מאי 18th, 2017 by גידי אורשר

הפסטיבל הגדול בעולם לקולנוע נפתח בקאן בסרט משמים ומעצבן מחוץ לתחרות, מיד הגיע פיצוי בראשון מסרטי התחרות עצמה של במאי רוסי גאון והכל החוויר, לפחות במרכז הליכוד ובסניפו בעיירה על חוף התכלת בהופעה של שרת התרבות על המדרגות האדומות. מזל שאף אחד חוץ מהרכילאים הישראלים, לא שם לב. ז"א מלבד אלה שהספיקו לכנות אותה The Joke On The Walk …

אוי אוי אוי, איזה סרט בחרה לנו הוועדה המכוננת לפתיחה החגיגית  דוקא בפסטיבל שהיה אמור להיות חגיגה, יומולדת 70 לאירוע הקולנועי הנוצץ באירופה, פסטיבל הפסטיבלים של קאן. "רוחות הרפאים של ישמעאל", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי ארנו דספלשין שהתהדר בכמה כוכבים של הקולנוע הפרנקופוני – מתיו אמלריק (שסרט בבימויו יוצג כאן מחר במסגרת "מבט מסויים"), מריון קוטאר ושרלוט גיינסבורג.

לסרט פתיחה של כל פסטיבל יש אחריות שילוחית עצומה, משא כבר של ייצוגיות על כתפיו. הוא צריך להיות קומוניקטיבי אבל אוונגרדי, מפואר אבל ייחודי, תעשייתי וגם אמנותי, בקיצור כל אחדות הניגודים של הקולנוע. הוא יכול להיות גם של וודי אלן, אבל הנער לא הופיע השנה בקאן עם סרט חדש לאכזבת המארגנים והקהל…

"רחות הרפאים של ישמעאל" הוא קשקוש נפוח של התנאות בצילומים מסוגננים הפוגשים עלילה חסרת הגיון ועיניין, מורכבת מידי, נטולת אמינות ופומפוזית בהגדרה. דספלשין מנסה לנפח את נוצות הטווס שלו כאן למידות הענק של מסך הקולנוע האדיר ובעל התהודה של הפסטיבל בסיפור המתחלק לתוך פלחי זמן שונים, דמיון ומציאות, ספרות וקולנוע. זה יכול היה להיות מעניין, לפחות כך זה נשמע על פניו, אולם התוצאה הסופית מייגעת, נמתחת עוד ועוד ולכן גם מעצבנת.

זהו סיפורו של במאי קולנוע שנתקע בכתיבת התסריט הבנאלי שלו לסיפור מתח וריגול, שמסתבך גם בחייו האישיים. רק עכשיו החל פרק חדש בחייו עם אסטרופיסיקאית מעניינת כשאשתו המקורית מופיעה בחייו אחרי העלמות של 20 שנה. בזבוז מחפיר של שחקנים, צלם וזמן צפיה.

את המצב מציל, כמו תמיד מגע הקסם המהפנט של אנדרי זביאגינצב שחוזר לקאן עם עוד אחת מעבודותיו הקולנועיות מקפיאות הדם והנשמה. "נטול אהבה" הוא הסרט שלו שיש בו אותם מרכיבים – גם חיצוניים מסרטים קודמים שעשו אותו גדול כל כך, לפחות בעיני. ושוב הוא מציב את המצלמה שלו מול מציאות קשה, קרה, חסרת רחמים שבוצעת את הנפש האנושית לטרגדיה קיומית בלתי נמנעת.

בוריס וז'ניה נמצאים בהליכי גרושין. החיים יחדיו מעולם לא היו טובים למרות ששניהם מסודרים כלכלית, לפחות יחסית. אליושה, בנם בן ה 12 הוא ילד שנולד ללא אהבה, ללא תכנון ואימו דחתה אותו מיומו הראשון. גם לאבא לא היה יותר מידי זמן. הוא שומע את מריבות הוריו, עד לנסיונות שלהם להפרד זה מזאת, לנסיונות שלהם למכור את הדירה המשותפת שבשבילו זה הבית. להורים יש אלטרנטיבות אותן הם מכינים מחוץ למסגרת המשפחתית. לבוריס יש חברה צעירה בהריון מתקדם ולז'ניה יש מאהב אלמן עשיר ומבוסס. רק אליושה נותר לבכות לבדו והוא יעשה מעשה.

זביאגינצב בונה את הסרט שלו ללא חמלה, לאיטו, בתמונות וסיטואציות נטולות רגש, תעודיות כמעט של קיפאון של אדם ושל הטבע מסביב. יש אולי חיים, אבל אין בהם אהבה אמיתית והגלגל של הגורל מסתובב ונעצר כל פעם באותו מקום. ברקע דיבורים ברדיו על סוף העולם, על המלחמה באוקראינה – אין נחמה גם מהסביבה. סרט מקפיא, נפלא שנערם על הצופה להטביעו בצער ובמוסר השכל.

וזה שונה מאוד מהאויה ההקטית כאן בקאן, היא כבר בת 70, כאמור אבל עדיין מלאת אנרגיה. ההמון זורם ליד ארמון הפסטיבלים, ההקרנות גדושות, המסעדות מתפוצצות מזללנים ועל מקום פנוי בחדר בבתי המלון אפילו אין על מה לדבר. לפחות לא על פחות ממאות יורו ליום. ויש חידוש במסורת : לפני כל סרט מוקרן כאן הפתיח המסורתי. מדרגות העולות מן הים אל השמיים עטורי הכוכבים וסמל הפסטיבל בסוף הרגעים הקסומים המסורתיים הללו. השנה חידוש – המדרגות קיבלו שמות, של כוכבי העבר שהיו כאן במהלך השנים הנוצצות על הרביירה, עוד כמה גרמים של כבוד בהרעפה הצרפתית על האמנות "שלהם".

המון שוטרים בכל מקום. בדיקות גלוונומטרים בניסה לאולמות ולמתקנים הרשמיים יוצרים כאן תורים ארוכים לפני הסרטים, אבל אף אחד לא מוכן למשאיות דוהרות על אורחים המחכים להכנס לאולמות. נשבעתי לא להזכיר, אבל אי אפשר בלי המופע של שרת התרבות שלנו בפתיחה על השמלה שלה, שאריות בד מהמופע של ריטה בהר הרצל, כנראה ועליו מודפסות תמונות של ירושלים. שרת תרבות כנערת פוסטר, כעמוד מודעות. The Joke On The Walk   קראו לזה כאן. מזל שאיש, לבד מהמעצב, שני מלווים ממשרד התרבות והצלם השכור, לא שם אליה לב… ככה זה שלפני, בעת ואחרי עוברים שם סוזן סרנדון וג'וליאן מור, רישאר ברי וסנדרין בונר, רובין רייט ואדריאן ברודי, פאולו סורנטינו ופדרו אלמודובר וכל הגוורדיה של הקולנוע הצרפתי. הכל עיניין של פרופורציה…

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

מאי 21st, 2016 by גידי אורשר

אם לא יקרה משהו בלתי צפוי מחר בערב, בטקס הסיום החגיגי של פסטיבל קאן ה 69, ארבעה סרטים יוזכרו כזוכים מעל הבמה של האודיטוריום הגדול על שם האחים לומייר בארמון הפסטיבלים של קאן. אחד מהם יחזור הביתה עם הפרס הגדול "דקל הזהב". אם ג'ורג' מילר וצוותו הכולל את דונאלד סאת'רלנד, כריסטין דאנסט, מאדס מיקלסן, וולריה גולינו, ונסה פרדי, לסלו נמש וארנו דספלין לא יפתיעו הפייינאל פור יוכרע בין "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש (שהוא גם הפייבוריט שלי), "טוני ארדמן" של הבמאית הגרמניה מארן אדה (שהוא הפייבוריט של רוב המבקרים כאן), "סיירהנוואדה" של הבמאי הרומני כריסטי פויו ו"אני, דניאל בלייק" של קן לוץ' הוותיק.

ההימורים כבדים והמרוץ צמוד באמת. כל עיתון תעשיה רציני המפרסם כאן גליונות מיוחדים מתכבד בשורה של מבקרים לטבלה מתפתחת במהלך הפסטיבל. חובבי כל סרט מוכנים להרוג בשביל המועמד שלהם, אם כי כולם יודעים שהפעם הבחירה היא מאוד קשה והמרוץ צמוד מאוד. לכל סרט ברשימה המצומצמת הזאת יש את הייתרונות שלו – "פטרסון" הוא הלירי שבחבורה, סרט קטן ואינטימי, יפיפה ורהוט על איש קטן ועל שירה, בעצם על יצירה ורוח האדם. "טוני ארדמן" מערב חיוך בדמע בסרט ארוך מאוד המפתיע בהומור השלוב בסרט גרמני על יחסי אבות- בנות, ועל הדרך בה יש לבחון את החיים החולפים עצמם. "סיירהנוואדה" הוא סרט קיומי פוליטי שעושה חשבון עם העיצוב הריאליסטי של החיים בקולנוע ועם הפוליטיקה העולמית החודרת לכל מקום. "דניאל בלייק" הוא פנפלט נוסף של לוץ' המסתער שוב על המוסדות הביורוקרטיים שדורסים כל אפשרות לטיפול אנושי וחמלה לנזקקים. כל סרט והיכולות שלו, כל סרט והסגנון של הבמאי/ת שלו, כל סרט ויתרונותיו, כל סרט ומעט חסרונותיו.

אבל מלכה אחת כבר יש לפסטיבל, צנועה, מיוחדת מוכשרת ומקסימה והיא משלנו. כן, יבגניה דודינה היא חלק הארי בהצלחתם של שני סרטים ישראלים שכבר זכו כאן בפרסים, כל אחד במסגרת שלו. בעוד ש"שבוע ויום" של אסף פולונסקי שהוקרן כאן במסגרת השבוע של הביקורת, מסגרת מוערכת ומבוקשת מאוד זכה בפרס קרן גאן להפצה, פרס שיעזור לו להיות נגיש יותר לבתי הקולנוע הצרפתיים, הגיח גם "אנה" סרטה הקצר (24 דקות)  של אור סיני בוגרת ביה"ס סם שפיגל , וזכה בפרס הראשון במסגרת ה"סינפונדסיון" שהיא תחרות סרטי הסטודנטים המשרטטים את הקו הקולנועי של הדור הבא.

ב"אנה" יוצאת אישה גרושה למסע של יום אחד בעיירה בה היא חיה כדי לפגוש מישהו שיוכל לגרום לה לרגע אושר. דודינה, כמובן בתפקיד העיקרי בסרט. ב"שבוע ויום" היא חלק מדואו מקסים, למול שי אביבי בסיפור היום שלאחר השבעה של זוג הורים על בנם שנפטר ממחלה. בעוד שהסרט התמודד מול שישה סרטים נוספים במסגרת, "אנה" עמד מול 18 סרטים של סטודנטים מכל העולם וזכה בבכורה.

אם יש תפקיד לפסטיבל קאן – זה להראות, בגדול, בפאר, בגאווה שיש תחליף ראוי מאוד לקולנוע ההוליוודי המתנוון, לסרטים המוגבלים הרעשנים והראוותניים, רוויי המוטציות והאפקטים שמכלים שם כל חבילת ממון גדושה. לקאן מגיעים הסרטים המעניינים מכל העולם, גם מארה"ב הפלורליסטית, עבודות מעניינות של במאים המעצבים את פני הקולנוע העולמי בשורה ארוכה של נושאים – מחיי משפחה, התבגרות, צער העוני וכאב חוסר הצדק החברתי, דרמות, קומדיות וסרטי פעולה לצד סרטים הסטוריים. המגוון הוא כל כך רחב והרמה השנה היתה גבוהה, אוסף מרשים.

המחלה העיקרית השנה – אורכם של הסרטים, כולם למעלה משעתיים ויותר והבשורה היא שרובם יגיעו בקרוב לארץ, חלקם כבר הזדרזו ובאו לכאן – "מפלצת הכסף" של ג'ודי פוסטר עם ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס ו"בלשים בע"מ" עם ריאן גוסלינג וראסל קראו. מתדפקים על הדלת "ג'ולייטה" החדש של פדרו אלמודובר, "קפה סוסייטי" של וודי אלן וכמובן "THE BFG " של ספילברג. והמון עוד יבואו בעקבותיהם…

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מאי 20th, 2016 by גידי אורשר

אחת הטענות הבולטות שהוטחו בקברניטי הפסטיבל הגדול בעולם, אלה שיכולים הכל, אלה שאליהם מופנות אלפי בקשות להתקבל למסגרות השונות ואלה שיכולים לברור את הסרטים הכי טובים שיש, הן שהם מעדיפים שמות של במאים שגדלו כאן, על שפת הים הכחול והמקסים של מפרץ קאן. במאים שיש להם קשר לפסטיבל, עיניין של נאמנות כפולה – של הבמאים למסגרות ושל הפסטיבל לאותם במאים. כך חוזרים ומוצעים כאן שוב סרטים של ג'רמוש, אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסאיס, ברילנטה מנדוזה, קסבייה דולן, קורה אדה הירוקאזי, קן לוץ', ברונו דומונט, כריסטיאן מונג'ו וכמובן וודי אלן הנצחי.

על פי בחינה של חלק נכבד מהסרטים הללו במשך שבוע ויותר ובהתנשפות כיבדת נשימה כמעט על קו הסיום של הפסטיבל ניתן לאמר שכמו בחיים, יש מזה ומזה. כאלה שהצדיקו את הציפיות וכאלה שאיכזבו. טוב, לא כולם ממש איכזבו – אבל יש כמות מסויימת של נבחרים שהציעו עבודות שהיו מתחת לציפיות, מתחת לרמתם. שלא נבין לא נכון – זה לא אומר שהסרטים, גם הפחות טובים לא היו מעניינים, לעיתים מרגשים, לעיתים טובים יותר מסרטים של אחרים, יומרניים יותר. אבל התחושה היא שאלמודובר, הדארדנים, דולן ובודאי אסאייס עשו כבר סרטים טובים וחשובים יותר.

האחים ז'אן פייר ולוק דארדן מציגים כאן את "הנערה הזרה", סיפורה של רופאה צעירה שגופת נערה שחורה נמצאת מוטלת לא רחוק מסף הקליניקה שלה, נערה שצלצלה בדלת בבקשת מחסה שלא נענתה בזמן. הרופאה, רדופת רגשי אשמה מחליטה לצאת ולברר מה קרה לאותה נערה, מה היה שמה ולרשום אותו על הקבר האלמוני שלה.

האחים זונחים כאן את הסגנון החברתי הנשכני – דוגמטי שלהם ומציעים דרמה טבולה בחסד אנושי ובמחוייבות אישית של אדם לחברו. הרופאה הצעירה, אדל האנל המרגשת והנפלאה היא פסל החירות של שבועת הרופאים, המקדישה את כל חייה לטובת המטופלים שלה בכל עת ובכל שעה ובכל מצב  על פני חייה האישיים וצרכיה באשר הם. היא התגלמות הרצון שלנו לראות את הרופאים בבתי החולים ובקופות החולים מתפקדים לטובת הפציינטים שלהם, מלאך קצוץ כנפיים המתנייע במחוזות של צורך, כאב ומוסר. למרות הכוח של הסרט והאופטימיות שהוא נוסך בצופים, חסרה החדות הנושכת והכואבת של הסרטים הקודמים שהשאירו אותנו תקועים בכסא גם לאחר ההקרנה.

הבמאי הקנדי הצעיר קסבייה דולן ששיפד אותנו לפני שנתיים עם "מאמי" המטריף שלו, שהיה מצידו עיבוד של סרטו הראשון ושל ארבעת האחרים שבאו בעקבותיו מציג כאן השנה את "זה רק סוף העולם", עיבוד קולנועי משמים למדי  למחזה תאטרון.  בסרט חוזר לואי לבית משפחתו אחרי 12 שנות העדרות כדי לספר לקרובים לו על מותו המתקרב. שם הוא מוצא את אמו, את אחיו ואשתו ואת אחותו שלכל אחד מהם יש חשבון נפש עם האח ששב הביתה. הסרט, מחולק לפרקים שבכל אחד מהם אחת הדמויות מפציצה מונולוגים תובעניים לכיוון לואי, שלא מספיק כמעט להגיב, מונולוגים שרובם ריקים מתוכן אמיתי שיכול לקדם אותנו לאיזה מקום שיש בו גם עיניין. הקולנוע של דולן מגוון, רווי בצילומים מרהיבים והדמויות מגולמות ע"י שורה של כוכבים של הקולנוע הצרפתי – נטלי ביי, וינסנט קאסל, מאריון קוטאר, לאה סיידו וגאספר אולייל, בתצוגות משחק שנעות בין פלגמטיות להסטריה. מאכזב.

גם כריסטיאן מונג'ו ("ארבעה חודשים, 3 שבועות ויומיים" ו"מעבר לגבעות") חוזר לקאן ומרגיש בהחלט טוב על הטיילת ובאולמות, למרות שסרטו החדש "התבגרות" לא נוגע ממש בפסגות של יצירתו בשניים הקודמים. כאן הוא מניח בפנינו דרמה משפחתית שמתפתחת על הבסיס הרקוב של החיים ברומניה של היום בסיפור על גרעין אנושי מפורק המטולטל ע"י משבר קיומי. רגעים לפני הבחינה שלה לאוניברסיטה יוקרתית בחו"ל, מותקפת בתם של רופא וספרנית ונאנסת – מה שגורם לזוג שחי ביחד ולחוד לבדוק את התנהלותם המשותפת, בייחוד לאור סרובה של הילדה המחוננת לעבור את הבחינה ולעזוב את הבית.

הביקורת החברתית והסביבתית של מונג'ו היא אמנם קשה ונוקבת, אבל גם כאן חסרה החדות והזעם שאיפיינו את סרטיו הקודמים.

לא כל במאי דני ששונא נשים הוא לארס פון טרייר ולי לא היו הרבה ציפיות מסרטו החדש של הדני ניקולאס ווינדינג רפן ("דרייב"), כמו להרבה מאוד עיתונאים שגדשו, באופן די מפתיע את האולם בו הוקרן סרטו החדש "שד הניאון". אם היתה תקווה לסרט קאלט חדש, היא התנפצה מהר מאוד בסרט מעוצב מאוד אבל הזוי, מעצבן, נפוח, הסרט הגרוע ביותר שראיתיי בפסטיבל, אולי בשנים האחרונות. על כך יעידו גם קריאות הבוז הממושכות של הצופים לאחר ההקרנה.

רפן מנסה להכנס לעולם האופנה האמריקאי ומביא סיפור מוסר קניבאלי במיוחד על חיי דוגמניות והגברים – מעצבי אופנה, צלמים הסובבים אותם וחותכים גורלות. זהו עולם אכזרי שבו הכוכבות בנות 16 והזקנות שנפלטות החוצה בנות 21. סיפורה קצר המועד של כוכבת כזאת הוא סיפור הסרט שרובו כולל רגעים מגעילים וחולניים, מופרכים ומטופשים כולל סקס נקרופילי מעוות. מה יש להם עם נקרופיליה להט"בית השנה ? (ראה הסרט של ז'יראדו)…

גם "לאבינג" של ג'ף ניקולס היה מאכזב במידה. לא בגלל שהיה עשוי רע או כלאחר יד. להיפך – הנה סרט מהוקצע, מוקפד, לעיתים אפילו מרגש, אבל זועק כל כך חזק מיינסטרים ושיגרתיות צפויה שבא לצעוק גם עליו. הסרט מחזיר אותנו לסיפור האמיתי שהתרחש בוירג'יניה המערבית של שנות החמישים, לא רחוק מוושינגטון הבירה, ארץ שחוקי ההפרדה שלה אסרו קשרי נישואין בין אדם לבן לשחור, או שחורה כמו במקרה הזה של הזוג ריצ'ארד ומילדרד לאבינג. הטענה של השופט המקומי בגינה נשלחו השניים למאסר היתה שאלוהים חילק את הגזעים בין היבשות בכוונה ברורה להפרידם ולכן זוגות מעורבים וצאצאיהם הם מעשה בגידה באל…

הסרט עוקב כצפוי אחרי הנסיונות של בני הזוג לחיות יחדיו, ברדיפות של השריף הגזען המקומי, בעזיבה שלהם את עיירת מגוריהם וחייהם בעיר הגדולה, בהתערבות עורכי דין מוכשרים ומקושרים ובהבאת העיניין להכרעת בית המשפט הפדראלי העליון בוושינגטון. כל כך צפוי, כל כך לא מקורי…

וכדי לא לסיים רשימה זאת, אולי האחרונה מקאן בנימה פסימית – הנה שני סרטים שאהבתי עם שני שחקנים וותיקים שלא הכזיבו.

"אקוואריוס", סרטו של הברזילאי קלבר מנדונצ'ה פילו מחזיר אל המסך ובגדול את סוניה בראגה שהיתה אחת המלכות המוכרזות של הקולנוע הברזילאי החושני של שנות השבעים והשמונים. "דונה פלור נשואה לשניים" מ 1975 ו"נשיקת אשת העכביש" 1985 היו מהבולטים בסרטים שפילסו  לה קריירה ושם בין לאומי ועכשיו, בגיל המתקדם של 65 כשרבות מהשחקניות הגדולות מבלות בפנסיה היא חוזרת בתפקיד גדול מהחיים ובודאי נועז הכולל כמה סצנות חושפניות במיוחד. למרות ניתוח לכריתת שד היא לא נמנעת מלהופיע בעירום, נראית נפלא למרות הגיל ובסצנה שבה היא שוכבת עם זונה ממין זכר צעיר, והיא כבר סבתא המתגוררת בבית ליד הים בחוף בריו . הסביבה נודפת נוסטלגיה למי שמכיר את התרבות והמוסיקה הברזילאית המהפנטת של שנות השבעים והיא גודשת את הדירה שלה בעשרות תקליטי ויניל אותם הייא משמיעה לנו הצופים לאורכו של הסרט. הבעיה שלה: היא הדיירת האחרונה בבנין שחברה קבלנית מנסה להרוס כדי לבנות תחתיו רב קומות לעשירים בלבד.

בראגה לא מוכנה לפנות את הדירה והמאבק שלה ביזמים הולך ומחריף כל הזמן עד הסוף המפתיע. בראגה היא הסרט והסרט הוא היא. היא מתנהלת לאורכו כל הזמן כגבירה אמיתית, שושנה דמארי של הקולנוע הברזילאי ומעניקה לסרט משמעויות נוספות מעבר לאמירות החברתיות מעמדיות  של הוד והדר.

דייויד מקנזי האגלי עושה מעשה אנדראה ארנולד והולך לביים סרט באמריקה וכמוה, על נושא מקומי מאוד. "HELL OR HIGH WATER " הוא ספק מערבון ספק סרט משטרה המתרחש במדבריות המערב התיכון האמריקאי ומחזיר אל המסך את ג'ף בריג'ס המזדקן בחיוך ובכשרון חינני אדיר. זהו סיפור של שני זוגות גברים שהולכים האחד מול השני. בן פוסטר וכריס פיין הם אחים המנסים לפדות את המשכנתא על החווה שלהם בעזרת שוד בנקים עלובים. בריג'ס ושותפו האינדיאני, שני אנשי חוק יוצאים לתפוס אותה כשבריג'ס בכלל נמצא על סף פרישה.

הסרט, שאין בו רעים וטובים ואהדת הקהל נתונה לשני הצדדים הוא סיפור נוסף הנוגע בכלכלה המודרנית והסיבה ששני האחים ממהרים כל כך לפדות את החוב על חוותם, גם היא קשורה לנושא זה. כך או כך, מקנזי בעזרת היכולת המוכחת של בריג'ס הוותיק, שלא מפסיק לפלוט משפטים ציניים משעשעים משרטטים דמויות שלמות, אמינות ומצודדות שעושות את הסרט, ובייחוד את סצנת הסיום שלו לאירוע קולנוע קטן ונוצץ זהב.

מחר בבוקר יוקרן הסרט "הפנים האחרונות" של שון פן עם חבייר בארדם ושרליז ת'רון, שאותו עוד אראה כנראה ואח"כ אורזים בדרך הביתה. הסרטים שאחמיץ כאן השנה יהיו "הסוכן" של אסגר פראהדי האירני ו"היא" של פול וורהובן עם איזבל הופרט שיוקרנו מכאן ועד הסיום הרשמי בעוד יומיים, אבל לא צריך עיניים גדולות. מה שהיה, היה בהחלט מספיק וטוב.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: