פברואר 5th, 2017 by גידי אורשר

אחרי שבשבוע שעבר עלה על המסך שלנו הסרט "אור ירח" המועמד רב המועמדויות לזכות בפרס האוסקר המתקרב מגיע השבוע סרט נוסף המתחרה על התואר, גם הוא עוסק בסיפורם של שחורים באמריקה בטעם חריף של תקינות פוליטית. "מאחורי המספרים" הוא סרט בסגנון החלום האמריקאי, כלומר יש טובים ויש רעים ולא קשה להחליט בניהם. הוא המספר את סיפורן המלוטש של שלוש נשים אפרו-אמריקאיות ששברו  בתחילת שנות השישים את כיפת הזכוכית העכורה של אפרטהייד, לפחות בנאסא ועזרו לג'ון גלן, האסטרונאוט הראשון שהקיף בחלל את כדור הארץ, להכנס להסטוריה. 8 בסולם אורשר

בסצנה אחת, כבר בתחילתו של הסרט מציע לנו תאודורה מלפי, במאי "מאחורי המספרים" את הקשר שבין גזענות ללאומנות לפחות כפי שבאה לידי ביטוי באמריקה של ימי ההפרדה הגזעית בשנות השישים וכנראה מרימה ראש גם שם בימים אלה.

שלוש נשים שחורות תקועות ליד מכונית השברולט הדמומה שלהן על כביש כפרי בוירג'יניה. עוצרת מכונית משטרה והשריף (או סגנו) דורש בחשדנות מהולה בדחיה את התעודות. אחרי דין ודברים שיכול בקלות להסתיים באלימות מצידו של איש החוק ובבילוי לא נעים בכלא הפרוורי מציגה אחת הנשים את התג שלה ומציינת שהן עובדות של נאס"א בדרך לעבודה.

"לא עלה על דעתי שהם שם מעסיקים (שחורים)…" נשנק השוטר. "כן, יש כמה נשים שעובדות בתוכנית החלל אדוני השוטר" ממהרת אחת הנשים השחורות לסיים את המשפט. הם מדברים על אותה תוכנית חלל שמטרתה להאיץ את האמריקאי הראשון לחלל אל מול הרוסים שכבר העלו לשם חללית עם בעל חיים ואפילו את יורי גאגרין הקוסמונאוט הראשון שנורה לחלל וחזר בריא. הסובייטים מנצחים במרוץ וצריך לעשות הכל כדי להשיב את הגאווה הלאומית יודע השוטר. "אז לפחות מה שאוכל לעשות זה ללוות אתכם בדרך לשם" הוא אומר. הסצנה מסתיימת בתמונות משעשעות של ניידת משטרה דוהרת ואחריה מכונית עם שלוש נשים שחורות כשאחת מהן מכריזה בקלוז אפ מודגש "מכונית עם שלש כושיות הרודפת אחרי ניידת של שוטר לבן בכביש ראשי ב1961, זה נס מזויין"…

לרגע הזה מתלווה סצנה נוספת שבתחילתה מתפרץ בכעס המדען הראשי של סוכנות החלל כשאינו מוצא ליד שולחנה את אחת משלוש גיבורות הסרט, המתמטיקאית השחורה שחישוביה מנצחים את אלה של מחשב ה IBM הגמלוני הראשון שמוכנס לסביבה.  הוא נזקקק לה בנסיונות לפתור בעיה לא שגרתית שצצה, אחת מיני רבות. "היא יצאה לשרותים" אומרים לו. "כמה זמן לוקח לך להיות בשרותים" הוא זועק עליה לעיני עשרות המדענים הלבנים הנוכחים בחדר. ואחרי שהיא מתפרצת עליו ומודיעה שכדי להתפנות היא צריכה לרוץ, על עקבים ובגשם למבנה מרוחק מאוד שרק בו יש בית שימוש לנשים שחורות, הוא – במחווה מרגשת עוקר את השלט מעל השרותים בבנין, שלט המגדיר את חדר הנוחיות ללבנים בלבד. "בנאס"א לא יהיה הבדל בין שחורים ללבנים" הוא קובע.

כמו בתוכנת ניווט שבה אנחנו מציינים את נקודת המוצא, את המטרה וכמה "נקודות עיניין" שברצונינו לעבור בדרך, כך גם סרטו של מלפי מתפתל בדרך אל ה"האפי אנד" המאיר את כל סיומי הסרטים התלויים בחגורת האליפות משובצת היהלומים של החלום האמריקאי. הטריק הוא מהמשופשפים בסביבה – להתחיל כמה שיותר נמוך ולהגיע כמה שיותר גבוה ובדרך לשחרר כמה שיותר נורים של רגש כדי "לאסוף את הדמעות". הדמעות של כאב, הזדהות והתרגשות. כאן זה מתחיל עם שלוש נשים שחורות באמריקה השקועה עדיין במדמנת האפרטהייד, שנים אחרי מלחמת האזרחים וימים ארוכים לפני הענקת זכויות האזרח בדרום ומסתיים בניצחון הכפול ששבר את כיפת הזכוכית העכורה – גם על תפקידם ומעמדם של השחורים, אך גם על מעמדן ומקומן של הנשים בחברה. השמחה רבה הרבה יותר כשמדובר בשילוב קטלני של שני הנושאים, גם וגם.

קתרין גונסון (טאראי פ. הנסון), דורותי ווהן (אוקטביה ספנסר) ומרי ג'קסון (ג'אנל מונאי) הן שלוש נשים אינטליגנטיות החיות בשכונת שחורים וירג'יניה בשנות השישים באמריקה הגזענית, בודאי במדינות הדרום. ימים של הפרדה באוטובוסים, ימים של הפרדה בשרותים, במקומות ציבוריים, ימים של הפרדה במקומות העבודה ובודאי בתפקידים. שלושתן עובדות בסוכנות החלל בתפקידים זוטרים כשהאופציה לקידום סגורה בפניהן. רק המקרה והצורך והיוזמה (החוצפנית במונחים של אותם ימים ואותה סביבה) , חומרים הכרחיים בתפריט של החלום האמריקאי מוכיחים את כשרונותיהן והן זוכות להשתלב במערך סקסיסטי, גברי ולבן עויין.

התרומה שלהן לפתרונות שהביאו לבסוף את אמריקה להובלה במרוץ החלל שהכריז עליו קנדי היא כנראה עובדה, אבל מרפי בדרכו המלודרמטית מביא אותה לקיצוניות נראטיבית שאולי מטשטשת מעט את קושי המאבק וצובעת אותו בוורוד מתקתק. הלבנים ה"רעים" – החל מראש הצוות המגולם ע"י ג'ים פארסונס (הוא שלדון קופר של "המפץ הגדול) שלא מתרחק כאן מאוד מדמותו הטלויזיונית המוכרת דרך כריסטן דאנסט בתפקיד מנהלת כוח האדם, הם "רעים" רעים למרות שהם מתנהגים "כמקובל" באותה תקופה. ו"הטובים" טובים – כך קווין קוסטנר הבוס הגדול וכך כמובן שלוש הנשים ההופכות לגיבורות עממיות בחסות הטיפול שהן מקבלות כאן. המאבק, לפחות על אמפטית הצופים, מוכרע בנוק אווט.

מלפי סובב כבר שנים רבות בהוליווד כמפיק, תסריטאי, והוא גם ביים סרט ארוך אחד עד כה "וינסנט הקדוש" עם ביל מורי בתפקיד הראשי. השנים של פרקטיקה הוליוודית לימדו אותם שם משהו, לפחות את הצורך בעירוב של המלודרמטי בקומי ובדרמטי וכמו ב"וינסנט הקדוש" כך גם כאן הוא מציע את החומרים הללו שכשהם אפויים היטב, תמיד יפעילו את בלוטות הרגש שלנו. הדרמה שלו המבוססת על מקרה אמיתי, כנהוג בהוליווד של העת האחרונה נסמכת, כמו בסרטו הקודם על משחק מעולה ואמין, על יכולת לנצל מצבים ולסחוט אותם עד טיפת הסנטימנט האחרונה והעיקר – לסמוך על הפטריוטיות האמריקאית שתחליק את הבקעים הנאטיביים ואת פשטנות הטיפול. הבחירה, לאחרונה בטראמפ – כן, זה מגיע גם הנה, והמועמדות לאוסקר רק מוכיחים את צדקתו. בשבילנו זאת עוד אגדה אורבאנית עם טיפה של הסטוריה ואולי קצת מוסר השכל באשר למוסריות העולם ו"נאורותו".

"מאחורי המספרים" – 8 בסולם אורשר.

HIDDEN FIGURES

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

אפריל 26th, 2016 by גידי אורשר

אחת ההתמחויות של "גולן-גלובוס" בימים המפוארים של "קנון" היתה למצוא כוכבים, גם במאים אך בעיקר שחקנים שהקריירה שלהם צללה מטה אבל שמותיהם עדיין עוררו רטטים פה ושם, ולהציע להם תפקידים בסרטי הפעולה (בעיקר פעולה) שלהם. והמבחר כלל לא רק את צ'ארלס ברונסון, סילבסטר סטאלון, רוברט לודג'יה, מירי רורקי, פיי דונאווי, שרון סטון, ג'ון וווייט ואוליבר ריד אלא גלש גם לשמות מעולם אחר כמו גודאר, קונצ'לובסקי וקאסאווטס. כן גם להם היה צורך בכסף כדי להשלים מהלכים בקריירה הגוועת וה"קנונים" רצו תהילה. לא רק צ'ק נוריס וז'אן קלוד ואן דאם.

אבי לרנר, מפיק מצליח מאוד בהוליווד שהולך בדיוק על העקבות שלהם, אולי בהשפעת שותפו לשעבר דני דימבורט שהיה מיוצקי המייים על ידיהם של גולן-גלובוס, עושה בדיוק אותו דבר כשהוא מוסיף לעטרת הכוכבים במשרדו ליד ואן דאם וסטאלון גם את דולף לונדגרן, סטיבן סיגל, ווסלי סנייפס וצ'אק נוריס הוותיק, אבל גם עם מקום טוב באמצע לרוברט דה נירו (!) ואל פאצ'ינו (!). דימבורט, אדם ישיר וישר הודה שכולם כאן בשביל הכסף והסרטים "לא בדיוק אמנות"…

לרנר מגיע אלינו שוב עם "קרימינל" המאופסן באותן קופסאות של המכאניקה לעשות כסף בטעם של קולנוע אקשן ומציע מוצר פגום שאין בינו ובין קולנוע הרבה מהמשותף, זולת העובדה שהפרויקט מצולם, מאוכלס ע"י כמה שמות שיש להם משמעות בתוספת פטריוטית של כמה זריקות עידוד לתוצרת הארץ. אחרי הכל ישראלי עם שורשים הוא ישראלי עם שורשים אפילו בהוליווד.

רשימת הקרדיטים כוללת את קווין קוסטנר, טומי לי ג'ונס, גארי אולדמן וריאן ריינולדס, את גל גדות הישראלית המלבלבת לאחרונה בהוליווד ואת אריאל וורומן, גם הוא ישראלי בהתמחות בקולנוע האמריקאי ("אייסמן") כבמאי. כנראה מסיבות של הטבות קופרודוקציה הסרט שכולו אמריקאי מתרחש בלונדון והוא מציע תסריט שהוא כל כך קלוש על גבול הבלתי אפשרי, סיפור מלא חורים של עלילה ומבנה קלוקל שמעלה רושם, אולי לא בלתי מבוסס שהסרט צולם בשאריות זמנם של כל המעורבים.

להלן הסיפור : חבורת אנרכיסטים שבראשה עומד איל הון ספרדי מנסה לערער את הסדר העולמי העכשוי ויוצרת קשר עם בחור הולנדי שעבד עם הצבא האמריקאי על הקמת מערכת מחשוב לשליטה על הנשק שלהם, אטומי וקונוונציונאלי. משום שהבחור מרגיש שהאמריקאים בגדו בו הוא מוכן למכור את המערכת למרבה במחיר, בתוספת תחושה של מיצוי האידיאולוגיה האנרכיסטית שלו, ועכשיו הוא נרדף ע"י כל הצדדים. ה – CIA מוכן לשלם הרבה כסף כדי להשיג את צ'יפ השליטה, הרוסים גם הם בתמונה, אבל הספרדי הוא האכזר מכולם והוא תופס והורג בעינויים את הסוכן האמריקאי.

ההולנדי הולך לכולם לאיבוד, אבל הבוס של סוכנות הביון האמריקאי לא מוותר ולדגל, כלומר לשולחן הניסויים נקראים שניים, משני צידי הנרקוזה והאיזמל. האחד הוא רופא שעורך מזה שנים ניסויים בהעברת זכרונות בבעלי חיים והשני הוא פושע מסוכן שיושב כלוא במרתף ואזוק בשרשראות, ללא טיפת אנושיות שנמצא מתאים להשתלת הזכרון של הסוכן המת, כדי להמשיך את המרדף אחרי ההולנדי.

עד עכשיו הכל ברור ? תאמינו לי, אני עושה את זה הרבה יותר פשוט ומסודר מאשר על המסך. חיית האדם העונה לשם ג'ריקו, אם הוא עונה בכלל בין הנהימות שהוא משחרר לסביבה מוטס ללונדון, עובר את ההשתלה ומצליח להשתחרר איך שהוא מהכלא. ומכאן – אנחנו מפסיקים את הספויילר – הוא מתחיל במסע משלו אחרי תיק גדוש בכסף, אחרי ההולנדי ותוך כדי פגישה שהופכת להיות רומנטית יותר ויותר עם אשתו של הסוכן המת.

הסרט, כאמור רווי חורים, בנוי בדרך שאינה מפתחת מתח אלה מפציצה מידי פעם בקטעי מכות ואקשן בינוניים לחלוטין, מוותרת לחלוטין על אפיון של דמויות שבמקרה הטוב הן הכי סטריאוטיפיות שיש וברוב הזמן נלעגות. מילא הדמות הראשית של ג'ריקו העובר מטמורפוזה פרנקנשטיינית אמיתית מדמות מפלצתית כזאת של בוריס קארלוף בסרטו של ג'יימס וויל מ1931 ועד הפרודיה המל ברוקסית עם פיטר בויל ב"פרנקנשטיין הצעיר". אבל גם הדמויות האחרות – טומי לי ג'ונס הרופא הכי נרפה שראינו לאחרונה באיזה חדר מיון עמוס לעייפה, ריאן ריינולדס שלא מספיק לתפוס מקום ונעלם ובעיקר גארי אולדמן שעושה בלי להתכוון פרודיה נוראה על בוסים שוטרים שהם תערובת של נפיחות, טפשות, חוסר מחשבה יצירתית ורוע לב קטנוני. איך הוא מספיק הכל ? כנראה שבמקור הוא בכל זאת שחקן טוב.

ויש גל גדות המתנודדת עדיין בין טורי הרכילות והביקורות המקצועיות. בתחילת הסרט אין לה תפקיד, היא אינה מורגשת כלל. בחלק השני נשאר מקום אז מילאו לה כמה שורות וכמה רגעים. לזכותה – היא אינה מפשלת, אבל גילוי כמו ויויאן לי ב"חלף עם הרוח", היא לא…

"קרימינל" הוא סרט פעולה אינסטינקטיבי, מהסוג הנחות. הוא פועל רק על התגובות הלא רצוניות, המיידיות שלנו ונעלם עוד לפני שהבעיה נפתרת. זה סרט שצריך היה להשאר בד' אמות ספרית הוידאו, היום קוראים לזה ספרית ה VOD וגם אז, נדמה לי לא היו לו הרבה אפשרויות להתאוורר על המסך הקטן.

"קרימינל" – 6 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: