מרץ 5th, 2017 by גידי אורשר

"התנגשות", הקופרודוקציה אנגלית-גרמנית של ערן קריבי, לא היה זוכה להתייחסות הגולשת מעבר לסרט ליומיות אלמלא שני שמות התלויים מעליו כדי למשוך קהל. אנתוני הופקינס ובן קינגסלי, שני שחקני ענק שאמורים לשנות את נקודת המשען ביחס הקהל לכל סרט. כל אחד לחוד ושניהם יחד.

אבל המציאות, קרי הסרט מוכיחים אחרת ושוב נישא שמם של כוכבי על לשוא. אם היה מוענק פרס על שחקנים בתפקידים כאלה, מן הסתם פרס על שמו של מייקל קיין שעשה מתפקידים קטנים הון עתק וריטש את שמו המקצועי, רוברט דה נירו היה זוכה בו בשנים האחרונות. אבל הנה, גם הופקינס וקינגסלי רצים לפסגה ומוכיחים את אמרתו של סטניסלבסקי ש"אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים".

כמובן שב"התנגשות" השניים אינם הגיבורים של הסרט. אלה הם זוג האוהבים ניקולס הולט תכול העיניים ופליסיטי ג'ונס חשוקת השפתיים, שני אנגלים המגלמים אמריקאים בגרמניה המסתבכים עם גנגסטרים מקומיים. קינגסלי הוא כמובן הסרסור התורכי חם המזג והופקינס הוא האריסטוקרט המתוחכם והאכזר וכולם יורים בכולם, מתרסקים במכוניות יקרות וכמובן רק הטובים ובעל הזקן שורדים את כל המהומה.

סרט פשטני, רדוד, בנוי עם מהירות וזינוקים פעלוליים גם מעל המון חורים בעלילה ובהגיון, שסופו ברור ואינו מוסיף דבר, זולת עוד מצלצלים לקופתם של שני הכוכבים,

התנגשות – 6 בסולם אורשר

Collide

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

דצמבר 18th, 2016 by גידי אורשר

מכירים את "זה אני וזה האח שלי" ? אז להלן – זה אני וזה הבן דוד. כלומר – לוקאס אמנם לא כאן, לפחות לא בקרדיטים של היוצרים, אבל דיסני שקנתה את לוקאספילם על זכויותיה, כן. המבקרים הצעירים המשבטים מושגים קוראים לזה אנתולוגיה, אני הייתי אומר "ווריאציות על הנושא". אצל שייקספיר והדרמטורגים הקלאסיים קוראים לזה "ASIDE " , שורות הסבר של הגיבור המנסה להנתק מהזרם המרכזי של העלילה ולפנות ישירות לקהל, טכניקה שליאור שליין משתמש בה תדיר ב"גב האומה" שלו.  7 בסולם אורשר.

להלן "רוג אחת", סרט שנראה כמו, מצולם כמו, מספר סיפור כמו, משתמש באפקטים כמו, מתרחש בגלקסיה רחוקה רחוקה כמו, לפני הרבה שנים כמו ואומר שהוא קצת אחרת. אני מנסה לחשוב מה אומרים על כך המעריצים המושבעים של הסדרה המיתולוגית על כל חלקיה הפזורים, לא מסורקים בזמן ובמקום. יש בהם כאלה הממשיכים בסגידה שהרי מעמדם של בני אלים הוא כמעמד האלים עצמם. ויהיו כאלה שיראו בנסיונות לחיקוי, תיקון ותוספת מעשה בגידה בקדוש ביותר.כי אם נרצה אם הסדרה הלוקאסית היתה התנ"כ עכשיו מגיעה המשנה, זאת המבארת, סוגרת הפערים. והמאמינים- הצופים יכריעו.

המשמשים בקודש של המערכת הגלקטית יודעים למקם את הסרט החדש הזה המבוסס על רעיונו של איש האפקטים ג'ון נול בין סופה של הטרילוגיה השניה לסרט הראשון של לוקאס שבישר על התופעה משנת 1977. אבל אנשי דיסני בחרו לחדש את הסרט שלהם עם גארט אדוארדס במאי רענן, צעיר שגדל על המצע הספילברגי-לוקאסי של האפקטים המיוחדים ויכול היה, לדעתם, לכוון לדעת גדולים. התוצאה היא סרט השלמות שהענות הצופים תקבע אם יהיו לו המשכים, לווינים נוספים לכוכב הלכת של האימפריה הקולנועית הגדולה ביותר בהסטוריה.

גם הפרק הנוכחי באודיסאה החללית מציע שורה של הרפתקאות המבוססות על הדו של הקרב הגדול שבין שליטיה האכזריים של הגלקסיה לבין לוחמי החופש. אבל כדי לעשות את החיים מסובכים לצופים, מערב אדוארדס את השחור של הרעים בלבן של הטובים ומעמת את אלה עם המושגים הקיומיים אקטואלים של הצופים. ואולי זאת התרומה שלו שיכולה להביא גם לקריסה של הצלחה מקווה. זה עלול להיות מסובך מידי.

הגיבורה במרכז היא ילדה, בתו של המהנדס שתכנן והיה אחראי לבניתו של "כוכב המוות", מערכת ההרס האולטימטיבית בשרותה של האימפריה הטוטליטארית. שמה ג'יין ארסו וכינויה "אבק כוכבים". אביה מכה על חטא טעותו שלו והחליט לברוח ולהסתתר, והסרט נפתח בסצנה שבה סוכני האימפריה מגלים את מחבואו, אוסרים אותו והופכים את הילדה המסתתרת מהם לפליטה. חמש עשרה שנים עוברות והצעירה, עכשיו עלמה מצטרפת לכוחות המורדים, מלאה ספקות וצינית, כדי לעזור להם במתקפה המתוכננת על בסיסם הראשי וכדי לנסות להשיג את הנוסחה להרס "כוכב המוות" ששתל אביה, עליה סיפר לה ברגע של קרבה. סיפור הסרט הוא הקרב על השגת הנוסחה והעברתה לבסיס המורדים.

מעבר לאקשן ולסצנות הרבות מאוד של אפקטים מיוחדים וצילומי מחשב, עריכה מהירה ושימוש רעשני בפס הקול, מפזר אדוארדס כאן לא מעט רמזים המחייבים התייחסות חוץ קולנועית לאירועים. הבחירה שלו למקם את ההתקפה על מפקדת האימפריה והקרב על החוף מעלים זכרון של הפלישה לנורמנדי – אם לא של האירוע ההסטורי לפחות לעשרים הדקות הראשונות מסרטו של ספילברג "טוראי ריאן"…, ההצגה של היום יום של הכיבוש הגלקטי את כוכבי המורדים מזכיר את המציאות בערי עירק, סוריה, הגדה עם התנהלות הכוחות הכובשים בתווך עירוני צפוף, הכוכב המדברי גם הוא מעורר אסוציאציות של לחימה במזרח התיכון או באפגניסטן. אבל יותר מכל מבלבל את הצופים הצורך בהזדהות – האם הם תומכים במורדים – עם קריצה למעשי הטרור של אל קאעידה או דאע"ש או לכובשים. התפקידים מתחלפים כאן וכך גם נקודות המבט.

שורה של פנים חדשות, לפחות במלייה קולנועי זה, מוצעת לנו על המסך, החל מפליסיטי ג'ונס מהדרמה האנגלית ועד פורסט וויטאקר כבד הגוף. חלק מהדמויות של הסדרה מחוזר גם הנה, בעזרת הCGI כמובן וגרפיקת הלגו של ספינות החלל והחיילים הלבנים והשחורים לא משתנה. נסיונות לטפטוף הומור מתיבשים עוד לפני שהגיעו אל הצופים ומחסורם כמובן גורע.

לא ברור אם יהיה המשך להפקת לוונית זאת – סמכו על דיסני שינסו, אם תהיה חזרה על רפלקס סחיטתו של פרי יבש. רוג אחת הוא מוצר נסיוני. רק כוונון מחדש יהפוך גם אותו לרב מכר.

"רוג אחת – סיפור מלחמות הכוכבים" – 7 בסולם אורשר.

Rogue One: A Star Wars Story

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

אוקטובר 15th, 2016 by גידי אורשר

הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. אבל כסרט אקשן פשוט, זה לא רע. 7 בסולם אורשר.

ושוב רופא השיניים שלי ניצח. ושוב גבר הספר במקור על העיבוד הקולנועי שלו רק כדי להוכיח שבמאים בינוניים לא יכולים ליצור סרטים בעלי משמעות ותוקף, ואפילו עיניין אם אין להם את היכולת המוכחת להתעלות מעל הפופולארי והרדוד. רון האוורד עומד כאן בפעם השלישית מול דן בראון ובפעם השניה, לפחות  קורס מולו. הויכוח שלי עם רופא השיניים הוא מה נעלה יותר – הספרות או הקולנוע, מה זך ומעביר רעיונות ומפעיל התרגשות ומעורר ערגונות יותר – הצחצוח הבוהק והמוקפד של אסופת מילים או הבליל המהפנט והמחושב של תמונות נעות. אל מול המקדחה השורקת איום שבידו אני נותן לו לנצח, מסיבות ברורות, אבל הויכוח מתחדש תמיד כשהטיפול מסתיים.

לא אחזור כאן שוב על תאוריות האדפטציה, המעבר ממדיום אחד לשני, אבל רון האוורד בודאי לא מודע להן או מעדיף לא להתייחס אליהן  ולמרות שהוא מצטט את היצ'קוק לפחות פעמיים בעיבוד שלו לספר של בראון (זכרונות מ"ורטיגו" ו"האיש שידע יותר מידי"), מסתבר שלא למד את הלקח שהותיר אחריו המייסטר הזקן. לעולם אל תתחרה בספר שהפך להצלחה עולמית, לבסט סלר, כי הוא הגיע כבר במקור לפסגה. כשאני מעבד ספר לסרט, הוא אומר,  הוא יהיה תמיד בינוני, כדי שאני אוכל לקחת אותו מדרגה נוספת למעלה.

הספרים של דן בראון ששולחים את חוקר הסמלים והסימנים רוברט לנגדון למסעות הרפתקאות ברחבי העולם בחיפוש ופירוש אחרי ארכיטיפים ומושגים שהפכו חלק מהסמנים של הציוויליזציה המערבית בעיקר, הם שעשוע אינטלקטואלי לא פחות משהם סיפורי הרפתקאות. מין קווסטים למבוגרים שיכולים לשייף את הידיעות שלהם ואם הם ממש סקרנים, גם לברר דבר או שניים על משמעותם של "צופן דה וינצ'י" למשל, הבונים החופשיים, אלברכט דירר, בנג'מין פרנקלין, הוותיקן, דנטה, בוטיצ'לי, ג'ורג'יו ווזאריו ואנריקו דאנדולו. בכך הוא משיג כמה מטרות ובהן – תחושת הסיפוק של הקורא האינטליגנטי שמכיר את המושגים ואת פועלם של האנשים הללו מן ההסטוריה ואולי מההשכלה הכללית והוספת נופך אינטלקטואלי לסיפור הרפתקאות שנמתח בעצם בין "בונד" ל"אינדיאנה ג'ונס" .

אבל האוורד עושה סרטים להמונים בשליחות הוליווד ולאלה אסור לאמץ יותר מידי את המוח ולכן האוורד מפשט ומפשיט את העלילה למידתו  ולועס את המושגים לפני שהוא מגיש אותם לקהל שלו. הניצנים נראו כבר ב"צופן דה וינצ'י", הנחשון בסדרת לנגדון-האנקס שהראשוניות שלו כסתה מעט על ערוותו המתדלדלת ואפשרה לשלוח אותו למעמד של הצלחה כלכלית. "מלאכים ושדים" שבא אח"כ (הספר אגב הקדים את "צופן דה וינצ'י") סימן את החולשה ו"התופת" העכשוי רק מגביר את התחושה שמשהו רקוב בממלכת האוורד. סרט מתח והרפתקאות שאינו מותח ומשאיר את הצופה גם ברגעים הכי נוגעים מרוחק ולא איכפתי הוא אמנם פתטי פחות מקומדיה לא מצחיקה, אבל הוא בודאי סרט מפוספס.

ב"התופת" מתעורר לו רוברט לנגדון בבית חולים בפירנצה כשזכרונו מטושטש ופגוע והוא כבול באינפוזיות למיטה, פצוע בראשו ובחלקים אחרים של גופו. המוח מטולטל מחזיונות נוראים של דמויות מעוותות, דם ואש ותמרות עשן, הרבה כאב וזעקות נוראות , הרס וחורבן והרבה עשן. חסר אונים הוא מגלה את הרופאה הצעירה המטפלת בו, סיינה ברוקס (פליסיטי ג'ונס הנאווה)  שתהפוך תוך דקות למלאך מושיע ולפרטנרית למסע אחרי שנסיון התנקשות בחייו נכשל ומוכיח שלמרות מצבו הרפואי המעורער, הוא יכול להרביץ ריצה ולהתעמת עם בריונים מקומיים.

ההחלמה הזריזה שלו המלווה עדיין שאריות של הבזקי זכרון מוזרים מזניקה אותו במהירות למרוץ הסטרי רווי רמזים, אותם הוא פותר במחי שניות בדרך שבין פירנצה, ונציה ואיסטנבול בחיפוש אחרי וירוס קטלני שמאיים על חיי חלק גדול מאוד מתושבי העולם. זובריסט ברטראנד, מליארדר ומומחה לגנטיקה החליט להציל את העולם ע"י דילול אוכליסית כדור הארץ וצריך לעצור את האיום. הפרופסור לנגדון נלקח מהקתדרה האוניברסיטאית שלו כדי לשמש את האינטרסים השונים במשחק המורבידי הזה, מהגברת המשמשת מזכירת ארגון הבריאות העולמית, דרך מנהלו של ארגון חשאי שידו בכל , דרך פוליטיקאי מושחת ועד צעירים המאמינים בדרכו של ברטראנד.

הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. המושגים, השמות, המקומות רודפים זה אחר זה ואין להם משמעות אמיתית. התחושה היא שאנחנו נמצאים בסרט תיירות שבו החשיבות להצגת האתרים המפורסמים – בפירנצה, ונציה ואיסטנבול גדולה יותר מהתפתחותה ומשמעותה של העלילה והאסוציאציות שהיא אמורה להדליק בדמיוננו.

כסרט דל אמירה וחסר אתגר אינטלקטואלי אמיתי דוקא השימוש הרב הזה באותם מושגים מכביד ומגחיך את הסיטואציה שהיתה יכולה להדחק לסרט פעולה רגיל מן המניין שבו האנושות נמצאת על סף אבדון וגיבור יוצא להצילה. ככזה "התופת" יכול לעלות שלב, גם בזכות השימושים של האוורד באפקטים ממוחשבים וגם בזכות צילומים מרהיבים ועריכה קצבית. אבל הוא רוצה עוד ולארץ המובטחת אינו מגיע. ובדרך, נדמה לי, שלטום האנקס פשוט נמאס. הוא שחקן טוב מידי לתערובות קולנועיות כאלה, בייחוד שהן נוזלות בדרך למטה.

"התופת" – 7 בסולם אורשר.
Inferno

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: