נובמבר 26th, 2017 by גידי אורשר

מה שיכול היה להיות עיבוד קולנועי לסיפור נהדר ואולי גם מורכב, בודאי לא חסר משמעות במזג האויר המגדרי של ימים אלה הוא בעצם ניצול דל ומשמים של האפשרויות. בזבוז של שני שחקנים נפלאים על שטות רכילותית חסרת משקל ,. 6 פלוס בסולם אורשר.

אם יש דבר משמים, טרחני ומעורר פיהוק, לעיתים אפילו מרגיז זה מספר שלא יודע להעביר את הסיפור שלו באופן מעניין ובעיקר לא ברור לו ולנו – למה הוא מספר אותו. אבל בעידן של שפע תוכניות טלויזיה של רכילות צהובה וסתמית ועיתונים שמנפחים את השטויות, מסתבר שהכל אפשרי וזה חודר גם לקולנוע. עובדה – הסרט "קרב המינים".

הסיפור הספורטיבי-דרמטי שהציע "קרב המינים" המקורי מ 1973 , אותו מפגש על בארינה הענקית בין בובי ריגס, אלוף מיתולוגי לשעבר וגיבור אמריקאי מהיכל התהילה של הטניס ובילי ג'ין קינג אלופת ארה"ב ואחת הנשים הגדולות שקמו בספורט, נשא בחובו כל כך הרבה זויות של עיסוק אבל אף אחת מהן לא באה לידי ביטוי בסרט של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס. נכון שמבחינה ספורטיבית זה היה גימיק, אבל כל ההשפעות המיגדריות, חברתיות, סקסיסטיות ואנושיות נשפכו כאן לכל עבר. צמד הבמאים מצויידים בשני שחקנים מצויינים וצוות תומך מחמיצים כל אפשרות להיות משמעותיים.

הסרט יכול היה להיות קומדית סקרובול ממשפחת הקומדיות הרומנטיות. הוא יכול היה להיות סרט מוסר דרמטי רציני על בעיות של זהות מינית ואישית. הוא יכול היה להיות סרט על הזדקנות, או אפילו, בסידור נראטיבי נכון גם סרט שיש בו מתח תחרותי, למרות התוצאות הידועות מראש. אבל הוא לא אף אחת מהאפשרויות. מה שיש בו זה שרטוט גמלוני ולעיתים גם גס וולגארי צבוע בגוון רכילות צהובה ובטעם וולגארי.

ריגס היה בשנות השבעים אלוף אמריקאי לשעבר עם הילת מנצחים מעליו, מהמר כפייתי ונשוי עם גברת עשירה שכלכלה אותו. פה גדול היה לו תמיד, גם באמצע שנות החמישים לחייו ואחרי השיא הספורטיבי והתנהלות שוביניסטית, בעיקר מחוץ לבית. בילי ג'ין היתה שחקנית טניס מוכשרת מאוד, אלופת אמריקה שלא הסכימה עם השכר הנמוך, 10 אחוזים משכר הגברים שקיבלו הטניסאיות על הופעותיהן הספורטיביות. כאשה אסרטיבית ובעלת השפעה היא דרשה מאיגוד הטניס האמריקאי להשוות תעריפים וכשסורבה הקימה את האיגוד הטניס הנשי המתחרה.

כדי להשפילה ולהוכיח עליונות הגברים, לפחות על המגרש ואולי גם כדי לספק את אינסטינקט הליצנות וההימורים של ריגס הוא הציע לקינג לערוך תחרות שבה תוכרע שאלת העליונות הג'נדרית, לפחות בספורט. קינג, למרות שהיתה בתקופה של שפל מסויים בקריירה שלה, קיבלה את ההצעה ומכאן המפגש שהיה מגה להיט ומשחק הטניס שבו צפו למעלה מ 90 מיליון איש, בארינה ובטלויזיה.

הסרט מלווה את שני היריבים, מנסה לבנות את התיחסותם לחיים, לטניס וזה לזאת, עוקב במשורה אחרי ההכנות של שניהם ולבסוף מקדיש דקות אחדות גם למשחק עצמו. דייטון ופאריס מחליטים לצלם את הסרט שלהם בעיקר בקלוז אפ, החלטה מחייבת מאוד. בתחביר הקולנועי הקלוז אפ, הצילום מקרוב הוא סימן קריאה לאירועים המתרחשים על המסך. הוא ההגברה וההדגשה. לשימוש כזה יש כמה סיבות – להסב תשומת לב לרגע מסויים, לאירוע מסויים, לחפץ מסויים. יש במאים – כמו ברגמן למשל שעושים שימוש בקלוז אפ כדי לחדור לדמויותיהם, לעיתים עד נקבוביות העור כדי להתקרב ולנסות לשקף את הנעשה בנשמתן של הדמויות והשחקנים המגלמים אותם.

משום ששני הבמאים של הסרט אינם ברגמן ואין להם שום הצהרת כוונות באשר למשמעות הסיפור התחחושה המלווה את השימוש המופרז הזה היא לעיתים של פורנוגרפיה סתמית. קרוב בשביל לא להסתיר. להדחק. כל הסצנה שבה מתקרבות קינג והספרית שהפכה לאהובתה זאת לזאת, סצנה שצריכה להיות עדינה ורגישה, מעוררת תחושה וולגרית ומציצנית וכאלה הן גם סצנות אחרות שמצריכות ריחוק אך נדחקות פנימה, כמו אחרוני הפפרצים.

"קרב המינים" נראה ומורגש כמו אדפטציה לא טובה לאירוע אמיתי. הוא דל, שיטחי, חסר מיקוד והאמת, גם חסר עיניין. הניצול של שני שחקנים נפלאים כמו אמה סטון וסטיב קארל מחפיר והשניים נשארים כל הזמן מחוץ לדמויות אותן הם מגלמים, במסגרת הקריקטורה. וכך הופך הסרט לאחד המופעים המיותרים של הקולנוע בעת האחרונה.

"קרב המינים" – 6 פלוס בסולם אורשר.

Battle of the Sexes

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

יולי 23rd, 2016 by גידי אורשר

אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, בודאי משל מרטין סקורסזה הוא "עידן התמימות" שגם בזרם התודעה הקולנועי המפואר של אחד הבמאים החשובים של הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים, הוא חריג יצירתי וסגנוני מעודן. הסיבה העיקרית – יש הרבה סיבות קולנועיות ויזואליות מדהימות בסרט, היא יכולתו לשרטט ביד כל כך עדינה ורגישה את כאב הויתור הכפוי על האהבה הגדולה, האחת והאמיתית בשל הצורך, לעיתים הציני והאכזר להתפשר עם החיים.

לא בכדי עבר קו פרשת ההענות לסרט בערך בגיל הארבעים של הצופים, משום שצריך בגרות ונסיון חיים ולפחות טראומה אחת כזאת כדי לרדת ממש לפשרו של הסרט, והצעירים לא יבינו זאת. וודי אלן, בשפתו הקולנועית הייחודית חוזר לאותה טריטוריה של כאב לב נוסטלגי בסרטו החדש "קפה סוסייטי".

אצל אלן, לעולם אל תגיד סרטו האחרון, משום שכמו מקופסה של מפיות נייר, כבר שנים רבות תמיד כשנגמר סרט אחד צץ-רץ לו סרט חדש אחר, כן יירבו. וגם כאן, מספרת הכרוניקה זה אמור להיות הראשון בחמישה סרטים שהוא מתכנן עם הטלויזיה (מה שמבטיח לו עוד חמש שנות פעילות, האופטימיסט).

אני אוהב את הקולנוע שלו שכמעט תמיד יש בו נקודה אחת או כמה ייחודיות, ממזריות, גאוניות, שלא נמצא אצל במאים אחרים. זה ההומור שאולי היום הוא כבר שחוק מעט (כולם מחקים את אלן – בקולנוע, בטלויזיה, ברדיו, בכתובים), זה כוח ההמצאה – שחקן שיוצא ממסך הקולנוע, עיתונאי חוקר שחוזר לחיים, גיבור שמאבד , ממש, את הפוקוס וזמר שיודע לשיר רק באמבטיה, זה גם היכולת לספר לנו מעשיות, "מאייסס", גזורות מעולמו של מיזנטרופ חכם נוטף רגשות אשמה, היפוכונדריה, מסורת יהודית, פיצולי אישיות והכרה עמוקה של עולם התרבות האמריקאי והעולמי.

כמו בלא מעט מסרטיו הקודמים, בייחוד המאוחרים שבהם, אלן נע בין העולם שהיה רוצה לראות לבין זה המציאותי העומד לו לרועץ. הוא משמש גשר בין הימים היפים של פעם לבין הקשיים של ההווה, כשרגליו בצד אחד וראשו בשני ואנחנו, הצופים מהלכים עליו הלוך ושוב בהנאה לא מעטה.

גם ב"קפה סוסייטי" הוא מחזיר אותנו לימים אחרים, שנות השלושים בהוליווד, הימים של מלוך השיטה האולפנית שגרסה אמנם את הכשרונות שעבדו בה באכזריות לא מעטה אבל ייצרה סרט נע תוסס של קולנוע שהפך לימים לארסנל הסינמטי הגדול והמשפיע בעולם – הקולנוע האולייוודי. תנו לאלן לחזור למיתולוגיה צבעונית זאת והוא פורח.

זהו סיפורו של בובי דורפמן, כלומניק מניו יורק שעושה רילוקיישן להוליווד ומחפש ומוצא עבודה אצל דודו, פיל סטרן סוכן האמנים המצליח. יש סיפור אהבה, כמובן שהופך מסיפור לאטנטי לאמיתי למזכירתו של הדוד ווני שנשלחת ללוות אותו בצעדיו הראשונים בבירת החלומות, יש פניות הצידה המרחיבות את ההכרות שלנו עם משפחתו, אביו ואימו ואחיו הגנגסטר, יש אכזבות ותפניות מלודרמטיות שמשנות את מצבי הצבירה הרומנטיים והקיומיים של הגיבורים ויש את ההכרה באותו כאב של הזדמנות מוחמצת, של בחירה בין אופציות בחיים ועם הטעם המהדהד של אהבות ראשונות שאנו צריכים לשאת את אובדנן כל חיינו, בשל הויתורים המטריאליסטים שמשפיעים על גורלנו.

למרות מרכז הכובד הרגשי של הסרט אלן לא מפסיק להיות ציני, כדרכו. במאי מכובד, סופר, אלה חייו של סטנדאפיסט בנשמה. גם כשהוא עוסק בעולם של קשר אנושי המחייב אמפטיה, רוך והבנה  הוא נשאר ביקורתי ודוקר. הדמויות שלו כתובות בדרך המוכרת שהביאה אותו במעלה ההערצה וגם טילטלה אותו משם בנחילים של ביקורת. כאן הוא מתקרב לנקודת מפגש בין התפיסות הללו, אבל להוציא את רגעי הסיום של הסרט, עדיין נשאר להביט בה מרחוק.

"קפה סוסייטי" מדיף ארומה של שנות ה 30 בהוליווד בה הוא מתרחש, עם צילומים נהדרים של ויטוריו סטוררו, אחד הצלמים הגדולים של הקולנוע שבא מאיטליה כדי להראות לעולם איך מצלמים סרטים. עבודה עם ברטולוצ'י ("הטנגו האחרון בפריס", למשל), עם קופולה ("אפוקליפסה עכשיו", למשל), וורן בייטי ("אדומים", למשל) ורבים אחרים הוכיחו את היכולות של האיש הוותיק מאוד הזה שמביא את אלן השמרן לצלם לראשונה את הסרט במצלמה דיגיטאלית. הסרט כולו טבול בצבעים חומים חמים של שקיעה תמידית, שמדגישים את לחלוחיתה של המלודרמה שבמרכז. גם העריכה הקופצנית והאנרגטית בזמן ובמקום תורמת לזרימתו המהירה של הסיפור שנע בין שני החופים של אמריקה – לוס אנג'לס וניו יורק.

הבעיה העיקרית של הסרט היא הליהוק. או במילים אחרות ג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי. אמרו עליו שהוא תואם וודי אלן הצעיר, שהוא מתאים עצמו היטב לתפקיד. ואני אומר – קשקוש. הוא אמנם גמלוני, מגמגם, חסר ביטחון, היסטרי בתגובותיו אבל זה כל כך לא אמין. לאיש יש כריזמה של בייגל שטוח, גפילטע פיש ואותה הוא מורח על המסך לאורך כל הסרט. לא מבין מדוע בחר אלן דוקא בו כשהיו לו כל כך הרבה אפשרויות אחרות. בובי דורפמן עושה את הדרך מכלומניק גמלוני(עד כאן אייזנברג מתאים לתפקיד) למנהל שארמנטי וחלקלק של מועדון לילה תוסס. בדרך הוא מצליח להקסים את ווני היפה שבוחרת בו על פני מחזרים אחרים. ומה לעשות – אייזנברג הוא הכל חוץ מחלקלק ושארמנטי וסקסי. וכך משמיט אלן, לדעתי, את הבסיס מעיצוב הדמות הראשית בסרט, מה שמוריד לא מעט מערכו.

למזלו כל הכנופיה ברקע עושה עבודה נפלאה. בראשם סטיב קארל בתפקיד הדוד, מרשים, מעניין, רב גווני, מושך אנרגיות. כך גם קריסטן סטיוארט היפה והמשכנעת, ג'ני ברלין וקן סקוט כהוריו של בובי וקורי סטול בתפקיד אחיו הגנגסטר. תפקידים קטנים ומקסימים גם לפרקר פוסי, קן סטוט וסארי לינק המצויינים.

בשנים האחרונות גם בגלל הגיל וגם בשל הכמות האדירה של יצירה ההולכת ונצברת, לאלן יש תפוקה גרנדיוזית חסרת לאות, הוא מחליק במורד התהילה והיכולת. "קפה סוסייטי" הוא בהחלט סרט מהנה, חכם, נוגע ללב המחזיר את האמון באיש שאומרים שעשה הרבה מידי. לטעמי, הנה ההוכחה שמלעיזים אלה – טועים ובגדול.

"קפה סוסייטי" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ינואר 29th, 2016 by גידי אורשר

הביקורת הקולנועית הבאה תהיה רשימה פוליטית. בעיקר משום שהסרט עליו היא מדברת הוא סרט פוליטי. אז נכון ש"מכונת הכסף", סרט מפתיע שפרץ למודעות רק לאחרונה וכבר הוא מועמד רציני, ובצדק לפרס האוסקר בחודש הבא מדבר על מניפולציות שעשו הגופים הכלכליים הגדולים של המשק האמריקאי על תאוות הבצע והאינסטינקטים החמדניים של המשקיעים בו, אבל זוהי רק מטאפורה ריאליסטית ועובדתית על כהות החושים, המבט צר ההיקף, או העדריות של ההמונים, או במילים אחרות טיפשות ההמונים ועיוורונם. וצריך לראות את הרלוונטיות של הסרט הזה למה שקורה בארץ בשנים האחרונות אך לא רק כאן, בתמונה הגדולה של קיומנו וההתנהלות החברתית-פוליטית בדרך של חלקים נרחבים מאיתנו ההופכים לעדר כזה.

כסרט המתאר את התופעות שקדמו למשבר של הכלכלה האמריקאית באמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית, משבר שגלש והשפיע גם על עולם כולו (חוץ מישראל – נתניהו שמר עלינו כבר אז…), יש בו הרבה מהמושגים המקצועיים שזר לא תמיד יבין. "אגרות חוב", ו"קרנות גידור", "סאב-פריים" "מניות זבל" ו"קניות שורט", COD, CDS, AIG (את זה אנחנו מכירים מהפרסומות לסניף המקומי של חברת ביטוח עולמית…) . אבל אלה באמת לא חשובים כדי להבין את הזרימה הכללית של הסרט, ושל המציאות עליה הוא מתבסס – של זרית חול בעיניו של ציבור אדיר תוך ניצול החולשות שלו והצגת אמת מעוותת ומסוכנת.

משבר ה"סאב-פריים" האמריקאי שאיים על כלכלת העולם היה מבוסס על תרמית ומראית עיין. זה התחיל כאשר בעקבות התנפחות בועת הנדל"ן בארה"ב אישרו הבנק הפדראלי האמריקאי ובעקבותיו הקונגרס נטילת הלוואות משכנתא גם ללא ביטחונות זולת משכון הבתים שנקנו, מה שהביא להתנפלות על הבנקים למשכנתאות ולניפוקן ללא בדיקה מוקדמת ומקפת של עוד ועוד הלוואות כאלה. עלית ערך הבתים והריבית הזעומה מסביב משכו גם את אלה שלא יכולים היו להבטיח החזרים של ההשקעה לבנקים לקנות עוד ועוד בתים ולקחת עוד ועוד משכנתאות.

על בסיס ההלוואות הללו, שהצריכו הנפקת אגרות חוב כדי לממן את ההלוואות מטעם הבנקים התרומם מבנה פירמידאלי שלם של בטחונות ועיסוקי הימור בורסאיים אחרים שעטף מאות מילארדים של דולארים שכולם עמדו על קרן הצבי. כאשר החלו מחירי הדירות לרדת וכאשר יותר ויותר לווים לא יכולים היו לממן יותר את ההלואות התמוטט המפעל הוירטואלי הזה באחת כשהבנקים אינם יכולים לממש את האג"ח שלהם ולממן את השקעותיהם. מליונים איבדו את בתיהם ורבים יותר – את הכספים שהושקעו במערכת הבדויה ההיא. וול סטריט, זירת המסחר הכלכלית הגדולה והחשובה בעולם קרסה ברעש אדיר לחור שחור ואפל.

את התוצאות העגומות של המדיניות ההרסנית והבלתי הגיונית לא חזה איש מהעוסקים במלאכה, בעיקר משום תאוות הבצע שעברה בחוגים אלה כרוח רעה, בעיקר משום החיים הטובים והניצול הציני של טובות ההנאה שהיו מזומנות לכל המעורבים – מהתעשרות מהירה שהחזירה את אוירת ההדוניזם החזירי שבו הכל אפשרי והכל מותר ולעזאזל המוסר והצדק ועד לטשטוש ערכים עקרוני בין הטוב לרע, בין הנכון לאסור.

מי כמו הקולנוע, התווך הפופולארי האפקטיבי ביותר שבין החברה והסלפי שלה יכול לספר טוב יותר את הסיפור ולהפוך אותו גם למשל, והקולנוע עשה את זה – בדיעבד אמנם, כמה פעמים. זוכרים את "התמוטטות" עם קווין ספייסי, את "עבודה פנימית" (Inside Job) התעודי שקדם לו סרטים שעסקו במשבר הכלכלי, במי שהבין רגע לפני את מה שעומד להתרחש ובאלה שהביאו להתפוצצות ורובם מעולם לא שילמו את המחיר. עולם כמנהגו נוהג. עכשיו עושה את זה במיומנות וכשרון נפלא הבמאי והתסריטאי אדם מקיי, שלא הרשים עד כה במבצעיו הקולנועיים (בעיקר קומדיות דלות) המביא לנו את סיפור המוסר הזה באופן שגם ההדיוטות יוכלו להבין. ואולי הפעם גם להפנים.

זהו סיפורן של שש נפשות שחיפשו הכרה, שהלכו כנגד הזרם הסואן של הגחמה וניסו, רובם, להוציא יהלומים מהאפר ההולך ומכסה את סביבת עבודתם. הם אלה שהבינו, מי בהגיון ומי בחישובים תחילה את התוצאה המתבקשת ממהלכם השגוי, הלא כלכלי ולא הגיוני של העיניינים ונראו לאדוניהם העיוורים כמשוגעים בלתי אחראיים. הראשון שזיהה היה ד'ר מייקל בארי (כריסטיאן בייל המעולה) רופא נונקונפורמיסט שהקים קרן גידור וגילה בחישוביו את האנומליות של המצב המתפתח. הוא יצא בנחישות אל מול המשקיעים שלו ורגע לפני שנשבר – הוכחה טענתו לרווח של מליארדים.

הדמויות הנוספות הן שני פרחי בורסה צעירים שעלו על מאמר שכתב בארי והחליטו ללבלב במגרש המשחקים האולטימטיבי של הוול סטריט, לשחק בליגה של הגדולים בעזרתו של בן רייכרט (בראד פיט), מנטור וותיק שפרש מהמשחק והוא מחליט לחזור בשביל לנקום בערכים אותם זנח, וג'ראד וונט (ריאן גוסלינג) בנקאי של הדויטשה בנק שמבין אף הוא את מהלכם של אירועים ומחליט לנצל אותם לטובתו. וונט הוא גם המספר את הסיפור ומנקודת מבטו הצינית והמחייכת אנו למדים על האירועים.

הדמות הנוספת, אולי החיובית היחידה בסרט היא של מרק באום (סטיב קארל) שמגיע מהסביבה המוסדית ולכן האינטרס שלו הוא להציל את הארגון הכלכלי שבו הוא מאמין ולעמוד בפרץ הנורא שיסחוף אותו ויהרוס אותו מן היסוד. הוא איש כספים שלא נסחף במחול השדים של האפשרויות הלא מוגבלות זועק מעל כל במה את נבואות הזעם שלו על המבול המתקרב, אבל איש אינו שומע. זאת גם הדמות המפותחת ביותר בסרט המושכת אליה את מירב הסימפטיה והתסכול.

באירוניה לא מוסתרת הופך מקיי את גיבוריו למושא דאגותינו ואת רצונם בניצחון אישי לרצוננו, למרות שעיקר שאיפותיהם אינו שונה מאלה העומדים מולם – לעשות כסף מטפשותם של האחרים, הרבה ומהר. להוציא את באום איש מהם לא מעוניין לתקן את החברה ולעזור לה, אלא רק לנצל את חולשותיה. ובעצם הזדהותנו עימם, אנו הופכים לשותפים לפשע. כסף של בודדים תמיד יעשה על חשבון כסף של רבים ותמיד יהיו יותר מאלה שיפסידו מאלה שירוויחו.

הבעיה אותה מעלה הסרט היא חוסר הראות, ואולי גם הכוונה הזדונית של הממסד וקברניטיו שכדי לקיים את עצמו הקריב את הבורים שהלכו כסומים אחריו, אחרי ססמאות שוא, אחרי מצגי שוא, אחרי תקוות שוא, שלא ראו את העובדות העומדות בפניהם, שלא ידעו לקרא את הכתובת על הקיר משום קוצר ראייתם ומשום שהיה להם נוח להאמין לשקרים, לאינפורמציה השקרית, לאופציות אחרות. ובאותה מידה גם לאלה שהתפתו ונסחפו בזרם.

למרות הנושא הכבד, עוכר השלווה והמושגים המקצועיים בהם הוא משתמש, מקיי מצליח להפיח בסרט רוח קלילה, משעשעת, תזזיתית שיש בה קצב מעורר, התייחסויות משעשעות ולא מעט המצאות וגימיקים שעושים אותו לחוויה מרתקת. מספר גדול של כוכבים מעורבים בסרט, כמה סלבריטאים המסבירים את המושגים המוזכרים כאן בדרך מובנת וקלה, הבזקים של קטעים דוקומנטאריים ואסוציאציות המופיעות על המסך לשניות – כל אלה מעשירים את הקשת המושגית, הויזואלית והמוסרית שהסרט מנסה להניח בפנינו.

זה סרט שיוצאים ממנו עם חיוך מסויים, אבל חיוך שמתלווה איליו מועקה מתגברת. מה שהיה, מסתבר הוא מה שהווה, וכנראה גם מה שיהיה. האופי האנושי לא ישתנה, אנחנו נמשיך ללכת כעדר אחרי מנהיגים כמו כריזמטים שמבטיחים הבלי שוא, שמציעים אמת אחת, שמציגים נהנתנות חזירית, נתעודד בהבל פי שכנינו ונצעד אל האבדון, כי כך הולכים השתולים. והפריירים, כמו שנאמר לא מתים. הם מתחלפים.

"מכונת הכסף" – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: