דצמבר 3rd, 2017 by גידי אורשר

העולם שמח, המבקרים הצעירים יוצאים מגדרם, פיקסאר ממשיכה את המסורת של דיסני בפרוייקט משותף נוסף ורק אני מטיל ספק. לא ש"קוקו" הוא מערך של סבל קולנועי, אבל ההתלהבות, נראה לי מוגזמת. כמה טיעונים להסבר בשורות הבאות, אפילו אם הן מתמשכות מעט הפעם. 7 בסולם אורשר.

רחוק ושונה מקוקו, הזקנה המקסיקאנית והסבתא רבא של מיגל ריוורה, גיבור השלאגר המסתמן החדש  של דיסני פיקסאר, נזכרתי דוקא בסאלח שבתי שלנו, כאן במזרח התיכון. סאלח, כבר בן 53 שנים מהולדתו ב 1964 היה הגיבור העממי המזרחי הראשון בקולנוע שלנו ואחת הדמויות האהובות ביותר לפחות על פי מדד מספרי הצופים וההצלחה הבין לאומית שלו. סאלח היה ה"כל מזרחי" האולטימטיבי, תערובת מהולה היטב של מרוקאי-תימני-עירקי, ממזר חכם שרצה רק להתקיים בכאוס של המציאות הכלכלית והחברתית המבולבלת בימים ראשונים של ישראל הנבנית בטעם של תרבות המערב. סאלח מסדר את האשכנזים – הקיבוצניקים ה"עשירים" ליד המעברה, את פקידי השלטון הנפוחים, כולם דמויות מגוחכות, קריקטורות אנושיות של פוליטיקה ואידיאליזם.

הקהל אהב, צחק וזרם בלי לשים לב שעל הפרוייקט היו תלויים שמותיהם של שלושה אשכנזים אסלי, אפריים קישון שבא מאירופה של השואה, חיים טופול מפולניה ומנחם גולן הטבריאני, מה ששם לאל טיעונים של נסיון לזעוק ממעמקי הקיפוח על בעיה חברתית, על עוול ממסדי וכוחנות מפלגתית. הסרט, במסורת קישון הסטיריקן צחק על כולם – על הקיבוצניקים והממסד שקישון סלד מהם ועל הסאלחים שעליהם הביט ממעלה הונגריותו. וצחק גם כל הדרך אל סניף הבנק של שלושת החתומים עליו.

הסרט, שאם היה נעשה כמוהו היום היה מעלה עליו מן הסתם את חמתם של רגב, כחלילי וסביבת הנוגנים שלידם (גם אם לא היו טורחים כלל לראות אותו, כי מי צריך כשיש אופציה לסקנדל) מציע אמנם מזרחי בתפקיד הראשי, אבל לא טורח לעצור ליד התרבות המזרחית המפוארת וארוכת וכבדת הימים והוא טובל כולו בפולקלור. עממי, זה שם המשחק ורק ככה, כמו בשורה ארוכה מאוד של סרטים שנעשו בצלם במורד האיכות אפשר למכור בורקס.

ואיך כל זה מתחבר ל"קוקו" של דיסני-פיקסאר ולמקסיקו ? בדיוק במקום הזה, גם כאן בהתיפיפות הנפנוף בתרבות ומכירה חילופית של פולקלור ובטענה, כנראה די מוצדקת על פי מישושים מוקדמים שהמקסיקאים נורא אוהבים את הסרט. הוא שם אותם הרי במקום כל כך מרכזי. אה, גם בעובדה שאת הסרט ביים לי אונקריץ' על פי רעיון שלו לתסריט שכתב עם מתיו אולדריץ' וג'ייסון כץ עם נגיעות של אדריאן מולינה (שאמנם מגיע ממוצא מקסיקאי, אבל הוא יליד ארה"ב ובוגר מערכת החינוך שלה ואיש פיקסאר כבר עשר שנים לערך) והכל בפיקוחו (עדיין) של ג'ון לאסיטר המבהיקים בצחות עורם.

כולם, לכן יוצאים עם מצב רוח טוב . המקסיקאים משני צידיה של החומה שתבנה על הגבול עם ארה"ב שראו סרט נוטף פולקלור ומקדם תיירותי המסתובב ליד אחד החגים המיוחדים שלהם, "יום המתים" שזוכה כאן להנפשה בטכניקות הכי מתקדמות של הקולנוע מתובל במוסיקת "אנדלה" ו"אריבה" ובגיטרות והרבה קצב לטיני עם קריצה ברורה לטלנובלות המקומיות והאמריקאים עם שאר העולם שמקבלים חיזוק לבורותם באיבחון הפער שבין תרבות ופולקלור. העיקר שזה צבעוני.

נכון, יטען הסנגור, יש תזכורת לשני עוגני תרבות מקומיים אמיתיים – דיאגו ריוורה ופרידה קאלו, שני הציירים המקסיקאים המפורסמים ביותר שנוכחותם תלויה על הסרט. הוא – דיאגו זוכה להעניק את שמו למיגל ריוורה הילדון בן ה 12, גיבור הסרט והיא פרידה פשוט מופיעה כאן פעם או פעמיים, גם כשלד, שיהיה. גם הצבעוניות של ציורי השניים שהיו בני זוג משפיעה על הויזואליות של הסרט הרווי בגוונים עזים שלא מביישים שום מיוסיקל בטכניקולור.

עוד קודקוד חופף הוא הצורך בבחירה בין היחיד למשפחה והדרישה לתמיכה בקבוצת הייחוס המקורבת הזאת על פני מימוש הרצונות האינדיבידואלים. אצל "סאלח" היה זה הצורך בתשלום מוהר לשם קנית שיכון למשפחה הרחבה אותו נדרש הקיבוץ וזיגי כגורם מדרבן לשלם משפחת שבתי על מכירת חבובה וסרובו של הקיבוץ לקנות "אשה כמו סוסה".  כאן ב"קוקו" נדרש הילד הצעיר להחניק את רצונו להתעסק במוסיקה ולהיות זמר מפורסם לטובת המסורת המשפחתית החליפית בבית העסק לנעלים שהיא מקדמת כבר כמה דורות. הפתרון ב"סאלח" היה עסקת חילופין שמתדלקת כור היתוך. כאן נדרש מסע הרפתקאות בארץ המתים כדי להביא לפתרון מוסכם.

הסיפור מתחיל בכפר קטן במקסיקו עם מיגל ריוורה בן ה 12 וחברו הכלב דנטה שיוצאים למסע בארץ המתים אחרי שהילד נתפס ע"י רוחות רפאים מנסה לגנוב את הגיטרה של אליל ההמונים, הזמר והמוסיקאי ארנסטו דה לה קרוז מהמאוזוליאום שלו בבית הקברות המקומי. הסיבה למעשיהו של הילד – הוא רוצה להשתתף בתחרות הזמר בכפר ולהוכיח את כשרונו, אבל המשפחה ובראשה הסבתא אוסרת על נגיעה כל שהיא במוסיקה בעקבות טראומה משכבר הימים. הסבתא שוברת למיגל את הגיטרה שלו והוא מחפש תחליף במוזיאון הקטן לזכר הזמר הגדול.

מכאן מתחיל מסע שכולו שלדים מקפצים, מתרוננים, מתפרקים ומתחברים מחדש, הכל כדי לבאר לנו את ההסטוריה של המשפחה ובעזרתה גם כמה תכונות אנושיות יותר ופחות של בני האדם לפני ואחרי מותם. חשבונות נפתחים ונסגרים וגילויים נפרשים כאן כדי להחזיר את דורותי וטוטו, סליחה את מיגל ודנטה הביתה בשלום, כולל הופעה ב X פקטור, או בכוכב נולד או בתחליף המקומי לכל תוכנית ריאליטי של המוסיקה בדרך אל התהילה.

אני לא יודע אם כל הטיעונים שנשפכו כאן קודם יעניינו את הילדים שיזרמו לאולם כדי לקבל בדיוק מה שהם מצפים לו מסרטים כאלה של דיסני או פיקסאר או התכה של שני המותגים. בשבילם זה יהיה סרט הרפתקאות נוסף, עם קצת בעיות לברור בין הטובים לרעים כי החלוקה הפעם לא הכי ברורה, המון צבעים וריחות וטעמים (פולקלור, כבר אמרנו?)  ועם כמה רגעים של שמחה וכמה רגעים של פחד. שהרי לא נשכח שברוב שלבי הסרט אנחנו מדברים על שלדים. אז נכון שהאחראים ניסו לעשות אותם חביבים ומשעשעים , אבל בכל זאת שלדים. ויש סיכוי שהמראות הללו יתקבעו במוחם של הצעירים, לפחות עד שעורי האנטומיה בפקולטה לרפואה בשנים שיבואו.

ועוד משהו, לסיום. הרקדן-כוריאוגרף-זמר-במאי ג'ין קלי ניסה והצליח בשנות ה – 40 של המאה הקודמת להרחיב בעקשנות את גבולות הסרט המוסיקאלי. וכך סיפורים וקטעי שירה וריקוד שהתרחשו לפניו על במה במלייה של אנשי ונשות עסקי השעשועים בלבד זכו לצאת לחופשי (אמנם בתנאי אולפן) אל אתרי בניה, טירות אקסוטיות, אוניות שודדים ועוד. אבל ב"יום בניו יורק" ("On The Town ") מ 1949 הוא הלך צעד אחד יותר מידי והפגיש את העולם המלאכותי והאופטימי בהכרזה בהגדרה של המיוזיקל עם המציאות כשצילם חלקים גדולים מהסרט ממש ברחובות ניו יורק. הריאליזם פלש לעולם שכולו שמחה וצהלה והחלה ההתדרדרות שהסתיימה בסרטים כמו "סיפור הפרוורים" ואקט של רצח במרכזו וגם "קברט" על עלית הנאצים שגררו את הז'אנר אל גסיסתו. באסבי בארקלי היה מתהפך בקבר…

גם בפיקסאר, בסרט הראשון שלהם על דמות שאינה לבנה מדברים על המוות באופן חביב ומושך שעובר חלק בבית הבליעה הפעור של צעירים וטף. אבל ככה זה מתחיל, מי ייודע לאן זה יגיע. וצריך לזכור שטים ברטון מחכה, עדיין בפינה.

ובנתיים, בשורה התחתונה, להלן סרט עם מהומה על לא מאומה ובלי התרגשות מרובה ובודאי שאינו פורץ דרך, אבל יש חנוכה בקרוב וחופש של שבוע וזה מקדם המכירות האמיתי.

"קוקו" – 7 בסולם אורשר.

coco

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 16th, 2017 by גידי אורשר

 אחרי הסרט השני,שהיה נפילה ללא כיוון וכתובת, מגיע הפרק השלישי בעלילות המכונית-אלופה וסביבת הגראז' שלה ומציע דרך, אופציה להזדהות. רוקי של המוסך מנער אבק ויוצא להוכיח, לנכד ולסבא, שגיל לא צריך להיות מכשול. חביב ומאחד משפחות. 8 מינוס בסולם אורשר. 

בדיסני-פיקסאר שמו לב כנראה שהמלווים של הצופים הצעירים החליפו קידומת ועכשיו זה לא ההורים הלומי העבודה וההיטק שמגיעים לאולם, אלא הסבים והסבתות המגוייסים. ובהתאם מיהרו שם והתאימו את הפרק השלישי בעלילות הפרנצ'ייז "מכוניות" לדור הוותיקים, במנה גדושה של עידוד ואמפטיה. להלן, גם הסרט בשבילם.

כי מה קורה כאן ? מקווין, האלוף המוצהר של דורות קודמים של המכוניות מזדקן, ומאחוריו דוהרות המכוניות מהדור החדש. חזקות יותר, מהירות יותר, נועזות יותר ושריריות יותר והוא, נעבעך, צריך לפנות מקום. ממש כמו הקטר 7040014 בזמנו. אבל, כמו שאומר לו ידידו ההאדסון "אולי אי אפשר להחזיר את השעון אחור, אבל אפשר למתוח לו את הקפיץ" וזה מספיק לשלוח את המקווין למחנה אימונים, למלווה צעירה עם כמה פטנטים ולמתיחת שרירים מיומנים.

והגשר הבין דורי הזה הוא בהחלט סיבה לראות.

"מכוניות 3" 8 מינוס בסולם אורשר.

CARS 3

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: