אפריל 22nd, 2017 by גידי אורשר

הסכסוך השראלי – פלסטיני זוכה להצעה מקורית מאוד לסיימו במסגרת הסאטירה של אייל חלפון על פי ספרו של איתי מאירסון. בהעדר אופציה מוסכמת אחרת תבוא ההכרעה על מגרש הכדורגל בדרבי בין לאומי בין שני הצדדים הניצים. המנצחים לוקחים את כל הארץ. למרות הטירוף, הרבה רגעים ריאליסטים שמגבירים את תחושת האבסורד. משעשע ומעורר מחשבה עם שני שחקנים נפלאים. 8 בסולם אורשר.

"הספריה הלאומית"הוא מערכון סאטירי נפלא שכתב חנוך לוין, שלוש שנים לאחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים ולתוך מלחמת ההתשה שגבתה מחיר יומי נורא בחיי חיילים על שפת תעלת סואץ. זה היה אחד הרגעים המכוננים ברוויו "מלכת אמבטיה" שהעלה אז התאטרון הקאמרי והסעיר את הציבור המקומי במבט החריף, אולי מידי לתקופה אך המדוייק, הנבואי – הגאוני על מצב ומיתוסים מתהווים וקיימים של הציבור במדינת ישראל הגרעינית ובארץ ישראל המתהווה.

במערכון משתתפים שלושה : תייר, מורת דרך ונהג המונית שלהם והוא עוסק בבנין הספריה הלאומית אותו מציגה מורת הדרך לתייר. הספריה על הבמה היא קופסאת גפרורים התלויה על חוט, מתנדנדת. התייר מתפלא על גודלה המזערי של הספריה הלאומית, המורה מנסה להסביר והנהג מתעצבן על שאלותיו של התייר. לבסוף כשהתייר לא מבין איך מכניסים ספרים לקופסאת הגפרורים ואיך נכנסים לשם גם הספרנים מתפתח הטקסט הבא :

"תייר [מתייצב מאחורי כתפה כדי לתפוס מחסה] איך נכנסים פנימה הספרנים?

מורה [לנהג] הוא שואל איך נכנסים הספרנים.

תייר [לנהג] אל תרביץ!

נהג [בכעס] ספרנים בקופסת גפרורים?! על מי אתה חושב שאתה צוחק?! הספרנים שלנו גמדים?! חיידקים?! פּוֹץ! פוץ קטן מארצות הרווחה!

תייר אני לא פוץ, אני תייר ואני לא אשם שהספרייה הלאומית שלכם כל-כך קטנה!

מורה [מחייכת בטוב-לב] הוא אומר שהיא קטנה.

נהג בטח שהיא קטנה! אם רבי עקיבא פוסק שהיא קטנה אז היא קטנה. קושיות יש לו לרבי עקיבא! שלום רבי עקיבא! חיית פה? בנית פה? תחיה פה איתנו עשר שנים לפני שתשאל שאלות! "למה היא קטנה", "איך נכנסים פנימה הספרנים", "הספרים"! אתה יודע מה? [לוקח את הספרייה הלאומית ומכניס לכיסו] אין ספרייה לאומית! גמרנו!  "

זכרונו של המערכון הגאוני הזה עולה בי מידי פעם אל מול המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים ובייחוד כאמת מידה לנסיונות מוצלחים יותר או פחות ליצור סאטירה על אותה מציאות. זה קרה שוב אל מול הסרט של אייל חלפון, על פי ספרו של איתי מאירסון שנוטלים את הסכסוך הבלתי נגמר כבר מאה שנים ויותר בינינו ובין הפלסטינים ומציעים לו פתרון. כמה לא הגיוני, אולי  בעצם הגיוני.

אל מול סרט שכזה מתבקש שוב לפתח דיון על מהותה של הסאטירה, מקומה, גבולותיה (אם יש), תפקידה, משום שהתייחסות הערכתית-ביקורתית איליו כרוכה בקבלת המתווה של המגרש בו היא מתקיימת. והמסגרת הזאת שמציעים מאירסון וחלפון של ההשואה שבין הסכסוך הלאומי ומשחק כדורגל היא לאחדים חילול הקודש כשלאחרים היא הברקה משובבת ומקורית.

"מלחמת 90 הדקות" הוא נסיון לפגיעה ישירה במצב הנוכחי שבו אנחנו נתונים, לא לבלוע ולא להקיא את השטחים שנכבשו (או שוחררו על פי דעה אחרת) במלחמת ששת הימים ובהם כשני מליון פלסטינים שלא רוצים אותנו בקרבם, לפחות. חמישים שנה מועלות השאלות הקיומיות, מוצעים פתרונות, דומים מאוד האחד לשני, הצדדים יודעים איך יסתיים המחזה, אבל זה נמשך עוד ועוד ועוד ועוד. ואם הצדדים לא רוצים, או לא מסוגלים לפתור את הבעיה באופן רציונאלי, הבה נביא רעיון מקורי, קיצוני, הזוי – אבל פתרון כל שהוא. משחק כדורגל בין ישראל לפלסטין כשהקבוצה הזוכה תהיה זאת שתקבל בעלות על המגרש. כלומר על הארץ הזאת. הקבוצה השניה תסתלק מכאן. תעלם.

ההשוואה של מלחמה לכדורגל אינה חדשה, גם זאת וגם זה משתמשים הרי באותם מונחים. האוהדים – זה עד מוות, הקריאות במגרש הן "מלחמה, מלחמה", ההזדהות טוטאלית והרגשות פטריוטיים לסמל, לצבע, לדגל. אבל האלימות (וזאת ישנה גם בספורט) אינה אותה אלימות ובכלל, הכדורגל, כמו הכדורסל או הבייסבול והפוטבול כל אחד במחוזותיו, הן סובלימציה של קרב, הפשטה של מלחמה.

חלפון מציע את הסאטירה שלו על המצב. על חוסר המוצא איליו נקלענו, שני הצדדים הניצים. הנושא אינו המשחק הבלתי הגיוני. הנושא לביקורת שלו הוא חוסר האונים וכנראה גם חוסר הרצון והתעוזה להחליט על פתרון אפשרי. ואם אין הגיון, הולכים על הכי מטורף שיש – דרבי ישראלי פלסטיני.

זאת אינה הפעם הראשונה שחלפון משתמש בכדורגל כדי לחבר בין נציגי שני העמים. הוא כתב את "גמר גביע" (בימוי ערן ריקליס, 1992), נסיון אופטימי ולא ריאליסטי לחבר בין אויבים מרים על רקע מלחמת לבנון ומשחקי הגביע העולמי. אך בעוד ששם היה הכדורגל חלק ממערכת היחסים, כאן הוא כל כולה.

חלפון בונה את הסרט שלו כסרט תעודי העוקב אחרי ההתנהלות מסביב לאותה החלטה והוצאתה לפועל. המרכיבים מוכרים מאוד מעולם הכדורגל ועיתונות הספורט מחד והסיקור המדיני-פוליטי מאידך. במרכז עומדים שני המאמנים של הקבוצות – כשמשה איבגי הוא המאמן הישראלי ונורמן עיסא הוא הפלסטינאי. בניהם נציגי האו"ם ופיפ"א וגם חבורה פורטוגלית חביבה הכוללת את מנהל האצטדיון בו יערך המשחק, אשתו וחברים שלו לשתיה בפאב, המציעים את הזוית השקולה במעמד המטורף המתקרב ובא.

האפשרי נושק כאן לבלתי אפשרי, הצפוי משיק למפתיע ורגעים אותם אנחנו מכירים מסצנות משופשפות בתווך עינייני אחד זוכים להופיע במשמעו אחרת לגמרי. למשל – ביקור של הנבחרת הישראלית לגיבוש וחיזוק עמדות ב"יד ושם" מעמיד במבוכה את המאמן הגרמני. למשל המאבק על הכללתו של שחקן פלסטיני המשחק בנבחרת הישראלית ועובר לנבחרת הפלסטינית.  היחסים בין המאמנים מחליפים הילוך מידי פעם מעבודה בצותא ליריבות פיסית ברגעים אנושיים מוכרים ומשעשעים.

למרות שהוא עוסק בהחלט בסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולים קברניטי התרבות להרגע – הסרט אינו נוקט עמדה לטובת צד זה או אחר ומצביע רק על האבסורד שבמצב. וזאת עוד אחת מהמטרות המוצהרות של הסאטירה . הסרט קולח, משעשע מאוד, ותלוי בעיקר בשני השחקנים הראשיים המגלים כאן את היכולות הקומיות שלהם. איבגי ועיסא מחזיקים את ההתרחשויות על כתפיהם ועושים זאת בחן, בכבוד, וברצינות ובהומור המדודים בדיוק.

ואם יהיו כאלה שיסתכלו מהצד ולא יקבלו את ההגיון שבטרוף הזה נאמר "אתם יודעים מה ? אין דרבי בין לאומי כזה ! גמרנו !"  ותתפלשו בעצמכם עוד 100 שנה, אם זה מה שאתם רוצים…

"מלחמת 90 הדקות" – 8 בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

נובמבר 14th, 2016 by גידי אורשר

בפסטיבל הסרטים הבין לאומי האחרון בחיפה העניק חבר השופטים שכלל שלוש נשים: הבמאית והאמנית הבריטית מרתה פיינס, עו"ד אורנה לין, ויושבת הראש העורכת ערה לפיד ולצידן הבמאים תאופיק אבו ואיל ותום שובל את פרס השחקן הטוב לסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל. הפרס הוענק לשני הכוכבים של "מלחמת 90 הדקות", קומדיה שמנסה לבדוק באופן סטירי את שאלת הסכסוך הבלתי פתור הישראלי-פלסטיני. בסרט גילמו של השחקנים משה איבגי ונורמן עיסא את ראשי ההתאחדויות לכדורגל, המגרש שעליו עומד להפתר הסכסוך. למחרת טקס הרימו אירגוני הנשים ואחרים קול מחאה באשר להענקת הפרס למי שהואשם במעשים מגונים בנשים ובהטרדות מיניות. הנהלת הפסטיבל החליטה, ובצדק לעמוד מאחורי ההחלטה של חבר השיפוט שמינתה בטענה שההחלטה של השופטים היתה אמנותית ובסביבה דמוקרטית אין להתערב בהחלטה זאת.

הסיפור, מסתבר לא הסתייים כאן ואתמול נשלח מכתב חריף, חתום ע"י כ 150 יוצרי קולנוע אל הנהלת הפסטיבל וזאת לשונו :

"ב-23 באוקטובר החליט חבר השופטים של הפסטיבל השנה להעניק את פרס השחקן לשני שחקנים – נורמן עיסא ומשה איבגי על תפקידם בסרט 'מלחמת תשעים הדקות'. חבר השופטים והשופטות התעלם מכך שמשטרת ישראל המליצה במאי 2016 להעמיד את משה איבגי לדין בחשד לביצוע עבירות מין, לאחר שבדקה מעל 16 תלונות של נשים, קולגות שלו, שטוענות כי הוטרדו מינית ע"י משה איבגי. המשטרה המליצה להעמיד את משה איבגי לדין בגין עבירות מין בשלוש נשים. תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז חיפה לטובת גיבוש כתב אישום. אנו החתומות והחתומים מטה, יוצרות ויוצרי קולנוע המכבדים ומוקירים את פעילותם רבת השנים של מנהלת הפסטיבל והצוות שלה ואת תרומתו להתפתחות הקולנוע הישראלי, מבקשות ומבקשים להביע את מחאתנו על ההחלטה התמוהה והמקוממת להעניק פרס לאדם שתלויות ועומדות נגדו 16 תלונות. נדהמנו לגלות שהנהלת הפסטיבל החליטה להעלים עין מהמציאות בה אנו חיות וחיים, וכאשר הופנתה מחאה חריפה כנגד התנהלות הפסטיבל, בחרה הנהלת הפסטיבל להסתתר מאחורי אמירה נוחה לפיה אינה מתערבת בהחלטות השופטים. אנו תמהים על כך שעלינו להביא לידיעת הנהלת הפסטיבל שהפסטיבל על כל המתרחש בו הוא באחריותה לטוב ולרע. לא ניתן להתנתק מהמציאות ולקחת אחריות רק כאשר מדובר בשבחים".

"ההבחנה שהנהלת הפסטיבל עשתה, במקרה של משה איבגי, בין כישוריו האמנותיים של השחקן לבין העבירות המיניות שאותו שחקן ביצע לכאורה, כלפי עמיתותיו למקצוע, היא הבחנה פסולה. משה איבגי ניצל, לכאורה, את מקום עבודתו בתיאטרון ובקולנוע ואת המוניטין שקנה לו כשחקן כדי לפגוע בנשים שעבד במחיצתן וערער את הביטחון התעסוקתי הרעוע ממילא של נשים אחרות. עושה רושם שהנהלת הפסטיבל לא השכילה להפנים שמתן פרס לאדם החשוד בהטרדות מיניות מנרמל אלימות מינית של גברים כלפי נשים. אלימות מינית היא עבירה, גזילה, רמיסה, פגיעה ונישול של זכויותיהן של נשים על גופן. מתן הפרס למשה איבגי מהווה מסר מרפה ידיים למאבק בהטרדות המיניות ובאלימות המינית. מאבק שלצערנו הרב נמצא בתחתית סדר היום הציבורי".

"במציאות הקשה השוררת כיום יש חשיבות עליונה במאבק ללא פשרות בתופעת האלימות המינית משום ייחודיותה, הן בקושי המתלוננות להתלונן, הטיפול בתלונות והן בהיקפה הרחב. ייחודיות זו מחייבת ביחס מיוחד, חריג בחומרתו ובמדיניות של אפס סובלנות. אלימות מינית היא דבר נמנע! אם החברה תוקיע את החשודים בעבירות מין ואת המורשעים בעבירות מין. כאשר פסטיבל חשוב כמו פסטיבל חיפה מגבה את השופטים שהחליטו לתת פרס לאדם החשוד בעבירות מין, הוא שולח מסר חד וברור לכל המטרידים והאנסים – תמשיכו לעשות כרצונכם, משוחררים מכל נורמה מוסרית בסיסית, אנחנו נשפוט אתכם אך ורק על כישוריכם האומנותיים, והוא שולח מסר חד וברור לנשים ולנערות, לא נורא, תתגברו, ככה זה, אין מה לעשות. האומנות חשובה יותר. אבל היא לא! מה יותר חשוב מכך שיותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה יוכל להתנהל ולעבוד בחופשיות ובביטחון?".

אלו 154 החותמים על המכתב:

טל גרניט, אביגיל שפרבר, שרית וינו-אלעד, אבתיסאם מראענה, אשכר אלדן-כהן, שרון לוזון, נעמי לבארי, נטעלי בראון, מאיה קניג, מיכל אביעד, קרן נוימן, ענת שוורץ, איתמר שדה, מתן שירם, טלי שלום-עזר, אסי לוי, לימור פנחסוב, עידית אברהמי, שרון מימון, טלי הלטר-שנקר, עמרי גבעון, ליאור אלפנט, נעמית מור-חיים, מיכל קלמן, רני בלייר, אהובה קרן, נעמי שחורי, רנא אבו פריחה, דב קרן, טליה פינקל, מירב דמרי, עדית בן-שימול, אהרון שם-טוב, סיוון בן ארי, דנה פרנק, עידו יעקובי, לי גילת, דקלה שרעבי, לנה טוראל, תמי ריקליס, מעיין חבני, גבריאל ואגון, סמדר זמיר, יעל ראובני, רויטל גל, יעל שוב, מור קפלנסקי, יעל שרר, אושרה שוורץ, עינת שמיר, לין לאור, רותם פראן, איילת בכרך, הילה יובל, יסמין קיני, עטרה צחור-דיין, עמיר מנור, נורית יעקבס-יינון, טל שפי, אורנה רוטברג, יולי כהן, אביב אלדמע, מורן שוב, ענת אבן, מאיה גסנר, אנה סטפן, מורן רוזנבלט, נעה מימן, זהר ברנט, מוש דנון, פבלו אוטין, כרמן אלמקייס, סער יוגב, נעה ברמן-הרצברג, שלומית נחמה, לירן עצמור, רונית פורת, שפרה מילשטיין, עידו הר, עדי חלפין, רינת מטטוב, זהבה שקל, נעם קפלן, אסף לפיד, סתיו מרון, יעל מונק, גיא נתיב, גיא עפרן, צביה ברקאי, דנה גולדברג, אורית זמיר, מיכל וויץ, טל טלמון, עמי ליבנה, יואל הרצברג, דליה שימקו, רענן אלכסנדרוביץ, פיליפה קורבסקי, יסמין נובק, מאיה קסל, אורי אזן, איילת ברגור, שי פלג, גבי שיחור, ענת שפרלינג, לאה טוניק, אלדד פריבס, מאיה הפנר, חלי גולדנברג, דני כהן-סולל, טל גורדון, אלונה ליב, תומר שרון, אביה ברוש, יעל ברנפלד, אילנה ציקנובסקי, עומר רייס, אורי עזר, חן אושרי, אור ספיר, עדי נבון, תמי ליברמן, גיא רז, מ.צ עירד, אילנית בן יעקב, ענת צוריה, חן דונה יקותיאל, ראג'י בטחיש, עליזה אסקירה, ברק היימן, אבי מוגרבי, איילת בכר, אורנה בן דור, שוקי בן-נעים, אלינור דוידוב, ענת סרגוסטי, הדס שטייף, יפעת גליק, הדס בן אליהו, ורד כהן-ברזילי, יעל קציר, נירית צוק, אלונה רפואה, אלעד גביש, דורון עמית, תמי מולד-חיו, אפרת ארנון, עידן חגואל, אייל סלע, דפני ליף, עו"ד יעל מיטיס, אפרת טולקובסקי, שני חמצני ואורית רביבו.

היום פורסמה תגובת הנהלת הפסטיבל וזאת לשונה :

יוצרים ויוצרות יקרים,

"ראשית ברצוני לשלוח הערכתי לכל חברי, היוצרות והיוצרים אשר חתומים על פנייה זו. אין לי כל ספק, עצומה זו נכתבה מתוך דאגה ורצון כנה, לעשות את המיטב לטובת המאבק החשוב, שאני תומכת בו, למיגור תופעת ההטרדות המיניות.

הזדהותי העמוקה נתונה לכל אשה אשר חוותה אי פעם, כל סוג של הטרדה על רקע מיני ואני מקווה כי רשויות אכיפת החוק, ימצו את הדין עם כל מי שמורשע בעבירה זו.

אני יודעת שגם צוות השופטים מזדהה לחלוטין עם עמדה זו."

"לצד הזדהות עמוקה עם המאבק בהטרדות מיניות, קיימים מאבקים חשובים נוספים: המאבק על חופש היצירה האמנות והביטוי הוא אחד מהמאבקים החשובים. חופש היצירה האמנות והביטוי אכן צריכים להיות משוחררים ונקיים מכל שיקול אחר זולת שיקולים אמנותיים ומקצועיים ומי כמוכם וכמוכן מבינים זאת.

צוות השופטים התבקש לבדוק את המועמדים לפרסים ולציין את מי מביניהם שהצטיין באופן אמנותי ומקצועי וכך עשה. מערכת השיקולים בוועדות שיפוט שכאלה אינה דומה כלל למערכת שיקולים במתן פרס על מפעל חיים או פרסים דומים בעלי משמעות רחבה וציבורית."

"כמי שמייצגת גוף ציבורי שומר חוק, אני מרגישה מחויבות עמוקה, לתת חופש פעולה, חופש בחירה, גיבוי והגנה  לצוות השופטים שנבחר על ידינו, וקיבל החלטה אמנותית ומקצועית שאותה אני רוצה ומחויבת לכבד ולקבל.

אני, וגם צוות השופטים, שבים ומחזקים את ידיהן וידיהם של החתומות והחתומים על  העצומה. אין לי ספק שהדיון  הציבורי והאמנותי בנושא זה יותיר את תהודתו.

אני מקווה, ידידי היוצרים, שהדיון בנושא שנוי במחלוקת זה, מאפשר להבין את כלל השיקולים המעורבים ולא יכהה את הצלחתו הרבה של הפסטיבל אשר הפגין ברפרטואר שלו וגם בפרסים השונים שניתנו על ידי צוותי השיפוט שלו, את מחויבותנו הרבה לחופש היצירה והאמנות, לפלורליזם, לדו קיום ולחופש הביטוי.

בתודה ובהערכה

פנינה בלייר"

הצילום: גלית רוזן

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

אוקטובר 25th, 2016 by גידי אורשר

הודעת הנהלת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 32 חיפה 2016 כפי שפורסמה לפני דקות אחדות:

הנהלת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה התבקשה להתייחס לטענות שהועלו כנגד החלטת חבר השופטים להעניק את פרסי השחקן הטוב ביותר לשחקנים משה איבגי ונורמן עיסא על משחקם בסרטו של איל חלפון, "מלחמת 90 הדקות".
חבר השופטים המקצועי בוחר את הזוכים על פי יכולות המשחק בלבד, כפי שבאו לידי ביטוי בהופעתם בסרט.
הנהלות פסטיבלי סרטים בכל העולם אינן מתערבות בהחלטות המקצועיות והעצמאיות של צוותי השיפוט שלהן. ולכן אין מקום שהנהלת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה תעמיד בספק את ההחלטה המקצועית של חבר השופטים במקרה זה.

חבר השופטים כלל השנה את:
1. יו"ר – ערה לפיד, ישראל, עורכת סרטים.
2. מרתה פיינס, בריטניה, במאית ואמנית.
3. עו"ד אורנה לין, ישראל, חברת ועדת ההיגוי של הפסטיבל לשעבר.
4. תאופיק אבו ואיל, ישראל, במאי ותסריטאי.
5. תום שובל, ישראל, במאי ותסריטאי.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: