פברואר 19th, 2017 by גידי אורשר

הנסיון הלא שיגרתי לעצב את דמותה של ג'קלין קנדי אונסיס בסרט חדש, הנוגע-לא נוגע בביוגראפי ע"י במאי שזהו ביקורו הראשון בקולנוע ההוליוודי ובטריטוריה האמריקאית מניח בפנינו תוצאה די מעוותת המציגה באור לא סימפטי ביותר את דמותה של הסלבריטאית ז"ל, הגברת הראשונה של אמריקה. גם תרומתה של נטלי פורטמן, שלנו, לא מעלה ואולי אף גורעת מסך כל אפשרויות ההנאה מהסרט. בקיצור – 6 בסולם אורשר.

צריך היה לצפות שכאשר הוטלה המשימה להקים סרט על ג'קלין בובייה-קנדי-אונסיס על הבמאי הצ'יליאני פאבלו לארין, התוצאה לא תהיה סכרינית, מלודרמטית או שיגרתית. לארין שמגיע להוליווד, כאן  לראשונה רכוב על הצלחה כבמאי פוליטי מרתק ("לא", "המועדון", "טוני מנרו" ו"נארודה" שיגיע בקרוב למסך שלנו) הולך בעקבות התסריט של נוח אופנהיים שתוחם את מסגרת הזמן לשבוע ומשהו שעברו בין הרצח של הנשיא האמריקאי ג'ון פיצג'ראלד קנדי בטקסס של 1963 ועד למסע הלויה האקסטרווגנטית שארגנה לו אשתו ולראיון מוכוון היטב שנערך מעט אחרי, באחוזה המפוארת של המשפחה. מהלך העיניינים כמובן אינו כרונולוגי והסרט מדלג לו בין קבצי זמן ודמויות המופיעות במסגרת הנתונה.

למרות שהאירוע הדרמטי חרוט בליבו של כל בן תרבות שהיה בהכרה באותן שנים כאחד האירועים המכוננים של המאה הקודמת רווית האלימות והפוליטיקה, לארין מתעקש לעצב אותו מחדש בדמותה המתייסרת של הגברת הראשונה של אמריקה. הבעיה העיקרית של הסרט, ומכאן כנראה אחד מעמודי התווך של כשלונו היא שלארין אינו מציע לנו הכרות מעמיקה עם הדמות הראשית למרות שהיא לא נגרעת מהמסך כמעט לרגע אחד, וכך אנחנו, כמו הסובבים אותה חייבים לשאת את גחמותיה בלי שום טיפה של אמפטיה ועזרה מידידים.

מה שאנחנו יודעים על הגברת, על פי הסרט זה שהיא ניסתה לחלום את האגדה וזאת נשברה מתחתיה בפתאומיות. מהצעירה הזוהרת, הלא מאוד מתוחכמת (כך היא מוצגת, לפחות בסרט וזה מוזר משום שג'קי הגיעה לנישואיה למשפחת קנדי עם חינוך מוקפד ויוקרתי ותחילת קרייה עיתונאית, כלומר לפחות לא טיפשה) היא הוזנקה למרכז העולם, עסקה בעיקר בהבליו, בסידור ועיצוב הבית הלבן ובארגון נשפים והופעות אומנותיות רבות משתתפים, בתמיכה חברתית בבעלה. וכשזה נרצח ונפל שדוד ומדמם לחיקה במכונית הפתוחה היא התמוטטה ואיתה גם התפאורה המלאכותית-תקשורתית שבנתה.

על פי הסרט היא היתה תלויה מתנודדת בין יועצת התקשורת שלה וידידתה הטובה שהלכה איתה לכל מקום לבין הכומר שהכתיב את תפיסותיה הדתיות, הדי מוגבלות חייבים לאמר. אחד מעוגני הזמן שמציע הסרט הוא צילום טלויזיוני שבו מציגה הגברת לעולם את מכמני הבית הלבן ומספרת על הרהיטים שבו, בראי ההסטוריה האמריקאית המבוצע ברמה של נאום הטיעון לתואר בטקס מלכות יופי. ברגע אחר, לקראת סופו של הסרט היא נועצת בכומר המוודה שלה שמנסה להסביר לאשה המעורערת מרצח בעלה והתמוטטות מעמדה  שאלוהים בעצם בוחן אותה ומספר לה את המשל על ישו והאיכר העיוור.

אם לא ידענו או זכרנו, בשלב די מאוחר בסרט מחדיר לארין את המיתולוגיה של "קמלוט" כתמונת ראי של התנהלות בית קנדי בימיו הזוהרים. הגברת הראשונה אהבה לדמות, לעצמה ולציבור האמריקאי את החבורה הזוהרת שהתכנסה באולמות הנשפים (באגף המזרחי) ל"אבירי השולחן העגול" של המלך ארתור. בשבילה ג'ק היה המלך, סר לאנסלוט היה האח בובי והיא, נעבעך,  גווינביר הצלע הנשי במשולש הבכיר. וכך, לפתע בוקע לו קולו הצלול והמהוקצע של ריצ'ארד ברטון מרמקול הפטפון בחדר שבו מתנייעת באיטיות הגברת האבלה ומתנגנת קינתו על האגדה שנמוגה, על פי גרסתם הבימתית הנפלאה של לרנר ולאו למחזמר הבלתי נשכח.

על פי הסרט נראה שהגברת קנדי היתה עסוקה יותר בתדמית האבל שלה מאשר באבל עצמו וברגעים האחרונים של עיניין ציבורי שזומנו לה ולבעלה. לא רק שתקופת כהונתו של ג'ון הצעיר היתה קצרה יחסית היא היתה גם סוערת לא מעט וקונטראוורסאלית. החל מהמבצע הכושל במפרץ החזירים בקובה, דרך תחילתה של המעורבות שהתפתחה אח"כ מאוד בתקופת ממשיכו ג'ונסון בויאטנאם, בעימות הנורא שכמעט הביא שואה על העולם עם היו"ר הסובייטי חרושצ'וב במשבר הטילים, שאמנם נפתר בסופו של דבר בעזרת קור הרוח של האחים קנדי, אבל התפתח להיות כזה בשל חוסר הנסיון של הנשיא הצעיר.

ג'קי שעזרה לו להגיע לכס הנשיאות לא היתה מוכנה שהוא יבלע ברשימה המתארכת של 34 הנשיאים שבאו לפניו ועשתה הכל, בחייו ובמותו להפוך אותו לשני ללינקולן הנערץ, משחרר העבדים ומי שניצח במלחמת האזרחים. וכמי שהעדיפה את התדמית על הרגש היא מטלטלת גם את העצבים של כל מי שהיה לידה ברגעיה הטראגיים, מהפקידים של הבית הלבן שהיו אמונים על אירגון הלוויה ועד הגיס, התובע הכללי והיועץ הקרוב לנשיא ומי שסומן לרשת את מקומו, רוברט שנרצח חמש שנים אחרי אחיו הבכור.

לארין ואופנהיים הולכים רוב הזמן קרוב מאוד לגיבורה הראשית שלהם, עם הרבה קלוזאפים מודגשים מאוד. מפרופיל ובאנפאס כדי להציע, אולי איזו חדירה לנבכי דמותה. אבל היא נשארת למרות הכל בלתי פתורה, אניגמטית, ריקה מתוכן אנושי ועל פי מה שמוצג על המסך, גם גברת גחמתית ומאוד לא נחמדה. האם להאשים את השניים במיזוגניה, בעמדה פוליטית מתנכרת או סתם בחוסר כשרון ?

לתמונה המנוכרת הזאת תורמת לא מעט, אולי בגלל ההדרכה והדרישות של הבמאי, נטלי פורטמן בתפקיד הראשי הגדול על מידותיה. הדרך שבה היא מגלמת את ג'קי מצביעה אולי על רצון טוב במידה מוגזמת ובלתי מבוקרת, רצון טוב ההולך לכיוונים לא נכונים. ההחלטה ללכת על חיקוי דמותה של ג'קי, כנראה לאחר שעות רבות של התבוננות בצילומים ותמונות ותוכניות טלויזיה וסרטים שצרבו בזכרון הקולקטיבי את התנהלותה של הסלבריטאית המונצחת הולידו תוצאה שעל גבול הפרודיה אם לא הקריקטורה של "ארץ נהדרת". המבטא המוגזם, הלחישות המרגיזות, ההילוך האיטי, החיוך המעוות והמבט האטום מייצרים עינוי מתמשך לכל מי שמחפש להניח זר, אפילו קטן, של סימפטיה למרגלות זכרון האלמנה הסובלת.

באחד הרגעים בראיון המשמש את סיפור המסגרת לסרט אומרת פורטמן-ג'קי לבילי קרודאפ העיתונאי שהיא לא תאשר לפרסום את אחד המשפטים שאמרה לו זה עתה. נדמה לי שהגברת בובייה- קנדי-אונסיס לא היתה מאשרת את הסרט כולו אם היתה יכולה לראות את המוצר המוגמר. לא כך היתה רוצה להזכר, למרות הכל.

"ג'קי" – 6 בסולם אורשר.

 Jackie

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

ספטמבר 3rd, 2015 by גידי אורשר

זה די עצוב, בסיכומו של סרט קולנוע שנאמר עליו שהדבר היחיד שיש בו זה שאין לכוכבת שלו מבטא זר.
יש הרבה דרכים להרוג. אפשר ביריה, בתליה, בחנק, אפשר באמצעות רעל ואפשר גם, בממון רב באמצעות עיבוד לקולנוע. נטלי פורטמן בחרה באפשרות הזאת כשהיא מנסה להפוך את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" לסרט קולנוע.

עמוס עוז חוזר ברומן האוטוביוגרפי שלו לימי ילדותו בירושלים של המנדט הבריטי, לימים של טרום מדינה וימים ראשונים של עצמאות כשהוא משרטט את קווי המתאר של משפחה גרעינית, אבא ואם וילד שחיה ליד מאורעות היסטוריים ודמויות שעיצבו את התרבות והפוליטיקה הארץ ישראלית. דרך עיני הילד וזיכרונותיו, המנוסחים היטב בלשון של סופר נפלא ומפרספקטיבה של עשרות שנים ועושר של התבוננות וניסיון חיים, הוא מספר על העולם שבתוכו עיצב את אישיותו כסופר וממנו ברח כשיכול היה להוויה שונה לחלוטין.

פורטמן מחליטה לדלל ולדלות מהמכלול רק פרט אחד – כנראה מסיבות של יכולת מלודרמטית מוגבלת, והופכת את הסיפור למקרה פרטי של משפחה, מנותקת מהסביבה וללא קשרים שהם למקום. רק העבר משחק תפקיד, בעיקר בהתפתחות טירופה של האם. וכך נפגעת היריעה של הסרט ונשארת כקובץ של חורים עלילתיים המשורטטים ביכולת דלה של כשרון קולנועי.

מעבר של יצירה אמנותית ממדיום אחד למשנהו, וגם בתרגום בתוך המדיום עצמו דורש פירוק היצירה מהשפה המקורית ובנייתה מחדש בשפה החדשה. אבל פורטמן נמצאת מול עוז בעמדת נחיתות ברורה ולכן היא נכנעת מלכתחילה, אפריורי והופכת את סרטה לחלון ראווה מפוקפק  לטקסטים שלו, למילים שנטבעו היטב בפורמט המקורי. היא משתמשת בקולו של מספר, כאן זה מוני מושונוב המקריא חלקים מהספר, מחבר בין הסצנות ומפרש אותן. בחלקים אחרים של הסיפור- סרט היא מציעה דוגמאות ויזואליות לסיפורים ולתיאורים הספרותיים בסגנון הקולנוע האירופאי הכמו אמנותי. היא מנסה לשחזר מציאות – גם את הפרקים הביוגרפים וגם את האגדות הדמיוניות ועושה את זה באופן הוולגארי ביותר, הפשטני ביותר, הנלעג ביותר בסגנון של קולנוע שלא קיים כבר היום. בודאי שלא בהוליווד משם היא באה.

התחושה היא של סרט ילדים ישראלי משנות השישים המנסה לשחק בשחזור היסטורי , השנים שבהם התסריטים  היו כבדי פה, המשחק תיאטראלי והבימוי חסר מעוף. הרבה שתיקות, הרבה פילטרים המעוותים צבע, והרבה דוגמאות של רגעים המתוארים בסרט כאילוסטרציות מיותרות המעכבות את ההתקדמות במקום לקדם אותה.

בסביבה אימפוטנטית כזאת אי אפשר לדבר על משחק אמין והדמויות מקרטון מקבלות צביון מגוחך, נפוח וחסר רגש. פורטמן עצמה בתפקיד פניה, אימו של המספר אינה מחליפה הבעה כל הסרט ונראה כסובלת מכאב בטן כרוני. לגלעד כהנה כאביו יש קול עמוק ומלטף אבל הוא אינו שחקן והדמות על המסך דוחה ומרוחקת. הילד אמיר טסלר הוא פנומן ביולוגי שאינו משתנה במשך חמש שנים ושאר הדמויות נכנסות ויוצאות כל כך אפיזודי שחבל אפילו לציין בשמן.

הסרט, אגב, זכה לתמיכה אדירה מצד שלוש קרנות לפחות, קרן רבינוביץ', קרן גשר והמיזם לקולנוע בירושלים, מאות אלפי דולארים מכל אחת וזאת כנראה עוד לפני שהוגש תסריט. כי אם זה קרה אח"כ – לא מבין באיזו קלות וחוצפה מבזבזים כך כסף ציבורי רק בגלל התבטלות לסלבריטאים, הוליוודים ככל שיהיו.

"סיפור על אהבה וחושך" – 6 מינוס בסולם אורשר.

ובכ זאת טריילר:

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: