה עקר הבית, מבלה איתה במיטה (אין סקס, רק שיחות נפש) ובקיצור משתלט על נפשה של הבוסית שלו, כיבוש בהסכמה. ואם היה מנצל כל זאת לרעה ?

אבל דה נירו לא מעוניין להיות מקס קיידי (הפושע הנקמן מ"פסגת הפחד") אלא להמשיך את ההליכה במיים פושרים של פרנק (האבא במסע אל ילדיו ב"כולם בסדר") ומיירס בכלל לא בכיוון, אז למה לסבך עיניינים. הקהל יאהב את הסרט המתקתק הזה, יש לו צבע של שליחות והוא בהחלט לא מבייש איש, אז קדימה הפועל.

"המתמחה" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: