ארכיון תגיות: קווין קוסטנר

"המשחק הגדול" – הפלאש של סורקין

סרט חדש מבית היוצר המיומן של אהרון סורקין, עד עכשיו תסריטאי צמרת בטלויזיה ובקולנוע ומעכשיו גם במאי בשרות עצמו, לוקח אותנו לעולם ההימורים של המפורסמים והעשירים בסיפורה של יהודיה יפה וחכמה עם אמביציה שעשתה מעשי פאם פטאל אל מול כל הגברים שבעולם בדרך אל העושר והכח. הבעיה היא שלא לעולם חוסן – וזה שעור שצריך להשנן גם אצל הצופים וגם אצל הבמאי-תסריטאי. בנתיים, סרט ארוך בקצב הסטרי עם הרבה נוצץ ומעט עומק. 8 מינוס בסולם אורשר.

היצ'קוק האמין בזה, בילי ווילדר, וודי אלן, האחים כהן וקובריק גם, שהתסריט הוא המרכיב החשוב ביותר בעשיה הקולנועית. בשביל היצ'קוק בכלל תקופת הצילומים והעריכה היו סרח עודף מכביד שהיה שמח להפטר ממנו ולתת לאחרים לנהל. אהרון סורקין, עד עכשיו תסריטאי שחצב אופנת כתיבה ייחודית בהוליווד של הטלויזיה ובשנים האחרונות גם בקולנוע מיישם את הפרקטיקה הזאת כשהוא מחליט, לראשונה לביים סרט שכתב. גם הוא מוכיח שהתסריט הדומיננטי נושא כאן את ההפקה כולה והבימוי הוא רק צורך הכרחי להפוך מילה לתמונה ופעולה, בלי להשקיע דמיון רב מידי במעבר ממדיום אחד, מופשט לשני המוחשי.

בשנים הלא מעטות שהוא בסביבה, סורקין הצליח להטביע את חותמו ויצר סגנון שניתן להבחין בו ממרחק. שורות טקסטים ארוכות עד קוצר נשימה שנורות מפי הדמויות, קצב דיבור של מכונות יריה, שנינות לשונית, החדרת מושגים ועובדות שכביכול מרחיבות את מנעד המידע של הדמויות, ברובם בלי קשר ישיר לעלילה או לעיסוק של הגיבורים, הכרה מדוקדקת של הנושאים והעולמות בהם נעים הגיבורים והצפת המסך בעובדות ופרטים שיוצרים אשליה של חדירה אל מאחורי הקלעים של עיסוקם, עיסוק בסביבה זוהרת, סלבריטאית שלמירב הצופים אין מושג איך היא באמת נראית מבפנים. אבל זה מסקרן.

זה תמיד חד מאוד, משוייף ומלוטש מאוד, חודרני מאוד, מהפנט מאוד אבל למעשה החומרים אותם מגיש לנו סורקין הם שיטחיים ומזוייפים. הוא בונה לצופים מציאות מקבילה בדיונית שיכולה להסתדר יפה יותר עם הפנטזיה שלהם מאשר עם עובדות החיים, עומקם ומשבריהם. כך בחדירתו לסביבת "הבית הלבן" בבבנית מערכות של יחסים, אהבות, שנאות, תחרותיות, פרגון ועוצמה במרכז השלטון העולמי, כך ב"חדר החדשות" שנשאה ניחוח צדקני על חייו, דילמותיו האתיות  וקשייו של מגיש חדשות טלויזיה פופולארי והצוות שסביבו, כך בסרטים שכתב ובהם "הרשת החברתית" על סיפורו של מרק צוקרברג וה"פייסבוק" שלו, "מאניבול" ועולם הביסבול המקצועני ואיך השתנתה דרך ניהולו, "סטיב ג'ובס" על חייו של אחד ממסדי אפל.

ברוב המקרים הוא מבסס את סיפוריו על ביוגרפיות, לעיתים אוטוביוגרפיות של מפורסמים שחייהם ממילא מרוחים בעיקר על פני הכרוניקה הצהובה, שפרטים סנסציוניים מוכרים מהם לציבור והוא מציע אשליה של סיפור סדור של אותם אנשים, אולי בתוספת הסבר ופרשנות, בדרך כלל אוהדת. למרות שחלק נכבד מעבודתו טבול בנושאים פוליטיים, הוא לא מציע פרספקטיבה ברורה, נקודת משען מחייבת, רק אמירות לא מחייבות שיש בהם יותר רמזים והתחמקות מאחריות אמיתית ונקיטת עמדה. ולכן, נוצצים ומושכים ככל שיהיו סרטיו, יש בהם רדידות מכוונת של חנופה. לדמויות עליהן הוא כותב ולקהל שבא לראות, להינות בלי לאמץ שום שריר של חיבוטי נפש בדרך להאפי אנד.

"המשחק הגדול" אינו שונה מהסרטים האחרים זולת העובדה שסורקין, מודע לדומיננטיות של התסריטים שלו החליט גם לביים את הסרט. זהו סיפורה המבוסס על אירועי אמת של מולי בלום שהיתה אולי האשה הזוהרת ביותר שעסקה בארגון משחקי פוקר לעשירי לוס אנג'לס וניו יורק והואשמה בניהול משחקים לא חוקיים, בהלבנת הון ובשיתוף פעולה עם המאפיה הרוסית, נעצרה ע"י ה FBI והועמדה למשפט. מולי, בתו של פסיכולוג דומיננטי מקולורדו שחינך את צאצאיו להשגיות קיצונית, היתה אחת מגולשות הסקי הטובות בארה"ב וחברת הנבחרת האולימפית עד שפציעה דרמטית הרחיקה אותה ממסלולי השלג. בחיפושי העבודה שלה, הרחק מאביה הנוקשה החלה לעבוד בחברה של מי שארגן מפגשי פוקר של אנשי שאו ביזנס טבולים בממון וצמאי הימורים באל. איי. ושם, כשהיא מביטה מהצד ובולעת אינפורמציה, למדה איך לעשות את זה. כשהבוס הגחמני שלה פיטר אותה העתיקה את הפעילות, אבל בסגנון יוקרתי הרבה יותר שמשך אליה, יפה שכמותה, את אותם מהמרים. כשהעסק שלה התמוטט לבסוף עברה לניו יורק ושם, המשיכה לפרוח עם שורה של לקוחות מצמרת עולם העסקים העולמי.

סורקין בונה את הסרט בכמה מישורי התייחסות וזמנים. האחד הוא של מספר –  פס קול שבו קוראת מולי את ההתיחסות שלה בטעם אירוני לאירועים המתפתחים ומתנפצים של חייה. השני מחזיר אותנו לילדותה, למשפחה, ליחסו הנוקשה של אביה שיסתבר בסוף הסרט כמשהו אחר, שהשפעתו הפסיכולוגית שתתברר לגיבורה ולצופים – שטחי ככל שיהיה, תעצב את מהלך חייה. והמישור השלישי עוקב אחרי בנית הקריירה של מולי כשמישור נוסף מציע את סופו של הסיפור – המפגשים עם עורך הדין והמשפט הפדראלי שנערך לה בניו יורק למעלה משנתייים לאחר מעצרה. המורכבות הזאת שדוחסת את האירועים לקצב רצחני נמתחת לאורכן של כשעתיים ורבע ויוצרת עומס, לעיתים רב מידי שגולש פה ושם עם פרטים מרובים מידי על חוקיו ואופיו של משחק הפוקר, לאיבוד הפוקוס אצל הצופה מן השורה.

כדמות ראשית שאמורה לעורר אמפטיה אצל הצופים, למרות העיסוק שלה במה שיכול להחשב כהימורים לא חוקיים, סורקין דואג להדגיש כל הזמן את הצדדים החיוביים באישיותה של מולי בלום. היא אמנם מנהלת אירועים שבהם אנשים מפסידים (ומרוויחים) מאות אלפי דולארים  (בכמה רגעים יש על השולחן ז'יטונים בערך של מליון וחצי, שני מליון דולאר ויותר), היא אמנם רואה אנשים מפסידים את הונם והורסים את חייהם, אבל היא מתנהלת בתוך הסחי הנוצץ כאחות רחמניה. יודעת לנחם, להציע כתף חמה וחשופה ומוצא לתשלום של חובות, אנושית מאוד ללקוחותיה והעיקר – לא מוכנה למסור את שמותיהם כאשר היא נדרשת לכך ע"י החוקרים, אנשי התובע המחוזי. הצדקת מוכנה ללכת לכלא, לבלות שנים נוראות מאחורי סורג ובריח ורק לא לבגוד במי שהעניק לה פרנסה. קדושה אמיתית. והקהל מגיב בהתאם.

ג'סיקה צ'סטיין מוציאה לפועל באופן מרשים את חזונו של סורקין. מולי שלה היא יפה, מפתה, סקסית, חכמה, אינטליגנטית ובעלת אופי ועקרונות. כל המרכיבים של פאם פטאל התכנסו בשמלה השחורה, החשופה מאוד אותה היא מדגמנת, כזאת או אחרת, לאורכו של כל הסרט. היא מניפולטיבית, היא שולטת בגברים, היא מנתבת אותם למחוז חפצה והיא הורסת חלק מהם בדרך. צ'סטייין מכירה את המרחב הזה של אשה עצמאית וקרייריסטית בעלת אמביציה הפועלת בסביבה הנשלטת ע"י גברים. היא עשתה את זה ב"כוננות עם שחר" שבו תפסה את בן לאדן, ב"שנה קשוחה מאוד" כבתו של מפיונר ואשתו של יזם ניו יורקי, ב"בין כוכבים" כמדענית חלל וב"מיס סלואן" (סיפור דומה להפליא לזה כאן) כשתדלנית בעולם התחרותי להמית של הקונגרס והפוליטיקה האמריקאית. את הבשלות המעוצבת הזאת היא מביאה גם הנה ותורמת להתנהלות השוצפת של הסרט.

לידה הדמויות הגבריות החולפות ועוברות ובהן אידריס אלבה כעורך הדין הסקפטי שנשבה באשיותה, קווין קוסטר כאבא הנוקשה שסודו מתגלה ממש בסוף הסרט, ומייקל סרה כאחד הסלבריטאים שחלקו את שולחנה באל. איי וג'רמי סטרונג שהיה הבוס הראשון שלה והכניס אותה לעולם ההימורים בגדול. שרלוט ברוס כריסטנסן צילמה זוהר ואלן באומגרטן, אליוט גראהם וג'וש שייפר ערכו בקצב הסטרי  שמנסה לכסות על הפגמים של שטחיות וחשש מאמירות מסוכנות מידי. למשל לחשוף את השמות האמיתיים של משתתפי משחקי הפוקר. אבל את זה גם הספר של מולי בלום לא מפרט. יש כנראה מי שרוצה לחזור הביתה בשלום.

"המשחק הגדול" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Molly's Game