אוגוסט 29th, 2015 by גידי אורשר

בכל מקום ספטמבר הוא חזרה ללימודים, תחילת הסתיו והשלכת האדומה,הנפלאה ו"בבוא ספטמבר" הוא הסרט המתקתק מתחילת שנות השישים שבו הגיע רוק האדסון לאיטליה כדי לסגור עניינים עם ג'ינה לולובריג'ידה בוילה הנפלאה שלו ובו נפגשו סנדרה דיי האגדית עם בובי דארין כדי להתחתן  ולהפרד כמה שנים אח"כ. הסרט השאיר זכרונות חביבים על משובות הגיל והלב ונעימה מזדמזמת באינסטינקט – בעיקר של בני גילי, עוד תרומה של המלודרמות הרומנטיות של הקולנוע האמריקאי.

ואצלנו, ספטמבר, גם הוא מגיע השנה עם נגיעות של קולנוע – טקס פרסי ה"אופיר" הממשמש ובא, פסטיבל הקולנוע הבין לאומי השנתי בחיפה והשנה גם סוף עידן בסינמטק תל אביב. אלון גרבוז, המנהל המיתולוגי של המוסד המרכזי כל כך לחיי התרבות שלנו  מסיים את 40 ומשהו שנות ניצוחו על הפעילות הרב גוונית והאמיצה והעולם מחכה למחליף. שלא תגידו שזה קרה בפתאומיות. גרבוז הודיע על החלטתו כבר לפני כשנה, מה שנתן למארגנים ולאחראים בעיריה מספיק זמן להתכונן, לחפש מחליף, למצוא, להחליט ולאפשר חפיפה מסודרת. זה לא יקרה.

עיכול הידיעה כנראה לקח שם הרבה זמן, יותר מידי זמן והתהליך, למרות רמיזות הולכות וכבדות מצד המחותן, נמשך ונמתח ועד היום – יומיים לפני שעת ה-ש , עדיין אין החלטה. נכון שכולם רוצים שגרבוז ימשיך בתפקיד, אבל אלון רוצה הביתה.

בניגוד למה שקורה במשטרה שבה מחפשים מפכ"ל ואי אפשר למצוא במסגרת האירגון, שגזעו פגום ושרשרת הפיקוד שלו חולה כרונית או לפחות מצוננת ולכן פונים לטעויות מבחוץ, המקרה של הסינמטק שונה לחלוטין. ברור שצריך להביא הנה מישהו שמבין קולנוע, שצמח מהענף, שארגן פעילויות קולנועיות, ששוחה בנושאי הפצת סרטים, יש לו קשר ומבין מה זה להשיג סרט או חבילות של סרטים מהארץ ומחו"ל, שיודע לעשות פרוגרמינג של קולנוע, לארגן פסטיבלים של קולנוע וזאת מחוץ לצורך ביכולת ארגון, יזום  ויחסי אנוש. קשה למצוא, אבל יש אחד או שניים (שתיים) כאלה.

וועדת האיתור לתפקיד הוצפה בעשרות רבות של שמות אופציונאלים – חלקם בשם עצמם וחלקם בשם אחרים. בסופו של דבר, לאחר תהליכי סינון נשארו ארבעה מועמדים עליהם צריכים להחליט ראשי הדירקטוריון של הסינמטק בניצוחן של היו"ר גילה אלמגור והיועצת לעינייני תרבות של ראש העיר הפרופ' זהר שביט.

סיני אבט, המנהל האמנותי של פסטיבלי דוקאביב בתל אביב, בנגב ובגליל, פסטיבל שצובר תאוצה וחשיבות תחת ניהולו ורק השנה היה לאחד האירועים הקולנועים המוצלחים בסביבה. אבט היה קודם לכן מנהלו של ערוץ 8 במשך עשר שנים והביא את הערוץ התעודי להשגים מרשימים של איכות ועיניין.

עודד הורוביץ בעל חברת ההפצה "אורלנדו" שהתפנה לתפקיד רק עכשיו כשסגר את שערי בתי הקולנוע שלה, שבוחר את הסרטים שלו בפינצטה ואחראי על הבאתם של כמה סרטי פנינה שהאירו את הידע והאהבה והצמאון שלנו לקולנוע נפלא וקצרה היריעה מלספור. הורוביץ עצמו, מלחך קולנוע אובססיבי היה מבקר קולנוע ב"העיר", ניהל את ערוץ הסרטים של הכבלים והמציא את "הצגה שניה" בערוץ 6.

שוקי פרידמן מפיק וותיק של סרטי קולנוע, סרטי תעודה וסדרות דרמה, הפיק כמה מסרטיו של עמוס גיתאי שהשתתפו בתחרויות בפסטיבלי קאן וסרטים של אבי נשר, רם לוי ויגאל בורשטיין.

איסי אבקסיס וינטר המנהלת את מרכז עינב בתל אביב, המוגדר כאולם כנסים, מרכז המשמש כבית מועצת עיריית תל-אביב-יפו ומרכז לעשייה תרבותית אמנותית המשמש בעיקר כאולם להשכרה לאירועים ומופעי מוסיקה ישראלית, אופרה, מוסיקה קלאסית, בלוז, ג'אז, סימפוזיונים בנושאי תרבות אמנות וכנסים פוליטיים וחברתיים.

לאנשי העיריה עם השיקולים הפוליטיים הבוחשים במינוי (הסינמטק הוא מוסד עירוני) יש רצון רב למנות של המקורבת להם, מנהלת של מרכז עינב השכן. זה קרוב פיסית וקרוב כנראה גם ביחסים האישיים. אבל לגברת אין ידע קולנועי ספציפי והיא אמנם מתאמת בין פעילויות במרכז שלה, אולם לפחות על פניו האיכויות המקצועיות והכרת הפעילויות הרבות של הסינמטק, רבות יותר אצל המתחרים. סיני אבט ועודד הורוביץ נראים, לפחות מכאן ומפרספקטיבה של כמה עשרות שנים בתחום הבחירה הנכונה שיכולה להצעיד את הסינמטק הלאה ולשמש חלופה נאותה לפעילות המפוארת של מנהל היוצא.

ושלא יאשימו אותי, שוב במיזוגיניות בזה שאני מוציא מהתחרות דוקא את האשה. נדמה לי שאם היתה במקומה גליה בדור מועמדת לתפקיד, מנהלת דוקאביב, הייתי בודאי תומך במועמדותה. ואני מקווה ששתי הנשים החכמות, הדעתניות שצריכות לקבל את ההחלטה ממש בימים הקרובים – גילה אלמגור וזהר שביט, יגיעו גם הן למסקנה הנכונה.

כי זה "רק" הסינמטק של תל אביב… בית לכל כך הרבה מעורבים…

 

Posted in גדל מסביב Tagged with: , , , , , ,

אוגוסט 19th, 2015 by גידי אורשר

הסימנים נראו בשטח כבר לפני זמן רב. באחד הפסטיבלים הגדולים, ברלין או קאן שאותם נהג עודד הורוביץ, מפיץ סרטים ובעל בתי קולנוע "אורלנדו" לפקוד לעקיצות קצרות ומטווחות היטב, כבר שמעתי ממנו באיזו פגישה חטופה כי החיים בצד המלקט של סרטי הקולנוע אינם קלים. התחרות גדולה, המחירים בשמיים וקשה, פשוט קשה לנשום ועוד להחזיק במחרוזת של בתי קולנוע קטנים. אז דובר על בית ציוני אמריקה, על בית הקולנוע במוזיאון הארץ שהיה בתהליכים של גסיסה כואבת ובית שמואל בירושלים.

המפיצים הגדולים הם סוג של ברקודות וגם להם אין חיים קלים במיוחד בשטח ולבתי קולנוע קטנים, עירוניים, בוטיקים של אמנות הקולנוע יש פחות ופחות מקום. האורוות הגדולות שמציעות מטבלים של אוכל, קניות וקולנוע לקינוח מנצחות בייחוד בסביבה שיש בה יותר ויותר צרכנים ושוכנים של מוסדות כאלה.

החריקה התגברה באוזני כאשר אלון גרבוז הודיע על סיום תפקידו כמנהל הסינמטק של תל אביב והחלה התחרות למלא את החלל העצום שהוא משאיר אחריו. עודד הורוביץ, ולא בלי המון הצדקה במחשבתו, ראה עצמו קופץ לתפקיד, וכשעלתה האופציה שאלתי אותו – ומה עם בתי הקולנוע וההפצה. והוא נאנח ואמר – קשה, קשה. זה לא ימשך הרבה זמן.

מהסרטים שהוקרנו ברשת

מהסרטים שהוקרנו ברשת

האמת היא שבשעה זאת אני אינני ידע אם הוסרה מועמדותו של עודד הורוביץ מהתפקיד, שלישורת האחרונה שלו הגיעו סיני אבוט איש דוקאביב המוצלח מאוד, שוקי פרידמן המפיק, המנהלת של מרכז עינב העירוני והמנהלת של מרכז הבמה של גני תקווה. כך או כך, ההחלטה על הורדת המסך על החלק הקולנועי-פעיל של "סרטי אורלנדו" נפלה והרשת תסגור את שעריה בסוף אוגוסט. הפעילות כספריה, ויש שם אוצרות בלומים, נמשכת.

עודד הורוביץ שבוחר את הסרטים שלו בפינצטה ו"סרטי אורלנדו" אחראים על הבאתם של כמה סרטי פנינה שהאירו את הידע והאהבה והצמאון שלנו לקולנוע נפלא וקצרה היריעה מלספור. הורוביץ עצמו, מלחך קולנוע אובססיבי למד באוניברסיטת תל אביב, היה מבקר קולנוע ב"העיר", ניהל את ערוץ הסרטים של הכבלים והמציא את "הצגה שניה" בערוץ 6. לפני 18 שנה הכיר את רועי (40), שהגיע מרקע של עיצוב גרפי ומיתוג. השניים התאהבו, וכעבור כמה שנים החליטו שבנוסף לחיים משותפים הם רוצים לנהל עסקים משותפים. בשנת 2000 הקימו את חברת "פי.פי.די אורלנדו", שהחלה ביבוא ובהפצת סרטים לצד שירותי פרסום, עיצוב ומיתוג.

עם הסרטים המוכרים שהם הביאו לארץ ניתן למנות את "הסוד שבעיניים", "פריחת הדובדבן", "להתראות לנין" ו"אלגנטיות של קיפוד" המוקדמים יותר וגם את המאוחרים, לאחרונה ׳סיפור משפחתי׳, ׳שם פרטי׳, ׳יקירי׳, ׳היו זמנים באנטוליה׳, ׳שנת חורף׳, ׳הלקחנים׳, ׳ריאליטי׳, ׳הטבחית של הנשיא׳, ׳פרנסס הא׳, ׳הזמיר׳, ׳מולייר על אופניים׳, ועוד.

על ההודעה של סגירת הרשת הוא אומר כי לצערו במציאות הישראלית הנוכחית, אין ביכולתו להמשיך להחזיק את בתי הקולנוע. סרטי אורלנדו, חברת ההפצה הפועלת בישראל כבר 15 שנה, תמשיך להביא לקהל סרטים מופלאים מרחבי העולם, בכוחות מחודשים, לאחר הצמצומים הנוכחיים.

כלומר, כמו ברגעים הקשים בדרמות הקולנעיות, כשהגיבורים עומדים על פי פחת מגיע אלוהים עם המכונה, ומושך. נקווה כי הכיוון יהיה גם הפעם למעלה. מגיע להם רק טוב.

הטריילר לסרט "הצרפתי" שיהיה אולי האחרון ברשימת הסרטים

Posted in גדל מסביב Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: