פברואר 11th, 2017 by גידי אורשר

אני יודע שאני בדעת מיעוט, אני יודע שמבקרים אחרים התפעלו מהסיפור, מהמשל, מהמציאות המקומית המשתקפת מהסרט, אבל אני מאוד לא אהבתי את הסרט השלישי של ערן קולירין. אב המשתחרר מהצבא ומוכיח שהוא לא יוצלח ללא המסגרת ההיררכית ומסתבך בהרג ערבי, אמא מורה שחושקת בתלמיד שלה, בת המתרועעת עם מחבלים פלסטינאים ובן מוזר עם פיוזים קצרים שיוצא לנקום את עלבון אימו. ובסוף, איך לא – שלמה ארצי. קולנוע קונספטואלי ריק במרעו. 6 מינוס בסולם אורשר. סורי.

ערן קולירין פרץ למודעות הצוהלת שלנו עם "ביקור התזמורת" הנפלא לפני כעשור ואנו זוכרים לו על כך חסד נעוריו, בייחוד מפני שהחסד ההוא היה מופלא, הומאני וקומוניקטיבי. אז מה אם בסרטו השני הוא עשה  תפנית של 180 מעלות לכיוון "ההתחלפות" המעורפל, מותר ליוצרים לנסות דרך ביטוי שונה. אז חשבנו שמדובר רק בטעות בניווט. בנסיון להראות שהוא יכול גם אחרת , לא להמשיך בקו של הקומדיה האנושית הקורצת לקהל וללכת על מופשט. לגיטימי למרות הכישלון הצפוי המהדהר, גם אולי מוצדק. אבל בסרטו השלישי הוא ממשיך לכיוון הקולנוע הקונספטואלי וזה מתחיל להראות כמו הכרזת כוונות. וכמי שיש לו בעיות עקרוניות עם הז'אנר – אני לא בטוח שהיא חיובית דוקא.

קולירין מנסה, אולי בדרכו הקונספטואלית-תאורטית להציג עוד תמונה של משפחה ישראלית טיפוסית לעדותו, משפחה שתצטרף לאוסף התמונות המשפחתיות-ישראליות על תנאי בגלרית  היוצרים שלנו  למניהם. אבל יוצאת לו משפחה שכולה עיוות, טבולה בחטאים, נושאת שקרים וגחמות ואטימות שאין בה ולו טיפת זיקה למה שיכול להיות נורמטיבי. אז אם הביקורת החברתית של קולירין על החברה הישראלית היא חריפה כך כך מילא. אבל הדרך שבה הוא מוליך את הדמויות, הטקסטים שהוא שם בפיהם, ההתנהלות הגמלונית שלהם מושכים את השטיח של חוסר האמינות מתחת לסצנות המלאכותיות- בחובבניות הביצוע.

על פי הפרסומים שחזרו על עצמן בכמה כתבות מקדמות לקראת הקרנות הבכורה "הסרט החדש מספר על סא"ל דוד גרינבאום שמשתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בשירות קבע, חוזר לביתו ולבני משפחתו שמהם היה רחוק שנים ארוכות, ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בחברה האזרחית. הוא מנסה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם העסקים ולממש את עצמו. אבל ההחלטה אט אט מסבכת אותו ואת משפחתו בסבך הכוחות האפלים והפתלתלים המושלים בחיים בישראל." עד כאן אופציה מעניינת לדון בכמה אספקטים של החברה הישראלית המתנייעת בין שוביניזם צבאי ליכולת לפרק אותו בחיים האזרחיים. אבל קולירין לא מסתפק בזה ומרחיב עדותו כמעיין המתגבר.

הכוחות האפלים הללו מתפתלים וחובקים את כל בני המשפחה – אב ואם ובת ובן, כל אחד והסוד הקיומי שלו, ישלחו אותה בסוף הסרט, אטומה וצוהלת מאחה את הקרעים והעיוותים להופעה של שלמה ארצי בקיסריה – המעטפת הקואופרטיבית הקיומית של העם בציון. ארצי ועינת שרוף ושירים שהפכו כבר לכור היתוך ולהמנונים קיומיים.

ברור לי שמדובר בסרט שמנסה להביט על המציאות במבט סוריאליסטי טבול בסימבוליות ובפארסה, שהוא מנסה לתת בנו סימנים ולשים עלינו שלטים כאלה ואחרים. והדוגמה של  אסי דיין בכמה מהסרטים שלו ובראשם "החיים על פי אגפא" תלויה מעל שולחנו. אבל יסלח לי קולירין ויסלחו לי מפיקיו ואנשי הקרנות שתמכו בסרט, בשביל להתעסק באמנות קונספטואלית צריך בראש ובראשונה לדעת את חוקי הפרספקטיבה והציור וליישמם. גם פיקאסו המופשט צייר פיגורטיבי בראשית דרכו ורק אז הלך הלאה…

הסרט מצטייד בתסריט שהוא כל כך לא אמין ואפשרי, שהוא שבור ומפורק, שאולי רק במאי אמן יוכל לחברו למשהוא שיש בו עיניין וסגנון (קאוריסמאקי המינימליסט כבר אמרנו?). וקולירין של הסרט הזה, כמו של "התחלפות", אינו במאי כזה. הסיטואציות נכפות על הדמויות, שאינן מעניינות ואמינות כשלעצמן, האירועים שרירותיים וצפויים להחריד, והטקסטים מביישים אפילו את חומרי הבוסר של הסרטים הפדגוגיים של הטלויזיה הלימודית בראשית דרכה.

גם הצד הויזואלי של הסרט לא תורם לטיעונים לעונש של התוצאה הסופית עם הבחירות המוזרות של השחקנים כאן שעושות נזק לסרט ולמשתתפים. לסיכום אומר רק כי דלות קולנועית לא ראוי לה להסתתר אחרי טיעונים תאורטיים של כוונות וכיוונים. בקולנוע, מה שרואים זה מה שיש וכאן זה נראה פשוט לא טוב…

"מעבר להרים ולגבעות" – 6 מינוס בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

מאי 15th, 2016 by גידי אורשר

מזג האויר ביום ראשון (שזה כידוע שבת בשביל עשרות אלפי הגויים כאן) היה נפלא על הטיילת ההומה מאוד של קאן וכמו שאמר אצלנו פעם החזאי "הבטחנו לכם יום גשם והרווחנו עוד יום של שמש". הקולנוע שלנו לא יכול היה לבקש תאורה טובה יותר לשני הסרטים שהוצעו בשיאו של סוף השבוע הראשון, היום העמוס ביותר של הפסטיבל. ליום זה נבנה המתח ומכאן זה בדרך כלל הולך ומתרוקן.

החדשות הטובות באו קודם, "שבוע ויום" סרטו הנפלא של אסף פולונסקי גלש לים סוער של מחיאות כפיים נלהבות והרבה דמעות של אושר וסיפוק מטעם קבוצת היוצרים והשחקנים שבאו הנה ולא האמינו לכמות האהבה שעטפה אותם. המסגרת מחמירת הסבר של "השבוע של המבקרים", מסגרת להקרנות של סרטים שנאספים בפינצטה ע"י מבקרים בכירים בצרפת מכל העולם (ובה משמש השנה כאחד השופטים הבמאי נדב לפיד שסרט קצר שלו יוקרן פה כמחווה לעבודותיו) היתה פלטפורמה מכובדת מאוד לבכורה עולמית של סרט הביכורים המלוטש והמרגש שמציע מבט אמין וחודר אל הרגעים הקשים שבין אבל לחזרה לשיגרה.

כעם שמכיר מקרוב מעברים כאלה בין דמע לצחוק, בין כאב לשמחה – רק עכשיו תרגלנו מעבר כזה מיום הזיכרון לחללי צהל לשמחת בית השואבה שלנו על "תקומת ישראל" – אנחנו עוברים מהר לסדר היום גם לאחר ה"שבעה". אבל מה קורה לאבלים ? איך הם עוברים ממצב צבירה אחד שבו הם עטופים עד לעייפה במבקרים ומנחמים, עסוקים בהאבסה מתישה ובמיחזור זכרונות על יקרים שאינם, אל היום שאחרי. היום שבו חוזרים הביתה מבית הקברות ופתאום הם לבד. מתמודדים, אישית בודדת מול הריקנות הכפולה שניחתת עליהם.

"שבוע ויום" מדבר על היום שאחרי. יום השיבה הכפויה לסדר היום המוכר, שיבה מגומגמת, רפויה, מבקשת לדחות את הקץ. אבל בניגוד למצופה, פולונסקי לא הופך את סרטו לשלולית של רגש ורחמים עצמיים ולמרות שמדובר כאן באבלו של זוג בגיל העמידה על בנם שנפטר ממחלה קשה, כאב שכאילו אין קשה ממנו של הורה על פרי ביטנו, המבט על המוות כאן הוא מפוכח כחיים עצמם, לעיתים אפילו די משעשע. העולם ממשיך במהלכו, ועל פרצי הכאב עוד ימים יגידו.

מותו של בנם לא היה פתאומי עבור אייל וויקי. המחלה הארורה עשתה אותם בני בית לתקופת מה בהוספיס בו סיים את חייו, ושכנים לכמה מהדיירים בכוח של המוסד. היה להם זמן להתרגל למצב וגם השבוע עמוס המבקרים סחט את שאריות האנרגיה. ועכשיו, בתחילת הסרט הם נשארים לבדם, זה מול זאת וצריכים לאסוף את השברים כדי לבנות לפחות את היום שאחרי.

פולונסקי, בתסריט כתוב היטב, מהוקצע ומשופשף שנבנה גם במהלך "חממת סם שפיגל לקולנוע  בינלאומי –ירושלים" (דבר הספונסר) מצליח לנטוע את הדמויות שלו בתווך ישראלי מאוד, של בורגנות מסודרת שיש בה את המתוק והמריר של הצבריות המופגנת. עוקצנות ועדינות, תקיפות ושברירות מנוערים-מעורבבים במבחנה האנושית שלו לשלמות כל כך מוכרת, מעוררת סימפטיה – אולי רבה מידי לדמויות ולתהליכים שהם עוברים. אין כאן עלילה, יש שרטוט של תמונת מצב אופיינית כל כך, ולכן גם מדוייקת ואולי מתחנפת במידה, עשויה כדי שיאהבו אותה וילכו ממנה הביתה עם חיוך.

דודינה, אביבי ותומר קפון הצעיר משלימים את התמונה, כל אחד והזוית המיוחדת שלו. אביבי עם הציניות השקטה, המקבלת בהכנעה את הדין, גם של עולה של אשתו. דודינה שדמעה אחת שלה ששוטפת את סכרי הרגש שהיא מטילה על עצמה, שווה נהרות של בכי מלודרמטי אצל אחרים במקרים דומים והליצנות הקלילה והחביבה של קפון, עם יכולת פיסית מרשימה. גם המעט אחרים המשלימים את התמונה –  אורי גבריאל, שרון אלכסנדר, כרמית מסילתי ואלונה שאולוף תורמים להצלחה.

שבוע ויום יהיה להיט בארץ משום שבממזריות החביבה שלו הוא יודע ללכוד את החיבה של הקהל ולהפוך לתמונה מייצגת כמעט. הוא אנטיליגנטי, זורם, אמין ולמרות הנושא הכואב, אפילו משעשע. ואם היוצרים עשו אל כל זה בשיוף מודגש, תהה זאת ההענות שלכם שתהיה לו הד.

החדשות הפחות טובות מגיעות מהסרט השני שהוקרן כאן היום "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין. קולירין פרץ למודעות הצופים על הרביירה הצרפתית עם "ביקור התזמורת" הנפלא לפני כעשור ובקאן, כמו בקאן, זוכרים ליוצרים חסד נעורים, בייחוד שהחסד ההוא היה מופלא. אז מה אם מאז עשה תפנית של 180 מעלות לכיוון "ההתחלפות" לפני ארבע שנים, עכשיו מחזירים אותו הצרפתים למסגרת המכובדת של "מבט מסויים".

קולירין מנסה, אולי בדרכו הקונספטואלית-תאורטית להציג גם הוא תמונה של משפחה ישראלית טיפוסית כנראה (אגב האמא כאן וגם בסרטו של פולונסקי היא מורה…), משפחה שהיתה יכולה להיות מתוארת בטיעוניו של עורך הדין שייצג אותה במשפט החברתי-קיומי כ"משפחה נורמטיבית".  על פי הפרסומים שחזרו על עצמן בכמה כתבות מקדמות לקראת הקרנתו של הסרט בקאן "הסרט החדש מספר על סא"ל דוד גרינבאום שמשתחרר מהצבא אחרי 27 שנים בשירות קבע, חוזר לביתו ולבני משפחתו שמהם היה רחוק שנים ארוכות, ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בחברה האזרחית. הוא מנסה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם העסקים ולממש את עצמו. אבל ההחלטה אט אט מסבכת אותו ואת משפחתו בסבך הכוחות האפלים והפתלתלים המושלים בחיים בישראל."

והכוחות האפלים הללו מתפתלים וחובקים את כל בני המשפחה – אב ואם ובת ובן, כל אחד והסוד האפל שלו, ישתף בסוף הסרט בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה – המעטפת הקיומית של העם בציון. ארצי ועינת שרוף…

ברור לי שמדובר בסרט שמנסה להביט על המציאות במבט שהוא מעל הריאליסטי, שהוא מנסה לתת בנו סימנים ולשים עלינו שלטים כאלה ואחרים, מעשה דומה שעה גם אסי דיין בכמה מהסרטים שלו ובראשם "החיים על פי אגפא". אבל יסלח לי קולירין ויסלחו לי מפיקיו ואנשי הקרנות שתמכו בסרט, בשביל לשרטט תמונה קונספטואלית צריך בראש ובראשונה לדעת את חוקי הפרספקטיבה והציור וליישמם. גם פיקאסו המופשט צייר פיגורטיבי בראשית דרכו ורק אז הלך הלאה…

הסרט מצטייד בתסריט שהוא כל כך לא אמין ואפשרי, שהוא שבור ומפורק, שאולי רק במאי אמן יוכל לחברו למשהוא שיש בו עיניין והענות. וקולירין של הסרט הזה, כמו של "התחלפות", אינו במאי כזה. הסיטואציות נכפות על הדמויות, שאינן מעניינות ואמינות כשלעצמן, האירועים שרירותיים וצפויים להחריד והטקסטים מביישים אפילו את חומרי הבוסר של הסרטים הפדגוגיים של הטלויזיה הלימודית בראשית דרכה. ופס הקול הולך לעיתים מזומנות במסילות המפוקפקות של  "אסקימו לימון"…

גם הצד הויזואלי של הסרט לא תורם לטיעונים לעונש של התוצאה הסופית עם הבחירות המוזרות של השחקנים כאן עושות נזק לסרט ולמשתתפים. לסיכום אומר רק כי דלות קולנועית לא ראוי לה להסתתר אחרי טיעונים תאורטיים של כוונות וכיוונים. בקולנוע, מה שרואים זה מה שיש וכאן זה נראה פשוט לא טוב…

עם הסרט של מהה חדג', להלן שלושה סרטים ישראלים חדשים בקאן ומשלושתם יוצא אחד לא טוב. כמו בסיפור על וילהלם טל : האוסטרים הכובשים ציוו עליו, איש החץ והקשת לירות שלושה חיצים הישר לתפוח שעל ראש בנו. החץ הראשון פגע בתפוח. גם השני פגע. השלישי נתקע לבן במצח והוא נהרג. בכה טל והתאבל על מות הילד. "מה אתה רוצה", תמהו האוסטרים,"שניים מתוך שלושה זה ממש לא רע"…

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: