נובמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

ושוב מוטרד הרקול פוארו ממרבצו, התוכניות שלו משתבשות ובדרך אל החופשה שהוא כל כך ייחל לה הוא נקרא שוב באל כורחו לפתור שוב תעלומה שהוא פתר כבר כמה וכמה פעמים. למרות שזה נראה נוח ודקדנטי, המסע הזה על האוריינט אקספרס הוא חזרה מיותרת לחומרים שנלעסו טוב יותר בעבר. 7 מינוס בסולם אורשר.

כבר כמה וכמה פעמים נקרא בלש הבלגי הטוב בעולם, הרקול פוארו, יציר דמיונה הפורה של אגתה כריסטי, סופרת הבלשים הפופולארית  לעטר את מסך הקולנוע באחד מתרגילי הליטוש השכלי שלו בפיצוח פשעים חמורים. גם אל האוריינט אקספרס הוא הזדמן כבר פה ושם והביקור הבולט שלו היה ב 1974 בסרטו המשעשע של סידני לומט עם אלברט פיני בתפקיד הראשי.

הגרסה ההיא היתה המדוייקת ביותר מבחינת האוירה שהתפזרה מסביב, שם מסיבת תחפושות אריסטוקרטית שעלתה על שרטון, ותאמה את הארומה הבלשית-מחייכת שהשאירה כריסטי לממשיכיה בקולנוע.

קנת בראנה, שחקן ובמאי תאטרון (כנראה עם השגים ושם טוב) וקולנוע (פחות)  עם שאריות של שיקספיר בתדמית מחליט לאוורר את הסיפור המוכר ולהציג אותו עטוף בהגיגים פילוסופיים ומוסרניים. הסרט שהוא מציע לנו, בנסיון לעצב בויזואליות גדולה מהקולנוע האנגלי הצנוע עם אמצעים טכנים משופרים והתערבויות של עבודת מחשב, שולח אל המסך דמות שבבסיס היא גרוטסקית אך אצלו מתלבטת שלא כהרגלה ברווח שבין הטוב לרע.

במקום ההתנהלות הקלילה, המחייכת, הבטוחה בעצמה, הנפוחה מעט הוא משרטט פוארו נאנק תדיר, חמור סבר וכבד נוכחות שרוצה רק שיניחו לו. גם עיצוב הדמויות שנכלאות איתו על סיפון הרכבת המפוארת, סמל לדקדנס של ימים עברו הוא שיטחי, חסר עומק ובעיקר חסר הומור.

הסרט מתחיל בסצנה מגוחכת לחלוטין המתרחשת בשנות השלושים ליד הכותל בירושלים שבה פותר פוארו פרשית גניבה של תשמיש קודש ומשם קפיצה מאוד הזויה גאוגרפית לאיסטנבול בדרך ללונדון, דרך אותה הוא עושה ברכבת המפוארת העמוסה לעייפה בגיבורי הפרשה שתתפתח כשהרכבת תעצר על גשר, בין הרים מושלגים והרצח המדובר יתבצע על סיפונה. פוארו יחקור את הנוסעים ויפתור, כמובן בסוף את הרצח, כדי להתחבט עם מצפונו, אולי לראשונה.

ההחלטה הזאת של בראנה לשנות את אופי הטיפול בסיפור האוורירי הזה מעקרת את הסרט מרוב חינו והעיניין שבו בעיקר משום את הסיפור אנחנו מכירים ולכן זה לא מותח והחנניות היא ממנו והלאה ולכן זה לא משעשע. השורה הארוכה מאוד של כוכבים – ג'וני דפ, מישל פפיפר, ג'ודי דנץ' ווילם דפו, ג'וש ג'אד, פנלופה קרוז ובראנה עצמו במרכז גם היא לא תורמת והתחושה היא שההופעה של כל אחד ואחד נעשתה בניגוד לרצונם. בלי אנרגיות וללא הנאה שהיא. זכרה של אינגריד ברגמן מהסרט של לומט מהדהד בזכרון כדוגמה להצגה אמיתית.

הזכרון של הסרט הקודם והבזקות כאלה ואחרות, מוצלחות יותר של  פוארו בקולנוע ובטלויזיה עדיין שמור אצלנו ולכן לא ברור מה דחף את בראנה לטלטל אותו ממרבצו. מה שלא יהיה, התוצאה היא מטרד לא קטן, בהחלט לא מצדיק את ההוצאות.

"רצח באורינט אקספרס" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Murder on the Orient Express

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

יולי 23rd, 2017 by גידי אורשר

הצופים ביציאה מהסרט בצהריים של יום שבת, מאולם מלא עד שורה ראשונה בצד, הלכו הביתה בתחושה שראו עכשיו סרט מלחמה שונה מסרטי המלחמה בהם הורגלו. סרט שובר חוקים. ואכן "דנקרק", החדש של כריס נולן הוא סרט מלחמה מסוג אחר, בעיקר משום שהוא בכלל אינו סרט מלחמה. 9 בסולם אורשר.

"דנקרק" הוא סרט על מלחמה, סרט המתרחש בתוכה, המתאר באופן החוויתי, הויזואלי ביותר שניתן, לפחות עד עתה לספר בנוראותיה, לחדור למערכת הנוראה של גלגלי שיניים המניעים את קיומה האכזרי. הוא סרט החודר לסיטואציה, מנפה את מרכיביה ומנפק מהם תובנות פילוסופיות כמעט על הרגעים הנוראים והיפים, זה לצד זה, של הטבע האנושי.

נולן מצטרף כאן לשורה לא ארוכה של סרטים המנסים לרדת לשורשי המהות הנוראה הקרויה מלחמה ששולחת בני אדם להתנהג כחיות צמאות דם, חסרות מוסר (זה נמוג מתחת לדגל המתנפנף מעל, לא חשוב של איזו מדינה ואידאל), ומצד שני להציג את ההקרבה, האנושיות והחסד בדיוק מאותן סיבות. סרטים כמו "בתוך הערפל" של סרגיי לוזניצה הרוסי, "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה האמריקאי, "מ.א.ש" הסטירי של אלטמן ואפילו, בחיוך נוסטלגי מסויים "תקווה ותהילה" של בורמן האנגלי כדוגמאות קיצון בשורה של סרטים כאלה.

מה שמבדיל את "דנקרק" של נולן מסרטי המלחמה הקלאסיים, בייחוד אלה המתארים מעשי גבורה בימי מלחמת העולם השניה ולאחרונה גם במלחמות המפרץ, הוא העדרה המופגן של העלילה. הסרט מתאר מצב ומציג אותו משלוש פרספקטיבות שנות ומחלק – מפרק אותן לשלושה פרקי זמן שונים. מעשה המרכבה שלו הופך את המשכים הקולנועיים על המסך למופשטים, למייצגים, ליצוגיים. הם אינם עוד רק הסיפורים כשלעצמם, עכשיו הם גם המרכיבים הפילוסופיים שלהם.

האפיזודה של ימי דנקרק מתחילת מלחמת העולם השניה היא כשלעצמה תערובת של בזיון וכשלון לצד הקרבה וגאווה לאומית. האירוע התרחש לאורכם של שבועות אחדים, באביב 1940 על החוף של עיירה צרפתית על גבול בלגיה אל מול התעלה , מקום איליו נדחקה ארמיה מובסת שמנתה למעלה מ 400 אלף חיילים ע"י הצבא הנאצי שהקיף את החיילים האנגלים, הצרפתים והבלגים והפגיז והפציץ אותם כברווזים במטווח. משום שמי התעלה, הגאות והשפל לא איפשרו לאוניות המלחמה האנגליות להגיע לחוף ולאסוף את החיילים הביתה, לאנגליה והאוניות הגדולות שימשו טרף לצוללות ולמפציצים הגרמניים, ישבו מאות אלפי החילים על החוף, מיועדים להשמדה איטית. צ'רצ'יל כבר ויתר, היה מוכן שרק עשרה אחוזים יצליחו לחצות את מימי התעלה הסוערים, אבל התגייסות מרגשת של אלפי בעלי ספינות אזרחיות קטנות מנמלי התעלה שחצו באומץ ובפטריוטיות ובמחוייבות אין קץ את המיים הכבדים, הצליחה לחלץ כ 350 אלף מהחיילים ולהחזירם הביתה, להמשך הקרב על בריטניה ועל חרות העולם.

את המבצע עצום המימדים הללו מצליח נולן לכלוא בשעה וארבעים מרגשות, מרתקות, מהפנטות, דקות של קולנוע אמיתי, של צילום משוכלל (מצלמות IMAX, צילום בפילם, מצלמות רחבות עדשה), פס קול תומך ובונה רגשות ובעיקר עריכה מיוחדת שמחלקת את זירת ההתרחשות לשלוש רמות של זמנים היוצרים זמן קולנועי חדש.

נולן טווה את הסרט שלו כמשולש שכל אחת מצלעותיו מתרכזת בתווך אחר. ביבשה הוא עוקב אחרי נסיונותיו של חייל צעיר להשאר בחיים בתוהו שמסביבו, של הפצצות ממטוסי הצלילה השרקניים של הלופטוואפה, של הפגזות התותחים הקטלניים ממרחק, החייל וכמה צעירים אבודים כמוהו שמנסים, חלקם בלא הצלחה להאחז באפשרות להשאר בחיים. כאן נראה את החיילים על החוף, על המזחים המופגזים, באוניות שמנסות בכל זאת לפרוץ את המצור, מוטבעות זאת אחר זאת.

צלע שניה היא הים וכאן מלווה נולן ספינת דייגים זעירה על הקפטן המבוגר שלה, פטריוט שמבין את גודל השעה ואת האחריות המוטלת על כתפיו וכתפי חבריו בעלי הספינות הקטנות להתגייס למאמץ להגן על הבית. איתו בנו הצעיר שעדיין לא התגייס וצעיר משולח המחפש משמעות לחייו. זהו סיפור המסע בים בו הם פוגשים חייל מוכה הלם קרב, טייסים שנטשו את מטוסיהם הפגועים וחיילים מהחוף המופגז. הצלע השלישית היא של טייסי הספיטפייר של חיל האויר האנגלי שיוצאים אל מעבר לתעלה כדי להלחם במטוסים הגרמנים וחלקם הגדול גם משלם את המחיר.

למרות שמדובר במבצע צבאי ואזרחי מפורסם כל כך, למרות שסופה של האודיסאה הימית הזאת מוכר וידוע, הסרט נבנה, בשל היכולות הפלסטיות שלו והמשחק בזמנים, בשל הצילומים הנפלאים וסידורם הנראטיבי על המסך, כסרט מתח. אין לו אמנם עלילה ספציפית, יש תאור מצב שמנסה לתפוס מרובה וגם מצליח. היכולת הזאת לחבר את הפרטי עם הכללי, את האישי עם הלאומי, את הקטן עם הגדול, את האחד עם הרבים ולהרכיב תמונה על פי כל החוקים הקלאסיים של העריכה האינטלקטואלית והרגשית הופכת את הסרט הזה לחזק כל כך. לי זה הזכיר את הרגעים הגדולים של שתי הקלאסיקות המכוננות של הקולנוע מקטעי הקרב ב"הולדת אומה" של גריפית' ועד הטעם הנפלא של "פוטמקין" של אייזנשטיין שנבנה עליו. אבל זה אני, אתם לא חייבים…

מי שראה את הסרט  ב"IMAX" אומר שזאת חוויה ויזואלית מופלאה. אני ראיתי בהקרנה רגילה, שורה 2 ממש בצד, אבל גם משם אני יכול להעיד ש"דנקרק" הוא בהחלט סרט חשוב, נכון, מהטובים של נולן , סרט המדגיש שוב את הצורך להתרחק כמה שאפשר ממאורעות נוראים שכאלה ומצד שני המציג את הרגעים הגדולים של עם במצוקה. התגייסות היחידים המרגשת ומעוררת הגאווה ברגעים החשוכים ביותר, רק היא תוכל להציל את העולם.

"דנקירק" – 9 בסולם אורשר

Dunkirk

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: