אוקטובר 16th, 2017 by גידי אורשר

אחרי הסיכום הכללי על האירועים ועל התנהלותו של הפסטיבל ה-33 בחיפה מגיע תור הסיכום וההערכה הראשונית של הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרות של הקולנוע העלילתי הישראלי. וזה החלק הקשה ביותר משום שהוא נוגע ממש בעצבים החשופים של העשיה המקומית. אבל זה התפקיד ולכן זה גם הזמן. ושוב, נא לזכור שמדובר בכתיבה בעקבות צפיה אינטנסיבית של כמה וכמה סרטים ביום, עובדה המטשטשת מעט את הזיכרון ומצמצמת גם את המסגרת הפיסית של הביקורת.

נכונה היתה החלטת הנהלת פסטיבל הסרטים הבין לאומי ה – 33 בחיפה להוציא את "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מן התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי, אך להשאיר אותו להקרנה מיוחדת במסגרת הפסטיבל, למרות שהסרט כבר יצא אל המסך והיה ועודו מוקרן בכל הארץ. נכונה משתי סיבות, כל אחת מפינה אחרת של סקלת הטיעונים. מלכתחילה הסרט אמור היה להשתתף בתחרות, לצד שמונה סרטים אחרים, אולם האירועים שסבבו את פרסי ה"אופיר", הפרסום האדיר והרוח הגבית שנפחה בו שרת התרבות שלא בכוונה והפכה אותו לסרט המדובר ביותר בארץ בשבועיים שהקדימו את הפסטיבל בחיפה דחפו את מפיקי ומפיצי הסרט להחלטה להכות בברזל בעודו חם ולהקדים את יציאתו המתוכננת לבתי הקולנוע. וכך, כשנפתח הפסטיבל בחיפה כבר רקדו פוקסטרוט בכל הארץ. אבל הרובריקה נשארה ואולי כהכרזה פוליטית הוחלט להקרין בכל זאת במסגרת מיוחדת את הסרט.

ההחלטה נכונה גם אד הוק משום שבמצב שנוצר לאף אחד מהסרטים האחרים שעמדו מול "פוקסטרוט", גם הטובים שבהם, לא היה שום סיכוי והפרס הגדול היה נופל שדוד בידי מעוז וסרטו. עוד אחד. גם בגלל האיכות האמנותית – הסרט מקפיץ את הקולנוע הישראלי בדרגה שלמה אם לא יותר, וגם בגלל ההד הציבורי. אז נשארנו עם שמונה סרטים שאותם צריך היה צוות שיפוט בין לאומי לראות ובהם לברור את הטוב יותר להענקת פרסים. אסופת הסרטים שכונסו כאן לא שיקפה ברובה את איכות הקולנוע שלנו לשנה זאת כפי שראינו בהקרנות של האקדמיה לקראת ה"אופיר" ולהוציא סרט אחד או שניים העלתה תחושה של חוסר בשלות למרות הנסיונות הכנים, אני מאמין, להפריח קריאת כיוון.

הסרט הטוב ביותר באסופה זאת לטעמי, גם הבוגר והמשמעותי מכולם היה "הבן דוד" של צחי גראד, סרט שמשך את תשומת ליבי כבר בהקרנות ה"אופיר". גראד שזכה ב"פרס השחקן" של הפסטיבל ובפרס על הישג אומנותי של צוות השיפוט של "פדאורה", איגוד המבקרים האירופאי-ים תיכוני (שהייתי אחד משופטיו – גילוי נאות) מציע כאן את סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ, סרט העוסק בהתלהמות ההיסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו כבכל סרטיו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת ועושה את הסרט לנכון, אמיתי וחשוב בעיקר בעת הזאת.

גם "העדות" סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה של השואה והשלכותיה, הפעם עם טעם של סרט מתח היה אחד מהסרטים המעניינים והשלמים שהוצגו בתחרות, גם כי בלי שואה הרי אי אפשר. ונדמה לי שחשיבות העיסוק בנושא היא שגרמה לשופטים הזרים להצביע לבכורה דוקא בסרט הזה.  יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר נוגע גם בשאלת האמונה, הזהות, האמת הפנימית והצורך לקיים אותה גם בעת משבר אישי, מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכולת להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

גם " אל תשכחי אותי", סרטו יוצא הדופן של רם כרמי הביא עימו רוח של רעננות בעיצוב הדמויות שכולן הדור הצעיר והפגוע שזועק לעזרה, גולש אל מעבר לגבולות פרוצים ונושא כאב של חוסר התאמה חברתית. במרכז שני צעירים מאותגרי נפש, ניל עם הפרעת קשב ותקשורת שמגיע מהולנד ויש לו טובה ענקית על הגב, בטוח שיוכל להתאחד עם להקת רוק מצליחה למסע הופעות עולמי , ותום על הפרעת אכילה שמאושפזת בבית חולים במחלקה סגורה ורוצה כל הזמן לצאת לחופשי בטענה שהיא בעצם בריאה. השניים נפגשים כשהלהקה של ניל מופיעה בבית החולים ושניהם מנצלים את ההזדמנות ובורחים משם. מפגש עם ההורים של תום לא עולה יפה, גם ההורים אינם מהטיפוסים היציבים, האמא עם אובססית אוכל טבעי ועם האנג אובר של דור שני בשואה, והמסע לעבר היאוש לוקח אותם גם לסביבות התחנה המרכזית על שלל טיפוסיה. למרות חורי ענק בתסריט, אי בהירות נראטיבית בעלילה וכתיבה לא מושלמת של הדמויות, יש בסרט אוירה של תמימות נעורים, חוסר אוריינטציה נפשית של השוליים המוכרים פחות של הדור הצעיר, חן מסויים ואולי גם כאב אמיתי שמוקרן מהמסך, אולי בגלל שני השחקנים הראשיים ניתאי גבירץ ומון שביט ומהכנות של עבודת הבימוי.

"בית בגליל" של אסף סבן היא ה"ראנר אפ" של התחרות, דיברו בו לא מעט כאחד הזוכים האפשריים, אבל בסופה של תחרות הוא זכה רק בפרס התסריט. אם תשאלו אותי (ולא רק אותי) היה צריך להתלוות לפרס הזה גם פרס השחקנית לנועה קולר המצויינת. סיפור הסרט בקווים כלליים מאוד לא מקורי אבל מוכר מאוד לכל זוג שבנה אי פעם את ביתו. גילי ויערה חוזרים לישוב הקהילתי שבה גדלה כדי לבנות שם את ביתם, אי שם בגליל. הסרט המפורק לשלבים של התקדמות הבניה – התכנון, עבודות התשתית, היציקה הראשונה, הרמת הקירות, ההתנגשות של החלום והמציאות שבהן מה שיש לא דומה למה שחשבו שיש, הבעיות הכספיות המתרגשות, ההחלטות עם חומרים וצבעים, כל שלב והמשברים שלו – האובייקטיביים והזוגיים, כל שלב וגלרית החברים, השכנים וההורים שבאים לראות את העבודה. סבן סומך מאוד על הכימיה המתפתחת בין שני השחקנים שלו אודי רצין ובעיקר בהובלת הברורה של נועה קולר ליצירת אוירה ישארלית אותנטית אבל דוחס פנימה עוד ועוד דמויות שיש להן הסבר עינייני להיותן (לעיתים משעשע, למשל קבלן הצבע שמרח  צהוב אבל נשבע  שזה יהיה לבן) אך אין לתפקידים שלהם המשך או השפעה על חיי הזוג. למשל השכנה שהיתה הנודניקית של הכיתה של יערה ועכשיו היא חולקת את המגרש הסמוך שנעלמת מהר כמעט בלי להשאיר עקבות. בעיה נוספת של הסרט היא הצילום שלו (או לפחות העותק שהוקרן בפסטיבל) שהוא שרוף ודו מימדי, ללא עומק וללא פרספקטיבה וכך כל התרומה של הנוף הגלילי הולכת לאיבוד.

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" סרטו הארוך הראשון של גלעד אמיליו שנקר מציע בגרות מהוקצעת דוקא בתחום שבו נכשל "בית בגליל", וזה בעיצוב ובצילום. הסרט, מורבידי על גבול אגדת אימים מציע סיפור שעל פניו, וגם אחרי צפיה בסרט פעמיים, הוא סוג של אניגמה לא פתורה בידי. לא מבין למה, לא מבין איך, לא מבין כל כך גם מה קורה פה. זאת אומרת הסיפור, שמנסה לבאר לעצמו ולנו את התרגום האישי של שנקר לאגדה "האדונית והרוכל" של עגנון מציע משל שלא רחוק כנראה מזה של המקור, אבל הנמשל נשאר עלום. עולם של נשים דמוניות הטורפות גברים מצודדים בסעודות ערב מפוארות הסובבות ערבי קריאה של יצירתו של עגנון, חיפוש אחרי האהבה, חתרויות על עמדות כוח ומקומה של הספרות בתרבות, כל תרבות שהיא הן נקודות המשען.  אבל החיבור בניהן הוא כמעט פוסט מודרניסטי המאכל לא רק את הגברים אלא את הסגנון כולו. חייבים לציין שהצד הויזואלי של הסרט הוא ייחודי, לא נראו כאלה במקומותיהו. עולם אפל, מסוגנן בתפאורה וצילומים גוטיים מטילי אימה בחללים גדולים, אולפניים, שנשלטים היטב ע"י הצלם והצוות הטכני .

בחלק התחתון של הטבלה נמצא את "מוצא אל הים" סרטו של דניאל מן (איזה שם מחייב) שזכה במירב הפרסים בתחרות. גם סרט ביכורים, גם פרס הצילום (?) וגם פרס העריכה. זהו סיפורו של יואל שאמור להתייצב ביחידתו בימי מבצע "צוק איתן" בעזה אולם אינו מסוגל להענות לקריאה ולטלפונים מן הצבא ששואלים למצבו, שנפרד זה לא מכבר מאשתו ורק הכלב נשאר בניהם, שאביו מת והשאיר מכונית במצב לא תקין. יואל מנסה למצוא את עצמו בין המשברים כשמן, הבמאי מנסה בעזרתו לאפיין את הגבר הישראלי המתפרק. והתמונה אינה מחמיאה כמובן. הסרט של מן, כמו הגיבור שלו תקוע רוב הזמן בחוסר יכולת לנוע ולמרות הדמויות השונות המתחלפות על המסך מולנו, אין בהם כדי לקדם באופן מעניין את העלילה. מה שנשאר זה סלט עלילתי, קצוץ לסצנות קצרות ולא תמיד ברורות שגם איסופן אינו יכול לתרום לאיזו שהיא סימפטיה למי מהמעורבים.

גם "מונטנה", סרטה הראשון של הבמאית-המלהקת לימור שמילה אינו שונה בהרבה בהשגיו הדלים לעניין את הצופים בסרט, בודאי שלא לרגש אותם. כאן מחליפה את דמות הגיבור-הזכר השבור צעירה לסבית שמגיעה לעכו, עיר הולדתה ומקום בו מתגוררת משפחתה (או חלק ממשפחתה) לאחר מותו המסתורי של סבה. אפי שעזבה את העיר עם אמה שחיה בפריז והשאירה מאחור את סבה וסבתה, דודה – אחות אמה רווקה מזדקנת ודוד, אח אמה וזכרון של מעשים מגונים שעשה בה, עוברת בין בתי השכונה במסע של חשבון אישי ומשפחתי. מהר מאוד היא מגלה שהשכנה שגרה בבית בו גדלה, הנשואה לידיד המשפחה מגלה סממנים של תשוקה לצעירה שחזרה הביתה. עד עכשיו ספרנו גם גילוי עריות, גם יחסים לסבים, גם ניאוף במשפחה וגם מוות לא פתור. אם ניקח בחשבון שרוב הסרט הקצר יחסית (79 דקות) עובר במבטים ושתיקות ועישון סיגריות, נוכל להגיע למסקנה שיש לנו כאן, לכל היותר סרט סטודנטים שהתנפח על מידתו. אף אחד מהמעורבים, כולל נעה בירן בתפקיד הראשי (פרס משחק) לא עושים דבר להוכיח אחרת.

"אווה" – סרטו של חיים טבקמן הוא האכזבה הגדולה של התחרות. טבקמן שמגיע לכאן אחרי טבילה עמוקה בנושאי היהדות החרדית והגבריות הפגומה בסרט "עיניים פקוחות", עורך במקצועו הראשי משליך על המסך אוסף של סצנות, תמונות תמונות ומקווה שיתחברו איך שהו למשהו קוהרנטי על המסך. וזה לא קורה. הסרט שמנסה לספר את הסיפור של החיבור הרופף והקלוש בין הצבר לניצולי השואה הוא אסופה מאוד מקרית של צילומי  אוירה שאינם מתחברים למשהו שיש לו תובנה ותוקף כל שהוא. יואל, כנראה המושבניק מגלה שיש לו דירה שלא ידע על קיומה בעיר הקרובה ובבית גבר שתקן ומוזר. מה שמחבר את שני הגברים היא אווה, הנשואה לשניהם. ההכרה במצב שנוצר אינה משנה לאיש מהנוכחים את ההתנהלות זה אל זה וזאת אל אלה. והכל אניגמטי, סתום, לא ברור ומבוזבז – לפחות במקרה של האנסמבל כולו – אבי קושניר, אפרת בן צור וגיל פרנק. הסוד הגדול של הסרט אינו נפרם ונשאר סתום, כמו הסרט עצמו.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 14th, 2017 by גידי אורשר

כמה מילים לסיכום הפסטיבל בלי אף אחת על הסרטים. אבל חמש הערות על חיצי ביקורת שהופנו להנהלת הפסטיבל, גם הם בלי להזכיר ולו סרט אחד. בעצם אחד כן – את סרט הפתיחה. אבל גם על זה יש התייחסות.

העיתונות המקומית בחיפה לא חיכתה הרבה ומיהרה לפרסם ביקורות שליליות ארסיות על הפסטיבל ה-33 בחיפה, החל מערב הפתיחה ועד יום הסגירה, שבועונים, רדיו ומה לא, עיתונות שאולי טענותיה טבולות בפוליטיקה מקומית, בודאי שלא בראיה ובהבנה מקצועית של ניהול פסטיבל שכזה. כסוג של תשובה, לפחות העמדה בפרספקטיבה את ההישג של מארגני הפסטיבל וקברניטיו, להלן כמה נקודות שהועלו בביקורת והתשובות, אולי החלקיות להן.

1 . ערב הפתיחה : הכותרות של העיתונים והטענות שנזעקו מהרדיו דיברו על הבחירה האומללה של הסרט לאירוע הפתיחה " חצי מהאולם יצא מהסרט, גם יו"ר החברה המארגנת אתו"ס היה בחוץ". ובכן, ראשית מדובר בהגזמה, לא חצי אולם רק כמה מוזמנים בעיקר עובדי העיריה שממילא באים לטקס הפתיחה כדי להראות, עם עיניין די מוגבל הסרט שבא אחריו. אם הסרט הוא "קראוד פליזר" נשארים, אם פחות הולכים הביתה. "בלייד ראנר 2049" הוא בהחלט לא סרט "עושה טוב" או קל לעיכול. גם אנשי הקולנוע, מבקרים וקהל מודע מתקשים לקבל אותו. הוא מעורר ויכוחים, מאתגר, לא מתחלק נוח בבית הבליעה התודעתי. אבל הוא ללא כל ספק הישג של הפסטיבל החיפאי משום שזה הסרט המדובר ביותר בעולם בחודשים אלה. בגלל הקשר שלו עם ה"בלייד ראנר" המקורי, בגלל המסע האגרסיבי של יחסי ציבור שערכו מפיקיו, בגלל העובדה שהוא פתח את הפסטיבל ונפתח באותה עת בעולם כולו, בגלל הציפיה, בגלל הסקרנות ואולי גם בגלל הוויכוח שהוא מעורר. בלייר עשתה נכון שהחליטה, לא בלי היסוסים כנראה להציג את הסרט הזה בפתיחה.

בכלל, בחירה של סרט לפתיחת פסטיבל היא עיניין מורכב ומסובך הדורש שיקול דעת, הבנה מקצועית וקור רוח. מחד הסרט צריך להיות גדול מספיק כדי להעמידו אל מול רשימת הסרטים כולה. הוא צריך להיות אטרקטיבי, מעורר עיניין, סרט שדובר בו בחוגי התעשיה, מעורר, מגרה ומקדם. מאידך הוא צריך להיות כזה שיעניין את הקהל, או שלפחות יהיה לו פוטנציאל לעניין את הקהל. אולי חביב ונחמד, אבל לא חשוב מבחינת העשיה הקולנועית. ועל כל זה עומדת שוב הבעיה, שנחזור אליה מאוחר יותר, של הסכמת המפיצים להציג את הסרט המסויים בפסטיבל המסויים. לא פשוט.

2 . הפסטיבל עולה הרבה ואפשר לכוון את הכסף למטרות טובות יותר : נכון, אפשר בכלל לא להשקיע בתרבות שעולה הרבה כסף למשלם המיסים ולא מציעה תמורה מיידית שניתן למדוד בעין. אבל איך היו נראים חיינו בלי האופציה להעשיר אותם רוחנית. ובאשר לפסטיבל הזה ה-33, אגב האולמות היו מפוצצים ולראשונה, נדמה לי שהפסטיבל מימן את עצמו, כך שגם טענות אלה אינן רלוונטיות. צריך להבין שפסטיבל קולנוע בסדר הגודל וההצלחה של פסטיבל חיפה הוא לא בלתי חשוב גם לעיר עצמה. זהו האירוע התרבותי החשוב ביותר של העיר, פנינה תרבותית שהרבה ערים על ראשיהם ותושביהם האיכפתיים היו שמחים לאמץ. הפסטיבל של חיפה הוא הפסטיבל החשוב לקולנוע בארץ ואחד מהחשובים בתחומו ובסוגו בעולם. זהו הישג תדמיתי שיש לו גם השלכות כלכליות ביכולת למשוך איליו מאות אלפי מבקרים שמשקיעים בחיפה כספים בבתי מלון, במסעדות ובחנויות. זה עוזר מאוד בבנית שם לעיר בכל הנוגע להשקעות עתידיות, מהארץ ומחו"ל ולא בכדי עיריות קאן או קארלוי וארי או טלורוייד משקיעות בפסטיבלים שלהם לא מעט ושמן יוצא למרחוק ולא רק בתקופת הפסטיבל.

3 . מביאים אורחים מחו"ל ומהארץ שעולים הרבה כסף : זאת השקעה המביאה בסופו של יום גם רווח.  אין ברירה, כדי להשיג הד תקשורתי צריך להשקיע בהבאת אורחים כאלה. וזה נכון משני צידי המשוואה התקשורתית. אורחים מפורסמים מושכים עיתונות מפרסמת וזה מגיע לקוראים שמגיבים. עובדה, רשימת האורחים השנה והכתבות, כמו התדמית המצויינת מהפסטיבלים של העבר הביאו מאות אלפי צופים לאולמות שהקרינו את סרטי הפסטיבל השנה. והעיניין המתבשל לאיטו במשך השנים, התהודה המתפתחת של אורחים שבאים ועיתונות, שחלקה מוזמנת שמפרסמת, יוצרים את ההצלחה.

4 . הפסטיבל לא משרת את תושבי חיפה ועיקר הצופים באים מהחוץ: נפלא. תראו איך עיר הכרמל, המנומנמת רוב ימי השנה הופכת למרכז תרבותי ומסחרי שוקק שמושך איליו מתעניינים מכל הארץ. מה צריכה עיר יותר מלהפוך למרכז כל שהוא, למוקד משיכה. והאמת – כזר שהסתובב בין האולמות (ומיד גם על כך מילה) שראה את הקהל שזרם וחייך במרבית המקרים על סרט טוב שראה, אני לא יכול לקבוע מי היה מקומי ומי הגיע, למשל מחדרה או מתל אביב. וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שיש יותר ויותר צופים פוטנציאלים שקושרים את ימי החג שלהם, חמישה,שישי ושבעה ימים לחיפה ואם הם מהחוץ לעיתים קרובות גם נשארים בה ללון. זה בתי מלון, זה מסעדות, זה חנויות – אם אתם רוצים צידוקים כלכליים.

ובעיניין זה שתי בעיות שהפסטיבל צריך להתגבר עליהן שאולי כרוכות זאת בזאת. הגיל הממוצע של הקהל בפסטיבל השנה היה גבוה, נדמה לי שמחמישים ומעלה. העדרם של צופים צעירים, העתיד של תעשית הקולנוע וצופיו, היה כואב. וזה לא בגלל הבחירה של הסרטים ונושאיהם – זה קורה גם משום יוקר הכרטיסים ומיעוט האולמות. לפני שנים היה הפסטיבל מתפרש על 7 אולמות על כל הכרמל. היום מוצעים רק 5 אולמות וחסרונם של השניים הנוספים זועק. תוספת של אולמות תאפשר, אולי הוזלתם של הכרטיסים ובודאי יכולת להכניס לאולמות הללו על בסיס מקום פנוי צעירים שימלאו את השורות של צופים מזדקנים. הבעיה היא תשתיתית באין אולמות אחרים על הכרמל ואולי הפתרון הוא למשוך את הפסטיבל גם לאולמות הגדולים במורד ההר או להקים אוהלים זמניים לאיכלוס ההקרנות. זה קורה גם בפסטיבלים גדולים בחו"ל.

5 . פנינה בלייר מנהלת כבר יותר מידי זמן וצריך להצעיר את ההנהלה : כאן הופכים הטיעונים לאישיים ולכן בתגובה צריך לחדד את המקום המרכי בתיפקודה ובאישיותה בהצלחת האירוע. אני יכול לקבוע, חד משמעית שאת המרכזיות של הפסטיבל בחיי התרבות בישראל, ולא רק בחיפה, יש לייחס לבלייר. אין היום בסביבה תערובת של קשרים, ידע, יכולות מוכחות, טעם וניהול כמו שיש לבלייר. היכולת שלה לברור בין סרטים מתוך מאות של אופציות וחשוב מכך, להשיג אותם להקרנה בפסטיבל "שלה" היא חסרת תחרות. שנבין – זה לא רק לראות את הסרטים (בלייר נעזרת בצוות מצומצם של אנשי קולנוע כוועדת רפרטואר), הבעיה היא להביא אותם בתאריך מסויים לארץ. המכשלות רבות : החל מהחרם הידוע ה BDS שחלק מאנשי הקולנוע בעולם שותפים לו, דרך בעיות של תזמון – חלק מהסרטים משתתף בפסטיבלים אחרים המתקיימים בעולם באותה שעה, חלק מהמפיקים והמפיצים העולמיים דורשים שהבמאי או השחקן הראשי יוזמן לפסטיבל וזה עולה כסף שלא תמיד יש וצריך להעריך תועלות, במירב המקרים הסרטים הטובים שהוקרנו בפסטיבלים הגדולים של קאן, ברלין וונציה נקנו להפצה מקומית ואז צריך להתמקח עם המפיץ המקומי ולעיתים התוכניות שלו להקרנה לא עולות בקנה אחד עם תאריך הפסטיבל.

מקומה של בלייר היום בחברות ההפצה הבין לאומיות, בסוכנויות הממשלתיות הרבות לקולנוע, בשורות מתארכות של מי שאחראי להחלטות בניתוב סרטים בעולם הוא מקום של כבוד וזה הושג בשנים ארוכות של קשרים ויחסים אישיים שלעיתים מקצרים תהליכים – וזאת מתנה אדירה לכל פסטיבל שהוא. בשנות כהונתה כמנהלת הזניק הפסטיבל את מעמדו מפסטיבל מקומי, די בינוני ורדום לאירוע מרכזי וחשוב, אולי מהחשובים בארץ והישג כזה לא מוחקים בטיעונים סתמיים לריענון.

אני מניח מהכרותי את בלייר שהגיל, בשלב מסויים יעשה את שלו והיא תחליט להניח את האורגן המסובך, הקשה, המפרך והתובעני הזה לאחרים. לבלייר זה יהיה יום של נשימה עמוקה, אולי נשימת רוחה. לחיפה זה יהיה הפסד עצום.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 12th, 2017 by גידי אורשר

נכון שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, וזה יגמר רק בשבת בערב אבל אחר הצהריים חולקו כבר הפרסים בתחרויות השונות של פסטיבל חיפה. והזוכים הם :

הסרט "העדות" זכה בפרס לסרט עלילתי בימוי: עמיחי גרינברג. מפיקים: יואב רועה, אורית זמיר

יואל (אורי פפר) הוא היסטוריון, חוקר שואה, הנלחם בהכחשת שואה ונמצא בעיצומו של דיבייט בינלאומי סביב פרשת טבח של יהודים שהתרחשה באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. במהלך חקירת הפרשה, הוא נחשף לעדות חסויה שמרסקת את זהותו ואת אורח חייו.

הסרט "מוצא אל הים" זכה בפרס ע"ש דני לרנר לסרט ביכורים עלילתי, בימוי: דניאל מן. מפיקים: איתי תמיר, אילן ג'רארד.

יואל מחליט לא להתייצב לשירות מילואים בעזה, אך זו לא הצרה היחידה שלו. נישואיו עם אשתו סיגל בצרות, אביו נפטר מהתקף לב והוא פוטר מעבודתו כמורה להיסטוריה בגלל בעיה בלתי צפויה עם הצהרת בלפור. הוא עומד בפני צומת דרכים: האם לנסות ולתקן את חייו הקודמים או למצוא דרך להתחיל שוב במקום אחר, כשנדמה שכבר לא נותרה תקווה.

פרס לתסריט לאסף סבן, עבור הסרט "בית בגליל" תסריט בימוי והפקה: אסף סבן

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, הרעיון של ביתם המשותף הולך ומתערער ויסודות הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

פרס השחקן בסרט עלילתי הוענק לצחי גראד עבור הסרט 'הבן דוד'  בימוי ותסריט: צחי גראד. מפיקים: צחי גראד, אהוד בלייברג

 בוקר אחד אוסף נפתלי (48, נשוי+2, שחקן ויוצר) פועל ערבי בשם פאהד לשיפוץ הסטודיו שלו, צמוד לביתו בישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר מותקפת נערה בישוב וחשדם של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי יוצא להגנת הפועל ולהגנת השיפוץ שלו עליו הוא חולם מזה זמן רב, אלא שהמציאות גדולה על נפתלי והוא מתקשה להתמודד עם לחצי הסביבה. במהלך יממה אחת הולכים חייו ונפרמים.

פרס לשחקנית בסרט עלילתי הוענק לשחקנית נעה בירון על הסרט 'מונטנה' ,בימוי ותסריט: לימור שמילה. הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון, משה ולאון אדרי

בעקבות הבשורה על מות סבה מחליטה אפי לחזור לעכו עיר הולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. בעכו היא פוגשת את קרן, מורה מחליפה, נשואה ואם לשניים. שתי הנשים מתאהבות באופן מידי. כשאפי פוגשת במאיה בתה הקטנה של קרן היא אט אט מגלה מה ומי גרם לה לעזוב את העיר לפני כל כך הרבה שנים מבלי לחזור. סיפור האהבה הופך למסע סגירת חשבונות ישנים.

פרס לעריכה בסרט עלילתי הוענק לאור בן דוד על הסרט 'מוצא אל הים'

פרס לצילום בסרט עלילתי הוענק לזיו ברקוביץ' על הסרט מוצא אל הים'

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי

"ארץ זרה' זכה בפרס הסרט התיעודי הישראלי בימוי : שלומי אלדר, הפקה: אהוד בלייברג, יואב זאבי

ציון לשבח ניתן לסרט  התיעודי "דיבוקים" בימוי תסריט הפקה: רם לוי

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט סטודנטים הוענק לסרט "מאיר" (ישראל, 2017). בימוי ותסריט: שי בלנק. ביה"ס: המכללה האקדמית בית ברל

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט עצמאי קצר הוענק לסרט "רכבת החופש" (ישראל, 2017) בימוי: תאופיק אבו ואיל תסריט: תאופיק אבו ואיל, אסף סודרי. הפקה: באהר אגבאריה

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט אנימציה קצר הוענק לסרט "הדב" (ישראל, 2017). בימוי ותסריט: דורין שוורצמן. ביה"ס: בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי

הוענק לסרט "הפרעה בקצב הלב"

(רוסיה, פינלנד, גרמניה, 2017). בימוי: בוריס חלבניקוב. הפקה: רובן דישדישיאן, סרגיי סליאנוב, נטליה דרוזד, אלכסי היווארינן, טוני ואלה, אווה בלונדיאו

ציון לשבח בתחרות "כרמל" הוענק לסרט ״הארץ המובטחת״

(ארה"ב, גרמניה, צרפת 2017).בימוי: יוג'ין ג'רקי. הפקה: כריסטופר סנט ג'ון,דיוויד קון, יוג'ין ג'רקי

 התחרות 'בין יהדות לישראליות'

חבר השופטים: הלן שומן (צרפת – עיתונאית וסופרת), עירית שמגר (ישראל- מרצה, תסריטאית ובמאית),חיים מקלברג (ישראל- מפיק בכיר).

הפרס הוענק לסרט "רחוב סן-מור, פריס, הרובע העשירי – השכנים"

(צרפת, 2017). בימוי: רות זילברמן. הפקה: סלין נוס, פול רוזנברג

ציון לשבח ניתן לסרט "קִרְבָה"  (רוסיה, 2017). בימוי: קאנטמיר בלאגוב. הפקה: ניקולאי יאנקין, אדוארד פיצ'וגין, אלכסנדר סוקורוב

תחרות עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני

פרס "עוגן הזהב" לסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הים תיכוני הוענק לסרט "אנשים ומקומות"

(צרפת, 2017). בימוי: אנייס ורדה, JR . הפקה: רוזאלי ורדה

ציון לשבח הוענק לסרט לסרט הבולגרי "כיוונים" (בולגריה, גרמניה, מקדוניה, 2017). בימוי: סטפן קומנדרייב. הפקה: סטפן קומנדרייב, קטיה טריצ'קובה, סטליוס זיאניס, ורה וייט, ולדימיר אנאסטאסוב, אנגלה נסטורובסקה

פרס  פדאורה  תא המבקרים האירופאי  לסרט הזר הטוב ביותר זכה הסרט  "לאקי"

(ארה"ב 2017). בימוי: ג'ון קארול לינץ'. הפקה: גרג גילראת', אדם הנדריקס, ג'ון לאנג, דניאל רנפרו ברנס, איירה סטיבן בהר, ריצ'ארד קהאן, דראגו סומוניה, לוגאן ספארקס

פרס "פדאורה" להישג אמנותי בסרט ישראלי – הוענק לצחי גראד על בימוי, תסריט ומשחק בסרט "הבן דוד"

 

הצילום: מתוך "העדות". צילום : דוריס ארבן.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 12th, 2017 by גידי אורשר

מצמוץ אחד ועוד אחד והנה הפסטיבל כבר לקראת סיום. ועדות השיפוט סיכמו את החלטותיהן, הערב יערך הטקס בו יוכרזו הזוכים, עוד יומיים של הקרנות למאחרים בנשף וזהו. חוזרים לשיגרה. בימים האחרונים הוצעו עוד כמה סרטים נפלאים ולאלה שישארו ויוכלו אולי לתפוס הקרנה מאוחרת, או לאלה שיכולים רק להתרשם מהתרשמותנו ולעקוב, ביוזמתם אחרי הסרטים גם מחוץ למסגרת המסודרת של פסטיבל או הפצה רשמית בבתי קולנוע, הנה עוד כמה הצעות לתשומת לב.

"הרוכב" – לא להאמין אבל סרטים אמריקאים זה לא רק הוליווד וסרטי גסות הרוח של מורשת אפאטו-רוגן או המגפילמים של קאמרון ודומיו. הנה סרט קטן, צנוע, אנושי של הקולנוע העצמאי שמציע מבט אל אחורי הקלעים של אחד מסמלי האמריקנה – הרודיאו. והמבט כואב, אוהב, רגיש. בניגוד לצהלות הסוסים וגעיות הפרים וגאווה הרוכבים על יצורי הפרא הללו המקפצים ומנסים להטיל את הרוכבים האמיצים והמיומנים שלהם מגבם אל הארץ בזירות מוקפות גדרות עץ וקהל של מקומיים מריעים, התמונה שמציירת קלואי ז'או היא תמונה של כאב, של תקוות גדולות ושל יצרים שבורים. במאית אישה חודרת כאן ברגישות מופלאה אל עולמם של הגברים הצעירים שמוכנים להקריב הכל, כולל בריאותם, שלמות גופם ואפילו את חייהם תמורת דקת התהילה על גב הבהמה המנער אותם ארצה. ז'או עוקבת אחרי מי שיכול להיות כוכב כזה, בריידי בלאקבורן שאת שמו אתם אפילו לא מכירים, מיד לאחר פציעתו החמורה מפרסותיו של סוס משתולל ששבר את גולגלתו עד כדי הצורך להחליף חלק ממנה בפלטינה. הפציעה החמורה שפגעה גם ביכולתו הפיסית של בריידי להמשיך ולרכב דוחקת אותו למשרה זמנית בסופרמקרט מקומי ולהחלטה לחזור לתהילת הרודיאו ויהי מה.

ז'או מלווה אותו ברגעים הקשים שלו, בפגישות עם החברים שעדיין מתחרים, בקשר שלו עם אביו הלוזר קאובוי חסר השכלה כמו בנו, עם אחותו האוטיסטית, עם חברו שהפך משותק לחלוטין עקב פציעה באחת התחרויות, עם סוס שהוא קונה לעצמו ומצליח לאלפו באחת הסצנות הכי יפות בסרט, ובכלל עם העולם הגברי הזה שהולך ונעלם ומשאיר אחריו שברי אדם שנאחזים בכל זאת במסורת גוועת, של אלה שמוכנים לשלם את המחיר הכבד של רגע תהילה חולף. היא מפגישה אותנו עם עולם עלוב, קשה יום, עם דמויות שחיות על שאריות מיתוס כמעט בחוסר כל, בני אדם שמה שמחזיק אותם זאת ההרגשה שיש להם יעוד והם יעשו הכל כדי לקיים אותו. ז'או משתמשת כאן בטכניקה של סרט תעודי, עם הרבה דמויות המשחקות את עצמן וכך מצליחה להעניק לסרט את הכוח והאמינות שהופכים אותו לפנינה קטנה ומרגשת.

"פרוייקט פלורידה" – מאותה משפחה קולנועית ובסגנון דומה, של סרט כמו תיעודי, מביא שון בייקר את סיפור הוויט טראש של הרוב הדומם האמריקאי. הסרט מתרכז בשלושה-ארבעה ילדים בני פחות מעשר החיים במוטל זול באורלנדו, לא רחוק מפארק השעשועים של דיסני. במתחם המצועצע יש כמה אכסניות כאלה, יש המותאמות לתיירים עשירים שבאים לפארק לבילוי של כמה ימים ומתאכסנים בתנאים משופרים, ולצד השכונה המטופחת נמצאים גם כמה מוטלים של דיור זול המשמשים גם מקום מגורים אופציונאלי לקשי יום. אחת מהן היא היילי, בעצמה ילדה משולחת בת 22 ואם לאחת הילדות המתרוצצות במתחמים עם חבריה וממלאים את הימים במעשי קונדס. היילי אינה עובדת ואת הכסף לקיום היא מלקטת ממכירה אסורה של פרודוקטים שהיא קונה בהנחה, מגניבות קטנות ומזנות.  מנהלו של המוטל ומי שאחראי על חיי האורחים-תושבים , מגולם ע"י וויליאם דפו הנפלא, מנסה לעזור, לתווך, לשמור, לנזוף, להשכין שלום, לרצות את מנהליו, בתפקיד אלוהים זעיר של המקום המכיל כל כך הרבה שמחה מחד וחיים עלובים מאידך.

היילי חיה מהיד אל הפה. היא מתקשה לשלם את שכר הדירה, היא מתקשה לשלוט בבתה הקטנה, היא מתקשה לשמור על יחסי החברות עם שכנה שעוזרת להם. היא מהירת חימה, אימפולסיבית, חיה אנושית שעושה הכל כדי למשוך יום ועוד יום, בלי עתיד ועם הווה חסר תוחלת. ומנגד הילדים שבשבילם הסביבה היא סוג של גן עדן חסר עכבות, חסר גבולות וחסר איסורים כמעט, והעליצות שלהם גם אם היא הרסנית ומסוכנת ומעליבה לעיתים, היא מדבקת. בייקר מצליח להתקרב קרוב מאוד לדמויותיו, לשרטט אותן באופן מדוייק ומרגש ולהביא תמונה ריאליסטית צורבת של מי שהגשמת חלומות עבורו היא סוג של אגדה.

"כלב" – סמואל בנשיטרית מציע לנו משל ציני ונוקב על הקונפורמיזם. ז'אק הוא מהאנשים הקטנים שהחיים עוברים להם מלמעלה. מן דמות חנוך לוינית המיטלטל כמו סירה בלא מפרש אחרי הזרמים של החיים. ברגע מסויים, והוא כבר נשוי וילד ובית , מודיעה לו הגברת שהיא אלרגית לנוכחותו ועד שזה יעבור הוא חייב לעזוב את הבית. ומשום שהאלרגיה לא תעבור לעולם, היציאה מהביית תהיה טרמינאלית. ז'אק מגיע לחנות שמוכרת בעלי חיים ואביזרים נילווים ויוצא ממנה עם כלב קטנטן, רצועה, מרבץ ענקי לכלב ואופציה לאילוף, אבל פחות אלף יורו בכיס. דקה אח"כ הכלב ידרס ע"י אוטובוס וז'אק ישאר עם כל השאר. הוא מוצא מקלט בבית מלון כדי להעביר את הלילות הבאים וחוזר אל בעל החנות בדרישה של הכסף על האילוף שהרי הכלב איננו ומכאן מתחילה סאגה אמיתית ההופכת את הגיבור שלנו לכלב. קצת צ'אפלין פאטי ארבקאל.

הסרט, אלגוריה על חיי הרוב הדומם, אלה המצייתים לפקודות של מי שהם חושבים טובים וחזקים ומצליחים מהם, על אלה שלא שואלים שאלות והולכים אחרי המקובל, על תופעת העדריות בכוח המשתלטת על חלשי האופי שמוכנים להקריב את העצמאות שלהם לטובם שקט סביבתי וקיומי. נכון שברגע מסויים , כאשר העריצות גוברת יבוא יום תשלום ונקם, אבל גם הוא לא מספיק כדי לשנות את הפסיביות המוטבעת, הרצון בשקט ובאהבה.

קולנוע ישראלי: בעקבות ההערה שקיבלתי כאן על ההתיחסות המינימאלית לקולנוע הישראלי אומר כך : ההתרשמות מסרטים בפסטיבל, בקיבולות של ארבעה סרטים ליום אינה מאפשרת הבחנות מדוייקות וכניסה לעומקו של כל סרט. המבט הוא קטלוגי, ראשוני ומרפרף ולכן אין לי כוונה לבקר ולנתח את הסרטים הללו לעומק. אני מביא כאן רק התרשמות ראשונה וכללית שיזכו להעמקה אם וכאשר יגיעו למסך המסחרי.

ובמסגרת הבהרות אלה אני רוצה לציין לטובה שני סרטים שבלטו מעל האחרים : "הבן דוד", סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ של צחי גראד, סרט העוסק בהתלהמות ההסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת.

"העדות" – בלי שואה הרי אי אפשר. סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה, הפעם עם טעם של סרט מתח. יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכול להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוקטובר 8th, 2017 by גידי אורשר

לא להאמין כמה לאט, ואולי מהר עובר הזמן כשנהנים. על פי כמויות הצופים ששוטפים את אולמות פסטיבל הסרטים מס 33 (על פי ראש העיר בנאום הפתיחה המסורתי החוזר על עצמו כבר שנים רבות, על איך שהוא ויוסי אורן וענת אשרוב המציאו את הפסטיבל לפני 35 שנים) ההצלחה, לפחות בסוף השבוע הראשון אדירה. אין כמעט אולם עם מושבים ריקים והקהל מצטופף באכסדרות של הקומפלקס התרבותי של אתו"ס במרכז הכרמל, בין האודיטוריום, אולם רפופורט והסינמטק.

אז כדי להוסיף על הלחץ על הקופות ולהוסיף עוד פנינים המוצעות כאן לקהל, הנה סיכום תמציתי של הטובים או לפחות המדוברים בסרטי הפסטיבל.

"בלייד ראנר 2049 " חייבים לאמר שהסרט התקבל בחיפה ברגשות מעורבים. זאת אומרת – יותר לא אהבו את הפרוייקט המגלומני הזה של הבמאי הקנדי דניס וילנב בהפקתו של רידלי סקוט שהיה אחראי על המאסטרפיס במקור מאלא שאהבו. אבל בהתחשב שהקהל (לא לזרוק אבנים) היה קהל מוזמנים ורובו אנשי העיריה ומקורבים, אולי ניתן להבין את אי הסובלנות.

חברי המבקרים גם הם היו חלוקים על איכות וחשיבות התוצרת והקדישו, תוך התנצלויות לא מעט שהיו בהן מן ה"כן" ומן ה"לא" בעירבוביה שהצדיקה שורות אבות וארוכות של פרושים, תובנות והתנצלויות, כאורכו הרב מידי של הסרט. אני אולי אתייחס איליו בשבוע הבא, בתום תרועת הפסטיבלים אבל בנתיים כמה מילים על קצה המזלג.

רידלי סקוט היה בודאי מודע לעובדה שהוא נכנס כאן לנעליים הגדולות של עצמו ואולי בשל זאת בחר לא לביים את סרט ההמשך לסרטו משנת 1982 שהפך לאחד הסרטים המכוננים של ז'אנר המדע הבדיוני, אלא פסע אחור לתפקיד המפיק כשהוא מפקיד את הבימוי בידיו של צעיר ממנו, דני וילנב. ב-35 השנים האחרונות השתנה הקולנוע, בייחוד בז'אנר זה והחזות העתידית שהעמיד סקוט לשנת 2019 שופשפה רבות בעיקר בסרטי הקיץ לנוער. במאי צעיר יותר יכול היה להציע את הפתרון. הבעיה עם התוצאה, שהמסתורין שאפף את העשיה הפך למיתוס בפני עצמו, הבעיה היא שמה שזלג מהסרט המקורי לכאן היא רק המסגרת הטכנית והויזואלית, כשעיקרו הפילוסופי של הסיפור נשאר נפוח, פומפוזי אך תפל. וילנב משקיע מאמצים להרשים בחזותו של הסרט כאשר האנושיות, אותה מנסים גיבוריו להגדיר לעצמם ולקהל – מתדלדלת ומתכווצת. להלן סרט שרובו גימיקים וטריקים מן המחשב, סיפור רווי חורים עם בעיות עלילה רציניות, סרט חסר רגעים מרגשים או מפתיעים, ארוך מידי שאינני בטוח שצריך למהר ולראות.

"הפרעה בקצב הלב" – הקולנוע הרוסי שעמד די מהצד עם ידיים בכיסים לא מעט שנים , להוציא כמובן את המטאור זויאגינצב, מוכיח שבינתיים צמחו חתחת האילונות המצלים של מיכאלקוב, טארקובסקי וסוקורוב צעירים רעננים ומרתקים שעושים קולנוע שהולך ותופס שוב מקום בצמרת של הקולנוע העולמי. זהו קולנוע חריף, ביקורתי, המשלב ריאליזם פיוטי בסימבוליזם של מי שיודעים לעטוף את סרטיהם במטפורות. בדיוק הקולנוע שמירי רגב לא אוהבת… בוריס חלבניקוב הוא אחד מאותם במאים והוא מצליח להעביר בסרטו הנפלא, הרגיש והמהפנט את רוחה של ארץ שלמרות שנכנעה כבר לטוטליטריזם משתק, עדיין מפעמת בה רוח אנושית המחפשת אפשרות ביטוי.

זהו סיפור על אולג,פרמדיק צעיר שעובד בצוות אמבולנס חירום שנותן מזור לחולים, עזרה ראשונה לפני ואולי במקום הובלתם לבית החחולים. אשתו קטיה היא רופאה במיון באחד מבתי החולים המרכזיים והשניים, טובעים בעבודה ובסבל של אחרים ומזניחים את הקשר שלהם עצמם. קטיה מרגישה שהוא אינו מתייחס אליה, מזניח את הקשר בניהם , שקוע בעבודתו ובשתיה ומחליטה לסיים את היחסים. רק אז , אל מול האובדן מבין אולג כמה היא חשובה לו באמת. והכל קורה על רקע שינויים במקום העבודה ובדרישה צינית של הבוס להעדיף את הרווחים והיעילות על חשבון חיי החולים, עמדה מוסרית צינית שאולג לא מוכן לקבל. וגם כאן כמעט חרב עליו עולמו.

גם הסביבה הפיסית – דירה קטנה של חדר ומטבח אליה נלחצים השניים ובה הם מארחים את חבריהם וגם הסיפור ההומאני, הדאגה לחולים בעת טיפול, ובודאי עיצוב שתי הדמויות המרכזיות ובידי השחקנים הממלאים אותם – נפלא, מרגש ויכול להביא לצופים הרגישים את אותה הפרעה טובה בקצב הלב.

"לאקי" – איזה כיף לגלות פתאום סרט נפלא ברגעים הכי בלתי צפויים. למרות שבפסטיבל כזה (או אחר) זאת בהחלט ההזדמנות לגילויים כאלה – כמה נפלא להיות שם כשזה קורה. "לאקי" הוא סרט כזה, קטן וצנוע של ג'ון קרול לינץ', סרט ראשון כבמאי של מי שהקריירה הארוכה מאוד שלו כשחקן בקולנוע ובטלויזיה מצדיקה את הקרדיט. "לאקי" הוא סרט מאותם יחידי סגולה שמתאהבים בהם מייד או לא מבינים על מה המהומה, סרט קטן ונפלא על שום דבר מיוחד, על כלום שקורה בו ובכל זאת הוא על כל מה שחשוב. זה סרט של דמויות, של שחקנים, של רגעים נפלאים ההופכים להיות ייחודיים בגלל הדמויות, השחקנים והרגעים שנחשפים אל מול המצלמה.

לאקי בן ה 90 , אותו מגלם הארי דין סטאנטון הנהדר, כאן מסוגף, זקן, רטנן ואנושי בסרט הקולנוע האחרון שלו מתגורר בעיירה שדופת רוחות במדבר האמריקאי, בין צריפים מטים לנפול, מוסדות אמריקאים מסורתייים כמו הרחוב הראשי, הבאר המקומי – מקום מפגש לנפשות בודדות, ליד צמחי הקקטוס הקוצניים. סדר היום שלו קבוע ומתחיל בהתעמלות קצרה, שתית חלב וצעידה אל הבאר לפגוש את שאר האבודים של העיירה הגוססת שרוב תושביה מתו או זנחו אותה. בשיחות שהוא מנהל עם ידידיו ובהם גם דייויד לינץ' (הבמאי, המתגלה כאן כדמות מרתקת), רון ליוינסטון, אד באגלי ג'ר וטום סקריט (איזה אוסף) הוא מנסה להסביר את התאוריה האתאיסטית האקזיסטנציאליסטית שלו שסופה אבדון. וכולם מחפשים את הצב שהלך לאיבוד כי שער החווה היה פתוח. יופי של סוכריה קולנועית שסופה – חיוך. חיך מתוק, אפילו שהוא החיוך האחרון.

"הכאב" – הצרפתים שאמצו לעצמם את הקולנוע באשר הוא מביאים הנה סרט עטוף בפנפרות ממסדיות, בהקרנה בחסות השגרירה בישראל, הקונסולית בחיפה, הבמאי, השחקנית הראשית וחלק מצוות המפיקים שהובאו מצרפת הנה כדי לנפח את הריק. "הכאב" הוא סרטו של עימנואל פינקייל בסיפור על פי מרגריט דיוראס, אחת הסופרות והפילוסופיות המוערכות באירופה. כאן, ברומן סמי ביוגראפי מנסה פינקייל להוכיח את הרוחניות של דיוראס הפוגשת בקשיים וכאבים של בשר ודם. הסרט מתרחש בשנה האחרונה למלחמת העולם השניה 1944-45 והגיבורה, דיוראס עצמה, כאן מרגריט מחכה לשמוע דבר על מצבו של בעלה הסופר רובר אנטלם שהיה דמות מרכזית בתנועת ה"רזיזטאנס", המחתרת הצרפתית, נתפס לאחר השלנה ונשלח למחנות העבודה ואח"כ ההשמדה.

מרגריט יוצרת קשר עם איש גסטפו צרפתי ודרכו היא מנסה להעביר ידיעות על בעלה וממנו אליה, כצינור דו סיטרי. כל אותה עת מטפל-מאהב בה אחד הידידים של בעלה, גם הוא דמות מרכזית בסרט. הנסיון של פינקייל להפוך את הסרט לרב משמעי מביא עלינו שעתיים ארוכות מאוד ודי משעממות, בודאי חסרות כל רגש או ריגוש של צילומים מטושטשים, זויות מוזרות, צבע מינימאלי כמעט שחור-לבן, הרבה וילונות מתנפנפים ועוד אמצעים קולנועיים שאמורים להפוך את הסרט לסרט אוירה להתפעמות המצופה מהצופים. מלאני טיירי הקטנה מנסה לעשות משהו בתסריט המבולבל ולשכנע, אבל להוציא את הדקות האחרונות – זה פשוט גדול עליה, ואולי בלתי אפשרי על פי החומרים שנותן לה הבמאי.

שלושה ישראלים :  גם התחרות של הקולנוע הישראלי העלילתי החלה והיא במלוא עוזה. עד היום ראינו את
"מונטנה" של לימור שמילה, את "מוצא אל הים" של דניאל מן שלא ממריאים מעבר למצב הצבירה של סרטי חובבים ואת "אל תשכחי אותי" של רם נהרי, סרט מעניין, מקורי על שוליים הזויים של החברה הישראלית הצעירה.

המשך יבוא.

Posted in Uncategorized Tagged with:

ספטמבר 21st, 2017 by גידי אורשר

חג הסוכות מתקרב ונושא עימו ניחוח חריף של קולנוע מעולה המוצע לנו בפסטיבל הסרטים הבין לאומי ה 33 של חיפה. הרבה קולנוע שמציג תמונת מצב על תעשית החלומות, חלומות הביעותים והחלומות הוורודים כאחד, ופיסה מייצגת של מה שקורה היום בעולם. הסרטים המומלצים כאן, ממקור ראשון של מי שראה הם הטובים באסופה אך כמובן גם האחרים יכולים לקלוע לטעמים של הקהל הרב שיציף את חיפה בימי חול המועד. את סרט הפתיחה "בלייד ראנר 2049" של הבמאי דניס וילנב, המשך הסרט האלמותי של רידלי סקוט איש עוד לא ראה בארץ, אבל השמועות מטפטפות הרבה מאוד עיניין. להלן קובץ של המלצות, למי שממהר לקנות כרטיסים – וכדאי לעשות את זה מהר כל עוד אפשר להשיגם…

פסטיבל חיפה מתקרב אלינו במהירות ופרסם לאחרונה את רשימת הסרטים שתוקרן במסגרתו. הרשימה ארוכה ומגוונת וכדי להתנהל לתוכה, הנה כמה המלצות של תחילת הדרך :

המומלצים:

"אהבה חסרה", סרטו הנפלא של אנדריי זיבייאגינצב הרוסי, אולי הסרט הטוב באסופה כולה, בודאי אחד מהטובים ביותר, סיפור מקפיא על משפחה בהתפרקות. ההורים על סף פרוד – לאב יש אשה אחרת שהרה לו, לאם מאהב עשיר ורק הילד המתבגר נותר לבדו כדי לשלם את מחיר הריקנות וחוסר האהבה. קשה, נוקב, מהפנט, נפלא.

"אמת מטרידה יותר" סרט המשך לסרטו של אל גור על יחסנו למערכות האקלים והסביבה של כדור הארץ וגם כאן – כשהוא מבוגר בעשור ויותר, הוא ממשיך להטיף למציאת אנרגיה אלטרנטיבית. לאוהבי כדור הארץ.

"ארוחת הערב" , סרטו החדש של אורן מוברמן המעמת שני זוגות על רקע נסיונות לחשבון נפש של מעשי בניהם. ריצ'ארד גיר הוא איש קונגרס אמריקאי וסטיב קוגאן הוא אחיו הציני, מורה להסטוריה. אתם נשותיהם רבקה הול ולורה ליני בדרמה מרובעת ומרוכזת.

"ברוכים הבאים למונפרנס" –  סיפורה של צעירה צרפתית שמחליטה לטרוף מחדש את חייה אחרי שעולמה התפורר מסביבה. קנצרט, לעיתם קולני מאוד של שחקנית צעירה מול העיר הגדולה. הסרט זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון.

"הארץ המובטחת" – סרט תעודי נפלא שבו מחבר יוג'ין ג'רקי, מחשובי הדוקומנטריסטים את אלביס פרסלי עם דונלד טראמפ במסע אל תוכה של אמריקה. הרולס רויס של פרסלי מאכלסת בדרכי הדרום האמריקאי את הקריירה של מלך הרוק נ רול ומעמתת אותה עם האנשים שחיים בשולי אותה דרך. מומלץ מאוד !!!

"הם" – סרט רגיש ומרתק על נער/נערה בן 14 בדרך לניתוח שינוי מין. הבמאית אנאהיטה גהאזביניזאדה ילידת אירן מעבדת סיפור של המנטור שלה קיארוסמטי בסרט המנסה לאפיין תחושת תלישות אישית וחברתית. מיוחד !!!

"המסיבה" חגיגה קולנועית קטנה בשחור לבן של הבמאית סאלי פוטר. ביום שבו היא מתמנית לשרה בממשלת הוד מלכותה עורכת קריסטין סקוט-תומאס ארוחת ערב לחבריה הקרובים. האירוע יוצא משליטה כאשר סודות ושקרים נפרמים לכולם מול העיניים. מצחיק, חכם, מבריק עם שחקנים נהדרים כמו טימוטי ספאל, פטרישה קלארקסון, אמילי מורטימר, ברונו גנץ, צ'רי ג'ונס וסיליאן מרפי. קונצרט קולנועי מומלץ מאוד !!!

"הפסגה" סרט מתח על רקע פוליטי. נשיא ארגנטינה מגיע לצילי להשתתף בועידת פסגה והמהלכים שמאחורי הקלעים, כולל כמה עינינים אישיים משפיעים על החלטתיו. עם ריקארדו דארין.

"להרוג אייל קדוש" סרטו האחרון, בנתיים של היווני יורגוס לאנטימוס החודר במותחן פסיכולוגי לתוך אי הסדר המאורגן של משפחה שאינה מתפקדת. קולין פארל הוא מנתח לב קר רוח המתידד עם נער מתבגר וכשזה מתקרב יותר מידי כבר מאוחד לשנות את הגורל האפל הצפוי למשפחה. ניקול קידמן כאשתו של המנתח באחד מתפקידיה הטובים יותר לאחרונה. סרט מקפיא דם ומרתק !!!

"על גוף ונפש" סרט הונגרי שמוכיח ששתי נפשות שונות יכולות לתקשר גם על פי חלומות משותפים. סיפור שנע בין הריאלי למטפיסי על התקרבותם של שני עובדים בבית מטבחיים שאין להם סיכוי ליחסים ומוכיחים שבחיים אין דבר כזה שאין דבר כזה. יפה ורגיש.

"קרבה" סרט רוסי נפלא שמביא את סיפורה של משפחה יהודית בקווקז, שקועה בתוך סביבה נוצרית ומוסלמית , העומדת בפני הכרעה גורלית. בימוי מופלא של קאנטמיר בלאגוב איש צעיר שזה סרטו הראשון, המוכיח שליטה נפלאה בשפת הקולנוע ליצירה מרתקת . אחד הסרטים הטובים בפסטיבל. לא להחמיץ !!

ומלבד אלה גם הסרטים המשוחזרים, כמובן "איש הברזל" של ווידה, "הבוגר" של מייק ניקולס, "החנות ברחוב הראשי" של יאן קדר, "יפיפית היום" של לואיס בונואל, "לה סטראדה" של פליני, "מעלית לגרדום" של לואי מאל ו"סטאלקר" של אנדריי טארקובסקי – כולם באיכות נפלאה שאולי לא ראיתם כמוה.

ועל כל אלה בכורות של סרטים ישראלים ארוכים, קצרים, תעודיים מיטב ההיצע של הקולנוע שלנו בשנה זאת.

להתראות בחיפה.

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוגוסט 27th, 2017 by גידי אורשר

13 סרטים ישראלים עלילתיים חדשים – מתוכם 9 סרטים בתחרות הרשמית, 9 סרטים ישראלים תיעודיים חדשים מתוכם 7 סרטים בתחרות הרשמית ו-  42 סרטים קצרים וסרטי אנימציה ו- 10 סרטי יצירה צעירה יוקרנו  השנה, במסגרות השונות של הקולנוע הישראלי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33 , חיפה. פרסום ראשון.

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי:

  1. אווה – Ewa

בימוי: חיים טבקמן
מפיקים: דוד זילבר, רונן בן טל, אווה פושצ'ינסקה, משה אדרי, לאון אדרי, קריסטינה לארסן, הנקה ואן דר טאס
תסריט: חיים טבקמן, עמית רון
משחק: אבי קושניר, אפרת בן צור, גיל פרנק, אריה הספרי, גאיה שליטא כ"ץ  

יואל, הנשוי לאווה, הוא צבר חזק ושקט. כשהכירו, אווה הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה. יואל התאהב בה ופרש עליה את חסותו. בעיניו אווה תמיד תהיה מסתורית ובלתי מושגת. יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך שרדה את השואה. בקשר ביניהם יש אהבה גדולה, אך גם סוד גדול. יום אחד, תוך כדי סידור מחסן ביתם, מוצא יואל מסמך המעיד שבבעלותו דירה שעל קיומה לא ידע. מתוך מודעות לפרטיותה של אווה מחליט יואל לבדוק את הנושא בדיסקרטיות. בדיקתו תשנה את חייהם לתמיד.

 

  1. אל תשכחי אותי – Don't Forget Me

בימוי: רם נהרי
מפיקים: יפעת פרסטלניק, ורוניק זרדון, כריסטוף פטסהאוזר
משחק: ניתאי גבירץ, מון שביט, כרמל בתו, רונה ליפז מיכאל

זהו היום הטוב ביותר בחייו של ניל – חבר הציע לו להצטרף ללהקת הגאראז׳ המצליחה שלו. זהו היום הגרוע ביותר בחייה של תום – היא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, המחזור שלה הופיע מחדש, וזה אומר שהיא השמינה. מפגש מקרי בין השניים מוליך לכך שניל מסייע בבריחה של תום מבית החולים. יחד הם נמלטים ממוסדות, משפחות וציפיות חברתיות.

 

  1. בית בגליל – Outdoors

בימוי: אסף סבן
מפיק: אסף סבן
תסריט: אסף סבן
משחק: נועה קולר, אודי רצין, ישי גולן, עירית גדרון, ורד פלדמן, יוסי עטיה, לאורה ריבלין, גדליה בסר, אוהד קנולר, שירי בן-כהן, ג׳וי ריגר, צחי הלוי, זאב טנא, עומר עציון, נטע שפיגלמן

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, הרעיון של ביתם המשותף הולך ומתערער ויסודות הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

      4. הבן דוד – The Cousin

בימוי: צחי גראד
הפקה: אהוד בלייברג, צחי גראד
תסריט: צחי גראד
משחק: צחי גראד, עלא דקה, אסנת פישמן

בוקר אחד בשעה מוקדמת, אוסף נפתלי (48, נשוי+2, שחקן ויוצר) פועל ערבי בשם פאהד, לשיפוץ הסטודיו שלו, צמוד לביתו בישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר, מותקפת נערה בישוב וחשדם של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי יוצא להגנת הפועל ולהגנת השיפוץ שלו עליו הוא חולם מזה זמן רב, אלא שהמציאות גדולה על נפתלי והוא מתקשה להתמודד עם לחצי הסביבה. במהלך יממה אחת הולכים חייו ונפרמים: השיפוץ לא מתקדם, פאהד בסכנה אמתית, פגישה חשובה משתבשת, הוא רב עם אשתו ועוד.

 

  1. מונטנה – Montana

בימוי: לימור שמילה
מפיק: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון, משה אדרי, לאון אדרי
תסריט: לימור שמילה
משחק: נועה בירון

בעקבות הבשורה על מות סבה מחליטה אפי (30) , לחזור לעכו עיר הולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. כשאפי מגיעה לעיר ורואה את בית ילדותה, משהו דוחף אותה לעלות ולראות איך נראה בית ילדותה כיום. האישה שפותחת לה את הדלת זוהי קרן (40), מורה ממלאת מקום, נשואה ואם לשניים, החיבור ביניהן קורה מיד ואפי וקרן מוצאות עצמן מתאהבות אחת בשנייה. סיפור האהבה משאיר את אפי בעיר שכבר שכחה וכך היא מוצאת עצמה נשאבת למשפחתה בחזרה. כשאפי פוגשת  את מאיה (8), בתה של קרן, היא מגלה מה גרם לה לעזוב את העיר לפני כל כך הרבה שנים. דרך סיפור האהבה בין שתי הנשים, תסגור אפי חשבונות ישנים עם דודה יוסי (50) שוטר מוכר ואהוב בעיר.

  1. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

Madam Yankelova's Fine Literature Club

בימוי: גלעד אמיליו שנקר
מפיקים: מרק רוזנבאום, מיכאל רוזנבאום, יונתן רוזנבאום
תסריט: גלעד אמיליו שנקר, יוסי מאירי
משחק: קרן מור, יפתח קליין, חנה לסלאו, רזיה ישראלי, אניה בוקשטיין, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, ליא קניג

אגדה אפלה. "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שחרט על דגלו את שנאת הגברים ושהמוטו שלו הוא שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע חברות המועדון מתחרות זו בזו על גביע "אשת השבוע" – מי הצליחה להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר. בסוף הפגישה שמתחילה כערב ספרותי, הופכים הגברים לקורבנותיהן. כשסופי פוגשת ביוסף, מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, עולמה מתערער. כעת היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, שהוא כל חייה, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת.

  1. מוצא אל הים – Low Tide

בימוי: דניאל מן
מפיקים: איתי תמיר, אילן ג'רארד
תסריט: דניאל מן
משחק: גל הויברגר, סוזן גשוונדטנר, אמנון וולף, ערן איווניר, עומר גולדמן, חגית דסברג, עידו גדעון, עמית בר עם, עמית ברלוביץ'

יואל מחליט לא להתייצב לשירות מילואים בעזה, אך זו לא הצרה היחידה שלו. נישואיו עם אשתו סיגל בצרות, אביו נפטר מהתקף לב והוא פוטר מעבודתו כמורה להיסטוריה בגלל בעיה בלתי צפויה עם הצהרת בלפור. הוא עומד בפני צומת דרכים: האם לנסות ולתקן את חייו הקודמים או למצוא דרך להתחיל שוב במקום אחר, כשנדמה שכבר לא נותרה תקווה.

  1. העדות The Testament

בימוי: עמיחי גרינברג
מפיקים: יואב רועה, אורית זמיר
מפיקים שותפים: סבין מוזר, אוליבר ניומן
תסריט: עמיחי גרינברג
משחק: אורי פפר, רבקה גור, חגית דסברג שמול, אורי יניב, אורנה רוטברג

יואל (אורי פפר) הוא היסטוריון, חוקר שואה, הנלחם בהכחשת שואה ונמצא בעיצומו של דיבייט בינלאומי סביב פרשת טבח של יהודים שהתרחשה באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. במהלך חקירת הפרשה, הוא נחשף לעדות חסויה שמרסקת את זהותו ואת אורח חייו. יואל מבין שחשיפת האמת, מוליכה אותו אל דרך שממנה אין חזרה. כהיסטוריון שמחויבותו לאמת היא מוחלטת, יואל ממשיך בחקירה בכל מחיר.

 

             9.  פוקסטרוט Foxtrot

בימוי: שמוליק מעוז
מפיקים: איתן מנצורי, ויולה פיוגן, מיכאל וובר, צ׳דומיר קולר, מארק באשט, מישל מרקט, יהונתן דובק
תסריט: שמוליק מעוז
משחק: ליאור אשכנזי, שרה אדלר, יהונתן שיראי

'פוֹקְסְטְרוֹט'  הוא ריקוד של אדם עם גורלו. הסרט מספר על משפחה שמתפרקת ומתאחה, על אהבה שמתמודדת מול כאב, על קבלה, על השלמה ועל הפער בין הדברים שבשליטתנו לבין אלו שאינם. סיפור עם תקווה.

סרטים ישראלים עלילתיים מחוץ לתחרות

אף אחד – ONE-NO
בימוי: לב פרודקין
משחק: סלבה ז'ולובוב, נטליה וודובינה, ליזה בויארסקיה, ג'ורג' מרצ'נקו, אלכסיי אגרנוביץ', דימה סובה, אלכסנדר פקליסטוב, סופיה קשטנובה

אגדת המלך שלמה – The Legend of King Solomon
בימוי: חנן קמינסקי
קולות: עודד מנשה, עדן הראל, חנה לסלאו, אורי לייזרוביץ, אורי פפר, רות אסרסאי, אלברט כהן, גלעד קלטר, אוהד שחר

אזימוט – Azimuth
בימוי: מייק בורשטיין
משחק: יפתח קליין, סמי שייח

סרט הנעילה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 33 , חיפה

מסתור – Shelter
בימוי: ערן ריקליס
משחק:, גולשיפטה פרהאני, נטע ריסקין, דורייד לידאווי, יהודה אלמגור עם האלוק בילגינר, ליאור אשכנזי


תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי:

ארץ זרה Foreign Land    שלומי אלדר
ג'וזף וג'וזפין –Joseph & Josephine  רונית טיאר
דיבוקים – Dibukim  רם לוי
חדר ריק – Empty Room  שירלי ברקוביץ'
מגידו – Megido   איציק לרנר
שמנה I’m Fat   הלית לוי
תאוות בשרים –   אבנר מצליח

סרטים תיעודיים מחוץ לתחרות:

מגירות הזיכרון –  Drawers of Memory  – בוריס מפציר
בחזרה לארץ האבות – Back to the Fatherland  – קאת רוהרר, גיל לבנון

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 33 בחיפה יתקיים בחול המועד סוכות  5-14 באוקטובר מופק ע"י אתו"ס – החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה , המנהלת אמנותית – פנינה בלייר.

 

Posted in גדל מסביב Tagged with:

נובמבר 14th, 2016 by גידי אורשר

בפסטיבל הסרטים הבין לאומי האחרון בחיפה העניק חבר השופטים שכלל שלוש נשים: הבמאית והאמנית הבריטית מרתה פיינס, עו"ד אורנה לין, ויושבת הראש העורכת ערה לפיד ולצידן הבמאים תאופיק אבו ואיל ותום שובל את פרס השחקן הטוב לסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל. הפרס הוענק לשני הכוכבים של "מלחמת 90 הדקות", קומדיה שמנסה לבדוק באופן סטירי את שאלת הסכסוך הבלתי פתור הישראלי-פלסטיני. בסרט גילמו של השחקנים משה איבגי ונורמן עיסא את ראשי ההתאחדויות לכדורגל, המגרש שעליו עומד להפתר הסכסוך. למחרת טקס הרימו אירגוני הנשים ואחרים קול מחאה באשר להענקת הפרס למי שהואשם במעשים מגונים בנשים ובהטרדות מיניות. הנהלת הפסטיבל החליטה, ובצדק לעמוד מאחורי ההחלטה של חבר השיפוט שמינתה בטענה שההחלטה של השופטים היתה אמנותית ובסביבה דמוקרטית אין להתערב בהחלטה זאת.

הסיפור, מסתבר לא הסתייים כאן ואתמול נשלח מכתב חריף, חתום ע"י כ 150 יוצרי קולנוע אל הנהלת הפסטיבל וזאת לשונו :

"ב-23 באוקטובר החליט חבר השופטים של הפסטיבל השנה להעניק את פרס השחקן לשני שחקנים – נורמן עיסא ומשה איבגי על תפקידם בסרט 'מלחמת תשעים הדקות'. חבר השופטים והשופטות התעלם מכך שמשטרת ישראל המליצה במאי 2016 להעמיד את משה איבגי לדין בחשד לביצוע עבירות מין, לאחר שבדקה מעל 16 תלונות של נשים, קולגות שלו, שטוענות כי הוטרדו מינית ע"י משה איבגי. המשטרה המליצה להעמיד את משה איבגי לדין בגין עבירות מין בשלוש נשים. תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז חיפה לטובת גיבוש כתב אישום. אנו החתומות והחתומים מטה, יוצרות ויוצרי קולנוע המכבדים ומוקירים את פעילותם רבת השנים של מנהלת הפסטיבל והצוות שלה ואת תרומתו להתפתחות הקולנוע הישראלי, מבקשות ומבקשים להביע את מחאתנו על ההחלטה התמוהה והמקוממת להעניק פרס לאדם שתלויות ועומדות נגדו 16 תלונות. נדהמנו לגלות שהנהלת הפסטיבל החליטה להעלים עין מהמציאות בה אנו חיות וחיים, וכאשר הופנתה מחאה חריפה כנגד התנהלות הפסטיבל, בחרה הנהלת הפסטיבל להסתתר מאחורי אמירה נוחה לפיה אינה מתערבת בהחלטות השופטים. אנו תמהים על כך שעלינו להביא לידיעת הנהלת הפסטיבל שהפסטיבל על כל המתרחש בו הוא באחריותה לטוב ולרע. לא ניתן להתנתק מהמציאות ולקחת אחריות רק כאשר מדובר בשבחים".

"ההבחנה שהנהלת הפסטיבל עשתה, במקרה של משה איבגי, בין כישוריו האמנותיים של השחקן לבין העבירות המיניות שאותו שחקן ביצע לכאורה, כלפי עמיתותיו למקצוע, היא הבחנה פסולה. משה איבגי ניצל, לכאורה, את מקום עבודתו בתיאטרון ובקולנוע ואת המוניטין שקנה לו כשחקן כדי לפגוע בנשים שעבד במחיצתן וערער את הביטחון התעסוקתי הרעוע ממילא של נשים אחרות. עושה רושם שהנהלת הפסטיבל לא השכילה להפנים שמתן פרס לאדם החשוד בהטרדות מיניות מנרמל אלימות מינית של גברים כלפי נשים. אלימות מינית היא עבירה, גזילה, רמיסה, פגיעה ונישול של זכויותיהן של נשים על גופן. מתן הפרס למשה איבגי מהווה מסר מרפה ידיים למאבק בהטרדות המיניות ובאלימות המינית. מאבק שלצערנו הרב נמצא בתחתית סדר היום הציבורי".

"במציאות הקשה השוררת כיום יש חשיבות עליונה במאבק ללא פשרות בתופעת האלימות המינית משום ייחודיותה, הן בקושי המתלוננות להתלונן, הטיפול בתלונות והן בהיקפה הרחב. ייחודיות זו מחייבת ביחס מיוחד, חריג בחומרתו ובמדיניות של אפס סובלנות. אלימות מינית היא דבר נמנע! אם החברה תוקיע את החשודים בעבירות מין ואת המורשעים בעבירות מין. כאשר פסטיבל חשוב כמו פסטיבל חיפה מגבה את השופטים שהחליטו לתת פרס לאדם החשוד בעבירות מין, הוא שולח מסר חד וברור לכל המטרידים והאנסים – תמשיכו לעשות כרצונכם, משוחררים מכל נורמה מוסרית בסיסית, אנחנו נשפוט אתכם אך ורק על כישוריכם האומנותיים, והוא שולח מסר חד וברור לנשים ולנערות, לא נורא, תתגברו, ככה זה, אין מה לעשות. האומנות חשובה יותר. אבל היא לא! מה יותר חשוב מכך שיותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה יוכל להתנהל ולעבוד בחופשיות ובביטחון?".

אלו 154 החותמים על המכתב:

טל גרניט, אביגיל שפרבר, שרית וינו-אלעד, אבתיסאם מראענה, אשכר אלדן-כהן, שרון לוזון, נעמי לבארי, נטעלי בראון, מאיה קניג, מיכל אביעד, קרן נוימן, ענת שוורץ, איתמר שדה, מתן שירם, טלי שלום-עזר, אסי לוי, לימור פנחסוב, עידית אברהמי, שרון מימון, טלי הלטר-שנקר, עמרי גבעון, ליאור אלפנט, נעמית מור-חיים, מיכל קלמן, רני בלייר, אהובה קרן, נעמי שחורי, רנא אבו פריחה, דב קרן, טליה פינקל, מירב דמרי, עדית בן-שימול, אהרון שם-טוב, סיוון בן ארי, דנה פרנק, עידו יעקובי, לי גילת, דקלה שרעבי, לנה טוראל, תמי ריקליס, מעיין חבני, גבריאל ואגון, סמדר זמיר, יעל ראובני, רויטל גל, יעל שוב, מור קפלנסקי, יעל שרר, אושרה שוורץ, עינת שמיר, לין לאור, רותם פראן, איילת בכרך, הילה יובל, יסמין קיני, עטרה צחור-דיין, עמיר מנור, נורית יעקבס-יינון, טל שפי, אורנה רוטברג, יולי כהן, אביב אלדמע, מורן שוב, ענת אבן, מאיה גסנר, אנה סטפן, מורן רוזנבלט, נעה מימן, זהר ברנט, מוש דנון, פבלו אוטין, כרמן אלמקייס, סער יוגב, נעה ברמן-הרצברג, שלומית נחמה, לירן עצמור, רונית פורת, שפרה מילשטיין, עידו הר, עדי חלפין, רינת מטטוב, זהבה שקל, נעם קפלן, אסף לפיד, סתיו מרון, יעל מונק, גיא נתיב, גיא עפרן, צביה ברקאי, דנה גולדברג, אורית זמיר, מיכל וויץ, טל טלמון, עמי ליבנה, יואל הרצברג, דליה שימקו, רענן אלכסנדרוביץ, פיליפה קורבסקי, יסמין נובק, מאיה קסל, אורי אזן, איילת ברגור, שי פלג, גבי שיחור, ענת שפרלינג, לאה טוניק, אלדד פריבס, מאיה הפנר, חלי גולדנברג, דני כהן-סולל, טל גורדון, אלונה ליב, תומר שרון, אביה ברוש, יעל ברנפלד, אילנה ציקנובסקי, עומר רייס, אורי עזר, חן אושרי, אור ספיר, עדי נבון, תמי ליברמן, גיא רז, מ.צ עירד, אילנית בן יעקב, ענת צוריה, חן דונה יקותיאל, ראג'י בטחיש, עליזה אסקירה, ברק היימן, אבי מוגרבי, איילת בכר, אורנה בן דור, שוקי בן-נעים, אלינור דוידוב, ענת סרגוסטי, הדס שטייף, יפעת גליק, הדס בן אליהו, ורד כהן-ברזילי, יעל קציר, נירית צוק, אלונה רפואה, אלעד גביש, דורון עמית, תמי מולד-חיו, אפרת ארנון, עידן חגואל, אייל סלע, דפני ליף, עו"ד יעל מיטיס, אפרת טולקובסקי, שני חמצני ואורית רביבו.

היום פורסמה תגובת הנהלת הפסטיבל וזאת לשונה :

יוצרים ויוצרות יקרים,

"ראשית ברצוני לשלוח הערכתי לכל חברי, היוצרות והיוצרים אשר חתומים על פנייה זו. אין לי כל ספק, עצומה זו נכתבה מתוך דאגה ורצון כנה, לעשות את המיטב לטובת המאבק החשוב, שאני תומכת בו, למיגור תופעת ההטרדות המיניות.

הזדהותי העמוקה נתונה לכל אשה אשר חוותה אי פעם, כל סוג של הטרדה על רקע מיני ואני מקווה כי רשויות אכיפת החוק, ימצו את הדין עם כל מי שמורשע בעבירה זו.

אני יודעת שגם צוות השופטים מזדהה לחלוטין עם עמדה זו."

"לצד הזדהות עמוקה עם המאבק בהטרדות מיניות, קיימים מאבקים חשובים נוספים: המאבק על חופש היצירה האמנות והביטוי הוא אחד מהמאבקים החשובים. חופש היצירה האמנות והביטוי אכן צריכים להיות משוחררים ונקיים מכל שיקול אחר זולת שיקולים אמנותיים ומקצועיים ומי כמוכם וכמוכן מבינים זאת.

צוות השופטים התבקש לבדוק את המועמדים לפרסים ולציין את מי מביניהם שהצטיין באופן אמנותי ומקצועי וכך עשה. מערכת השיקולים בוועדות שיפוט שכאלה אינה דומה כלל למערכת שיקולים במתן פרס על מפעל חיים או פרסים דומים בעלי משמעות רחבה וציבורית."

"כמי שמייצגת גוף ציבורי שומר חוק, אני מרגישה מחויבות עמוקה, לתת חופש פעולה, חופש בחירה, גיבוי והגנה  לצוות השופטים שנבחר על ידינו, וקיבל החלטה אמנותית ומקצועית שאותה אני רוצה ומחויבת לכבד ולקבל.

אני, וגם צוות השופטים, שבים ומחזקים את ידיהן וידיהם של החתומות והחתומים על  העצומה. אין לי ספק שהדיון  הציבורי והאמנותי בנושא זה יותיר את תהודתו.

אני מקווה, ידידי היוצרים, שהדיון בנושא שנוי במחלוקת זה, מאפשר להבין את כלל השיקולים המעורבים ולא יכהה את הצלחתו הרבה של הפסטיבל אשר הפגין ברפרטואר שלו וגם בפרסים השונים שניתנו על ידי צוותי השיפוט שלו, את מחויבותנו הרבה לחופש היצירה והאמנות, לפלורליזם, לדו קיום ולחופש הביטוי.

בתודה ובהערכה

פנינה בלייר"

הצילום: גלית רוזן

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

ספטמבר 4th, 2016 by גידי אורשר

בבוא ספטמבר אמנם הילדים חוזרים לבתי הספר ולגנים, הסבתות והסבים מקפלים את ערכות החרום שלהם וכולם מחכים לראש השנה שיבוא, אבל זה גם האות להתחלת השלב האחרון של ההכנות לקראת פסטיבל הסרטים הבין לאומי השנתי בחול המועד סוכות בחיפה. הפסטיבל שמציע סלסלה עמוסה מאוד של הקולנוע העולמי בשנה האחרונה וגם פירות טריים מאוד של הקולנוע הישראלי יציין השנה את המהדורה ה – 32 שלו.

השנה, מספרים לנו המארגנים יוקרנו בפסטיבל 85 סרטים ישראלים חדשים , 13 מהם סרטים ישראלים עלילתיים חדשים- מתוכם 11 סרטים ישתתפו בתחרויות הרשמיות ו-14 סרטים ישראלים תיעודיים חדשים- מתוכם 12 סרטים בתחרות הרשמית. בנוסף מציע הפסטיבל 48 סרטים קצרים וסרטי אנימציה ו- 10 סרטי יצירה צעירה שישתתפו השנה במסגרות התחרותיות השונות בפסטיבל.

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי:

אנטנה – Antenna  בימוי: אריק רוטשטיין, משחק: גילה אלמגור, אלכס פלג, ישי גולן, מיקי לאון,מיכאל אלוני
יהושע, ניצול שואה בן 80, מגלה בוקר אחד שעל גג ביתו, בית דו-משפחתי, הותקנה אנטנה סלולארית. מתברר ששכנו השכיר את החצי שלו בגג המשותף לחברות הסלולר! יהושע חש שנעשה לו עוול נוראי. הוא מאמין שכל תחלואיו וכאביו הרבים הם בגלל הקרינה מהאנטנות, מתחיל לחוש באובססיביות את הקרינה בכל מקום ומפתח הפרעה רודפנית שהולכת ומחמירה. הוא יוצא למלחמת עולם בשכנו המנוול.

בין העולמות – Between Worlds,  בימוי: מיה חטאב, משחק: מריה זריק, מאיה גסנר, יורם טולדנו
סרטה הארוך הראשון של מיה חטאב עוסק בנושאים של אמונה, אמת וקבלה. שתי נשים המגיעות מעולמות שונים נפגשות בבית חולים רגע אחרי פיגוע בירושלים. כשהןמתקרבות, האחת עושה הכל כדי להסתיר את זהותה. היא יודעת שעולמן הולך להשתנות.

הפורצת- The Burglar, בימוי: הגר בן אשר, משחק: ליהי קורנובסקי, רונלד זרפלד, סנדי בר
אמא הולכת, בלי לומר מילה ומותירה את ילדתה בת ה- 17 לשרוד את החיים לבד. היא משאירה מאחוריה חובות, בדידות, ושברון לב. וכמו להחמיר את המציאות, פורצים לביתה, ומשמידים בו הכל. אלא שהתהום הנפערת בשל המאורע הזה, שולחת אותה למצוא זהות וחיים איפה שאסור.

לא פה, לא שם – In Between, בימוי: מייסלון חמוד, משחק: מונא חוה, סאנא ג'ממאליה, שאדן קנבורה, מחמוד שלבי, הנרי אנדראוס, אחלאם כנעאן, איימן סוהיל דאו, ריאד סלימאן, סוהיל חדד, חאולה דיבסי
זהו סרטה הארוך הראשון של מייסלון חמוד. בדירת שותפות בתל אביב נפגשות לילא, סלמה ונור, שלוש צעירות פלסטיניות ישראליות, החיות הרחק מעיני החברה הערבית המפקחת על צעדיהן ובלב החברה הישראלית הליברלית שלעולם תגדיר אותן כאזרחיות סוג ב׳. סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בלב תל אביב, משמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהן תובעות לעצמן. בתוך הדואליות המצמררת, היומיומית, בין שמרנות חברתית וחיים משוחררים מעול המסורת, מצטלבים שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד.

לב שקט מאד – Quiet Heart A, בימוי: איתן ענר, משחק: אניה בוקשטיין, ג'יורג'יו לופאנו, ליאור ליפשיץ, אורי גוטליב, רונה לי שמעון, עירית קפלן, לודי בוקן, יואב לוי, גילת אנקורי.
נעמי, פסנתרנית תל אביבית שברירית, עוברת לגור בשכונה ירושלמית מתחרדת. שמחה, ילד חרדי בעל כישרון מוזיקלי רב, מאמץ את נעמי כמורה לפסנתר ובכך מפיג את המתח הראשוני בינה לבין השכנים החרדים. מפגש מקרי עם פבריציו, נזיר איטלקי רב קסם, נגן עוּגב בכנסייה סמוכה, מסבך את נעמי ושמחה עם קבוצה של קיצונים.

לעבור את הקיר – Through the Wall, בימוי: רמה בורשטין, משחק: נועה קולר, עמוס תמם , עוז זהבי, דפי אלפרן, רוני מרחבי, עירית שלג
מיכל חזרה בתשובה לפני 12 שנים ועדיין לא נישאה. אחרי שנים של ניסיונות שידוך כושלים היא סוף סוף מוצאת חתן. אלא שחודש לפני התאריך המיוחל, בעיצומה של ארוחת הטעימות, הוא חוזר בו ומבטל את החתונה.מיכל מסרבת לשוב למסלול המוכר והמתיש של פגישות השידוכים, הציפיות והאכזבות ומחליטה, כנגד כל הסיכויים, להותיר את מועד החתונה על כנו: "יש לי אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן"

מדינת הגמדים- Land of the Little People, בימוי: יניב ברמן, משחק: ליאור רוכמן, עמית הכטר, עידו קסטלר, מישל פרוז'נסקי, עופר חיון, מאור שוויצר
זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של יניב ברמן. סיפורם של ארבעה ילדים בגילאי בית ספר יסודי, המתגוררים בשכונה של אנשי קבע. לחבורה הזו, יש מחנה סודי בשטחו של בסיס צבאי נטוש. המחנה הוא מבנה אבן ישן ורעוע ובתוכו באר עתיקה. הילדים מאמינים שבתוך הבאר שוכנת מפלצת ועליהם להאכיל אותה בקורבנות ציד בכדי שלא תטרוף אותם. כשפורצת מלחמה, הם חוזרים אל המחנה שלהם ומגלים שני חיילים עריקים אשר מסתתרים בשטחו. מכאן מתחילה מלחמה בין הילדים המבקשים להשיב לידיהם את המחנה, לבין החיילים, המחפשים בו מקלט.

מלחמת 90 הדקות – The 90 Minute War, בימוי: איל חלפון, משחק: משה איבגי, נורמן עיסא, דאטלף באק, אלכסנדר ברטה, פאולה פדרגל, פפה רפזוטה, הארלד רדמר, טורסטן קניפרץ
זהו זה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע לסיומו. אחרי עשרות שנות מאבק דמים, ורגע לפני פרוץ עוד גל של אלימות, נמצא הפתרון המושלם: משחק כדורגל. משחק אחד שיכריע, מי נשאר ומי יחפש מולדת חדשה. ההכנות, המשברים והדרמה בדרך למשחק המכריע: מחדרי הישיבות במשרדי התאחדות הכדורגל העולמית  ועד למטבח של מנהל האצטדיון המארח בפורטוגל. קומדיה פוליטית זו בועטת את הסכסוך המתיש, למקום הראוי לו.

נמל בית – Home Port, בימוי: ארז תדמור, משחק: יורם חטב, שמיל בן ארי, לירון בן שלוש, אנה דוברוביצקי, שרון אלכסנדר, יעקב, דניאל, אייל רוזאלס, אייל סלמה, אודי פרסי
אהרון, מהנדס אוניות, חוזר ליבשה אחרי 30 שנה בים, בתקווה להתקרב מחדש למשפחה ממנה התנתק ולחיות סוף סוף חיים נורמאלים. הוא מקבל עבודה ניהולית בנמל אשדוד ומתעמת עד מהרה עם רחמים אזולאי, גיבור מעמד הפועלים. אזולאי מנסה להגן על העולם שבנה עבורו ועבור אנשיו אל מול השינויים הקורים סביבם. דרמה חברתית ספוגת שמש ויצרים.

עניינים אישיים – Personal Affairs, בימוי: מהא חאג', משחק: עאמר חליחיל, דוריד לידאווי, מחמוד שוואהדה, סנאא שוואהדה,מייסא עבד אלהאדי, חנאן חילו, זיאד בקרי, ג' יהאן דירמרקוליאן
סרט הביכורים של הבמאית, התסריטאית והמנהלת האמנותית מהא חאג'. נצרת, ימינו. זוג מבוגרים חי בעייפות, לקצב שגרת היומיום. בצד השני של הגבול, ברמאללה, בנם טארק מבקש להישאר רווק נצחי, בתם עומדת ללדת, בעוד בעלה מקבל הצעה לשחק בסרט והסבתא מאבדת את שפיותה. בין מחסומים וחלומות,הוללות ופוליטיקה,חלק רוצים לעזוב,חלק להישאר, אבל לכולם יש עניינים אישיים לפתור.

התחרות בין יהדות לישראליות:

אנשים שהם לא אני- People That Are not Me  בימוי: הדס בן ארויה, משחק: הדס בן ארויה, יונתן בר-אור, מאיר טולדנו
ג'וי לא מצליחה להשתחרר מהאקס שלה, אבל היא גם לא מצליחה באמת להתאהב בבחור החדש, ובינתיים היא לא מפסיקה לשכב עם בחורים שהיא לא מכירה. זה סיפור על צעירים תל אביביים שכמהים לאינטימיות ומתים מפחד מאינטימיות. שמדברים בלי סוף, אבל דבר שהם אומרים אינו אותנטי. זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של הדס בן ארויה.

קולנוע ישראלי עלילתי – אירועים מיוחדים מחוץ לתחרות: 

הוקרה לבמאית מיכל בת אדם בהקרנת בכורה עולמית לסרטה החדש  הדרך לאן – The Road to Where, משחק: שרון אלכסנדר, לנה אטינגר, יגאל שדה, שירי גולן, משה מזרחי, ליאת גורן, הילה פלדמן, ישי גולן, אקי אבני, מאיה נתיב

יפו 1948. בית מגורים על יד הים, שנעזב בבהלה על ידי דייריו הערבים, הופך להיות ביתם של יהודים ניצולי שואה, שהצליחו למלט נפשם מהתופת באירופה. מתוך המולת הקיום היומיומי ובצל הסכסוך המתמשך בין שני העמים, עולה זעקה נואשת לאהבה. מיכל בת-אדם אורגת פואמה אפית, שנעה על ציר הזמן בין עבר והווה ומעלה תהיות על מהות הקיום שלנו.

גיבורה – Heroine, בימוי: עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר-עוזרי, שירה פיורסקי, שירה פורת, משחק: גילי בית הלחמי, רוית דור, שיר אברמוב, הילה שלו, שרון פרידמן, קאי פקר, אלונה איב, סופיה אוסטריצקי, נעמה פרייס, יעקב זדה דניאל, סיון מסט, מרגושה ליפסקה

סרט באורך מלא המאגד בתוכו חמישה סיפורים עלילתיים קצרים שנכתבו ובוימו על ידי חמש במאיות. כותרות הסרטים הן מקצועה של הדמות הראשית: המפקדת, החשפנית, הבמאית, האחות והבייביסיטר. בניגוד למצג השווא הרווח, לא כל הנשים עסוקות במערכות יחסים בלבד, לא בקולנוע, ולא בחיים. לדמות האישה הקולנועית החדשה יש מקצוע או עיסוק והוא אינו מתפקד כקישוט, הוא לב ליבו של הפרויקט, בלתי ניתן להפרדה מהחיים, מהאישה עצמה.פסיפס חד פעמי, מעורר עניין ובעיקר אקטואלי, של נשים ובחירותיהן האישיות בישראל של שנות האלפיים.

תחרות הקולנוע הישראלי התעודי:

אצל ישו אין אופנועים – איתן חריס, דינג' – ארתור אברמוב, ההמתנה לחיים – הסיפור של אמיר פרישר גוטמן – ציפי ביידר, הרבה גוונים לשחור – לוי זיני, השמוניסטים – לינה צ'פלין, חזיר בארץ הקודש – חן שלח, ליליאן לוי. משוררת – אילן פלד, יאיר קדר, מרוסיה באהבה – שירי שחר, נשות החופש – עביר זייבק חדאד, פיתוי בע"מ – ענת וובנובוי פלסטינים ברשת – ענת תל מנדלוביץ, שאריות – ורד ירוחם, אורן רייך.

קולנוע ישראלי תיעודי – אירוע מיוחד מחוץ לתחרות 

מעבר לניסטרו – חלק א' וחלק ב' – בוריס מפציר

התחרות לסרטים קצרים וסרטי אנימציה -48 סרטי סטודנטים וסרטים עצמאיים קצרים וסרטי אנימציה ישתתפו בתחרות.

התחרות ה-12 ליצירה צעירה – תחרות ארצית לסרטי תלמידים בוגרי מגמות התקשורת והקולנוע במשרד החינוך. בתחרות ישתתפו 10 סרטים.

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, מנהלת אמנותית – פנינה בלייר, מה 15 עד ה – 24 באוקטובר.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: