ספטמבר 9th, 2017 by גידי אורשר

לא תמיד שמו של הבמאי, או הבמאית מקיים את מה שהוא מבטיח. להלן סרט כזה שלא רק שהוא חובבני, שטוח, ומרגיז, תפור בגסות ומחמיץ אפשרות מרתקת למבט אחר על יצירה וותיקה וחשובה, הוא גם מבזה את המקור ואת מי שניסה להוציא תחת ידו רפרודוקציה עלובה. 5 בסולם אורשר.

ב – 1971 , בעיצומו של גל מרתק של קולנוע צעיר ותוסס בהוליווד יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי שהיתה ממדינות הקונפדרציה הדרומיות בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. איסטווד שהיה בעיצומו של מעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום.  הבנות ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו וכשהוא הולך ומבריא, נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן זה מתרחש בוירג'יניה (אולי איזה רמז וולגארי המקשר את שמה של המדינה לשלב ההתבגרות המינית של הנערות הצעירות), החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן.

סופיה קופולה היא אורחת מאוד רצויה בקאן ואחת הבמאיות המעניינות של הקולנוע ההוליוודי. מסרטה הראשון "חמש ילדות יפות" דרך "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט", "אי שם" ו"בלינג רינג", היא חצבה את מעמדה כיוצרת מעניינת, מקורית ואמיצה, המציעה נקודת מבט נשית ברורה לסיפורים שהיא מביאה אל המסך. באופן אישי אני מחבב ביותר דוקא סרט פחות מצליח שלה "מארי אנטואנט" בגלל האומץ שלה להקרינו בבכורה דוקא בצרפת, ולתקוע כך אצבע עמוק בתוך אחד המיתוסים של התרבות הפרנקופונית. מארי שלה, בניגוד לתדמית שיצאה לה כאגואיסטית מנוולת ונהנתנית, היתה צעירה מבולבלת שנותקה בגיל צעיר מאוד (14 נדמה לי) מעברה ומכל אשר הכירה בחצר המלוכה האוסטרי ונזרקה ערום ועריה (ממש) לזרועותיו של יורש עצר מתבגר ולא מפותח דיו של הכתר הצרפתי. קופולה משרטטת את דמותה כנערת פרחים ממש בסגנון ההיפי של שנות השישים באמריקה, שרוקדת בשמחה עם חברותיה אל מול שקיעה בורסיי. הצרפתים שנאו את זה, אני דוקא אהבתי.

קופולה היא אחת הבמאיות שפועלות היום בהוליווד והטענה מסביב היא שאין הרבה כמוה היא טענה צודקת שהזמן כנראה יביא לה מזור. זה כבר משתנה, לאט אבל בטוח. אבל אם קופולה מציעה את סרטה החדש "הנקמניות" כמוצג משפטי במערכת הטיעונים להרחבת המעורבות הנשית (החשובה) בעשיה הקולנועית בכלל והאמריקאית בפרט, נדמה לי שזה לא הסרט הנכון לשמש כעד מטעם התנועה לשיוויון. החטא שלה הוא כפול. ראשית זוית הראיה ותמונת עולם נשית נראית כאן מגוחכת ופשטנית עד כאב ושנית מדובר בסרט, פשוט רע בכל אמת מידה קולנועית שהיא – גברית או נשית. ההתנפצות על אחד הסרטים המוכרים והאהובים שהשאירו סימן על דרך הקולנוע, מוסיפה לתגובה הזועמת גם רעם של ציקצוקי לשון…

במקור זהו כאמור סיפור גברי. גם בעובדות היבשות – הדמות המרכזית הוא החייל, כתב את הספר תומאס קולינן, ביים דון סיגל הקשוח ("הארי המזוהם", "פלישת חוטפי הגופות", "הרוצחים", "הבריחה מאלקטרז") ובתפקיד הראשי קלינט איסטווד, הגבר שבגברים. כמה שמחתי עם תחילת ההקרנה של הסרט בקאן השנה לראות שהנה הולכת ומתקרבת אופציה לפרספקטיבה נשית לסיפור ועוד מטעמה של קופולה.  אך אוי לאותה תקווה. דקה אחרי דקה אני מתכווץ בכסא ומבכה בבכי פנימי גואה והולך את הנסיונות הפתטיים של הגברת לתרגם את הדרמה הגברית לעולם נשי.

קופולה יכולה היתה להציע זוית מרתקת, נשית לסיפור שבמקור היה גברי לחלוטין. והנה מגיעה במאית, אישה שיכולה להציע את ההדגשים שלה, את נקודת המבט האישית-נשית, משהו שאנחנו הגברים רגישים ככל שנהיה לעולם לא נוכל להציע. אחרי הכל חלק נכבד מהסיפור הוא מערכת היחסים המתפתחת במוסד הזה לנערות בין הצעירות, בגילים שונים של התבגרות, גם התבגרות מינית לבין החייל. אפשרות להבליט את האמביוולנטיות של פחד ותשוקה, זרות וחום, סקרנות ורצון להוכיח בגרות, אתם(I) תמלאו את החסר במפגש אסור כזה בין מי שנראה אוייב והופך לדמות דומיננטית, שתלטנית..

יותר מזה, העלילה משנה את כיוונה כאשר החייל מנסה לנצל את כוחו זה על הבנות והופך את הסקרנות והמציצנות המתבגרת שלהן, ובודאי את החשקוקים של מנהלת הבית לקרדום לחפור בו ולנסיונות שליטה במתרחש. המעבר הזה שיש לו השפעה דרמטית על סופו של הסרט נעשה כאן באופן כל כך גס וולגארי וחסר רגישות. בכלל, השרטוט האנושי – גבר ונשים כאן עשוי בתפרים גסים, בחוסר רגישות, באופן מלאכותי כל כך שהתחושה היא שאנחנו נמצאים במסגרת של קולנוע חובבני ולא מערכת מקצועית כמו שמצופה מקופולה.

גם המפגש הרומנטי הלאטנטי בין פארל וקידמן הוא כל כך חיצוני, מעושה ומוחמץ שלא לדבר על הקשר המתפתח בין פארל לדאנסט. בהערת אגב אספר שבאותו פסטיבל שיתפו פארל וקידמן פעולה כזוג נשוי בסרטו המופלא של היווני יורגוס לאנטימוס " The Killing of a Sacred Deer" ומה שעשו שם, שפתיים ישקו, מוכיח עד כמה העבודה עם קופולה היתה רשלנית. מה שכן, הצילומים מוקפדים, הנסיון לשחזור בזמן מאיטים את הצניחה אל הכשלון , אבל בסופו של יום התחושה היא של החמצה, וזיוף של קרינולינות, התוצאה מאכזבת ואפילו משפילה וקריאות הבוז בסוף ההקרנה בקאן לא אחרו לבוא. מי שאוהב באמת קולנוע יצטרך לקנח, כנראה, בגרסה המקורית של הסרט.

"הפיתוי" – 5 בסולם אורשר.

The Beguiled

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 7th, 2016 by גידי אורשר

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. צוות שחקנים נכון מוסיף להנאה. 8 פלוס בסולם אורשר.

גור לך פרופסור רולידר, הזהרי מיכל דליות, חשבו מסלול מחדש אנשי מכון אדלר כי הנה בא הקולנוע האמריקאי העצמאי ומציע תובנות משל עצמו על יחסי הורים וילדיהם ועיצוב דרכה של המשפחה המודרנית. לפחות שני סרטים בנושא מפארים בימים אלה את הדילמה הבלתי פתורה של גידול צאצאים, חינוכם והמידה של אחריות והשפעה הורית על טיפוחם וגילוף עתידם של אלה והם מוקרנים על המסך שלנו. שני סרטים שונים לחלוטין בגוון העשיה שלהם, כמובן גם באיכותם.

"קפטן פנטסטיק" ו"משפחת פאנג" מעמידים זה מול זה את הדוגמטיות הטיראנית של ההורים שחושבים שתפקידם הוא להנחיל בכל הכוח את פילוסופית החיים שלהם על ילדיהם, דוגמטיות שלא עולה בקנה אחד עם הפלורליזם רב הגוונים של החיים, אל מול הצורך לתת לילדים עצמם את העצמאות בבחירה בתהליך התבגרותם. כפיה מול חופש. טוטליטריות מול דמוקרטיה. אך בעוד ש"קפטן פנטסטיק" של מאט רוס הוא מלודרמת מוסר לחה, "משפחת פאנג" הוא סרט אירוני עם נגיעות קומיות, בהחלט לא שיגרתי ובודאי מעורר עיניין ומחשבה. גם בגלל שהוא עוסק לא רק בנושאים אלה של חינוך והשפעה, אולי נסיונות אינדוקטרינציה הורית, אלא גם בנסיון לנגיעות בהגדרה של אמנות, יצירה והשפעתן על העושים במלאכה.

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. אבל אל דאגה. התשובה תהיה גם היא קשורה בעבותות הדיון באחד משני הנושאים העיקריים עליהם תלוי הסרט. ג'ייסון בייטמן, מעולם שחקן סימפטי ועכשיו גם במאי מקורי (זהו סרטו השני אחרי " BAD WORDS" מ 1913 ולא מעט פרקים של סדרות טלויזיה) מנסה וגם מצליח לבנות קו נראטיבי המשכשך את תהליך העשיה האמנותית עם תוצאותיה המוגמרות המוקרנות על המסך. קונסטרוקטיביזם אמיתי.

הסיפור עוקב באופן אחראי ונבון אחרי עלילת וסגנון ספרו של קוין ווילסון בקורות משפחת פאנג – האב כלב, האם קמיל , הבת אנני והבן, המספר באקסטר. ההורים הם אמני קונדס, מה שנקרא "PRACTICAL JOKES " אותם הם מבצעים על קהל רחב של צופים-קרבנות שאינו יודע שמדובר בעצם בהפקות מתוכננות היטב. את התגובות של הקהל המקרי מצלם אבי המשפחה ומנציח כפיסות חיים המוצגות בגלריות כאמנות. מין פיתוח די אכזרי על טכניקות המצלמה הנסתרת. ומכאן נשאלת השאלה האם אמנות מחקה את החיים או היא רישום החיים עצמם…

הסרט, כמו הספר מציע שני מישורי התנהלות – הווה ועבר כאשר הסיפור העיקרי מתרחש בבגרותם של הגיבורים החוזרים לזכרונות הילדות שלהם, שחלקם מצולמים וחלקם מונצחים בסרט תעודי שנעשה על המשפחה. בעבר נקראו הילדים, ששמשו חלק בלתי נפרד מצוות הפעלולים והתעלולים שהמציא האב  A ו – B על פי סדר הולדתם ועכשיו כשהם במשבר יצירה, הם מסתכלים אחור לחשבון נפש אישי ומקצועי ומסתבכים שוב בפעלול הגדול ביותר שמכינים ההורים. פעלול אכזרי הכולל את העלמותם בחשש שנחטפו ונרצחו.

היה או לא היה ? האם ההורים אכן אינם בחיים יותר, או אולי מדובר בעוד פעלול מסובך שסופו אחר ? הסרט מגיע כאן לשיאו האירוני כשהוא מכניס אותנו כאן ממש לתוך מבוך היצירה והעשיה ומנסה לפתור את הדילמה יחד איתנו. בניגוד לסרט מתח שיגרתי שבו אנחנו מתבוננים מבחוץ על הלכות הגיבורים כאן אנחנו חלק מהתעלול, הזדהות מקסימאלית. זוכרים את "המשחק" של דייויד פינצ'ר עם מייקל דאגלס, גם שם ברגע מסויים הטשטש הגבול בין האירועים שקרו לגיבור והמידע שזרם לצופים. אמת או בדיה, הוויה או פיקציה מאורגנת ?

המערכת הסגנונית הסוחפת הזאת נושאת עליה כמה עיניינים עקרוניים, אולי אפילו, סליחה פילוסופיים. השאלה היא מהי אמנות ? גם באקסטר, המספר שואל האם המתיחות המתוכננות הללו הן אמנות או סתם מעשי קונדס ילדותיים. האם יש להם מקום במוזיאונים ? ומהי באמת האמנות, שואל כלב האב והיזם, האם היא בעצם העשיה או אולי בשימורה ? הוא כמובן משוכנע שהאמנות היא הרגע שבו היא מתרחשת ונוצרת, לא מה שנותר אחריה.

וכמובן מעל הכל, שאלת חינוך והתניית הילדים ע"י ההורים. על פי מבחן התוצאה כאן, הניכור שבו מתייחסים הילדים לעברם ולעיסוק האובססיבי של ההורים ב"אמנות שלהם", כלב וקמיל לא הצליחו במעשים הפדגוגיים שלהם. נכון שאנני הפכה לשחקנית מפורסמת, אבל היא בהווה בשקיעת הקריירה שלה ובאקסטר שכתב רב מכר אחד כשל בשני והוא מתפרנס מכתיבה עיתונאית מבישה. ההורים כפו על הילדים את ימי ילדותם ועכשיו כולם משלמים את המחיר. אבל, עולה השאלה – איזה ילדות זאת היתה, קשוחה או מלאת שמחת חיים ?

ווילסון-בייטמן מציעים עיסוק נוסף במשפחה שאינה מתפקדת והנסיונות לבירור השורשים למצבה, עוד סרט המצטרף לשורה ארוכה של סרטים המחטטים בנושא. מה שחביב כאן זאת הדרך שמציעה מפגש מעניין, משעשע לרגעים, נוגע ללב באחרים בסרט שיש לו מה לאמר גם מעבר למיצוי הרגע. המופע של כל השחקנים – ניקול קידמן בתפקידה הטוב ביותר מזה זמן רב, בייטמן הסימפאטי עצמו, כריסטופר ווקן הוותיק (רוברט דה נירו צריך להביט וללמוד איך מזדקנים בכבוד) וקטרין האן, הקשר בין הסרט ל"קפטן פנטסטיק" בעצם השתתפותה בשני הסרטים (…) , רק מוסיף אמינות והנאה והופך את הסרט למומלץ, בעיקר למי שיודע להעריך חומר טוב בקולנוע ורוצה לצאת עם חיוך מסויים.

"משפחת פאנג" – 8 פלוס בסולם אורשר.

The Family Fang

Posted in Uncategorized Tagged with: , , ,

יולי 8th, 2016 by גידי אורשר

תרשו לי להיות נון קונפורמיסט לרגע ולהרהר במחשבה שאולי טוב שפאסבינדר כבר לא איתנו… ומדוע אני מפנטז על הסיטואציה ? משום שפאסבינדר שהיה אחד משלושת הבמאים הכוכבים של גרמניה המתחדשת בשנות השבעים והשמונים, כבר לא יכול לעשות סרטים ולבייש את עברו כמו שעשו השנה בברלין שני עמיתיו – וורנר הרצוג ווים ונדרס. בושה להם, בושה למורשת של הקולנוע הגרמני, בושה גם לצופים שצריכים היו להחשף לחומרים בזויים כל כך כמו הסרטים הנוראים של שני המייסטרים לשעבר.

הראשון שפרץ למודעות היה הרצוג עם "מלכת המדבר", סרט ראווה הסטורי במסורת הכי מעוותת של הקולנוע ההוליוודי הכי נחות של שנות הארבעים-חמישים. זוכרים את השפל של "שמשון ודלילה" עם ויקטור מצ'ור, אחד הבורות האפלים של משחק תוצרת הוליווד ? את התפקיד הראשי ממלאת בנוקשות רבה מי שהיתה פעם שחקנית נפלאה, קוראים לה ניקול קידמן שאחרי הניתוחים הפלסטיים שעוותו את פניה לא נשאר ממנה דבר מעניין. כאן היא מגלמת את דמותה של האנגליה גרטרוד בל (דמות אמיתית) שחצתה את מדבריות המזרח התיכון ואת השנים שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה וניסתה להשפיע על החלטות לא טריוויאליות של שליטי האימפריות הבריטיות,הצרפתיות והתורכיות ששלטו באיזור.

הרצוג מציג כאן עבודה קולנועית הנסמכת בעיקר על צילומים מרהיבים בסגנון מגזיני תיירות עם רמת תחכום של גמל ויכולת מינימאלית להבנת הדמויות שלו, ולהוציא כמה בדיחות על האנגלים הנפוחים המפגש הוא עצוב, מרגיז ומיותר לחלוטין. זאת לא עבודה קולנועית הראויה למי שחתום על "אגירה זעם האל", "קספר האוזר", "סטרושק" ו"פיצקרלדו".

להלן סרט דביק, מעצבן, מיותר ובעיקר רע. פורים שפיל שלא עלה יפה.

"מלכת המדבר" – 5 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: