יוני 3rd, 2016 by גידי אורשר

זה לקח לתיאורטיקנים ולמבקרי הקולנוע 65 שנים לערך כדי להגיע לתובנה כי הבמאי הוא היוצר (ה"אוטר") האמיתי של סרט הקולנוע. ראו את התאוריות של אנשי הגל החדש, למשל . אבל באה מריל סטריפ, גברת כל יכולה ומוכיחה שיש גם מקרים שהם יוצאים מהכלל הזה. הסרט הוא כולו של השחקנית בתפקיד הראשי. הוא קם, קורם עור גידים ובשר, יכולת , אמינות, הנאה, אולי גם התמוגגות, נכנס ללבבות, מעורר הערצה ומקבל תוקף רק משום שהיא שם.

היא יכולה לעשות ניצולת שואה. היא יכולה לעשות נזירה ניו יורקית. היא יכולה לעשות אשת חברה אקסטרווגנטית, היא יכולה לעשות ראש ממשלת אנגליה, היא יכולה לעשות פרחה אמריקאית, היא יכולה לעשות קוסמת רעה ומורה מקסימה למוסיקה והיא יכולה לעשות דרמה מהמאה השמונה עשרה ומיוסיקל מהמאה העשרים ואחת, קומדיה וסרט מתח. בקיצור היא יכולה הכל – וגם אם תקרא את ספר הטלפונים היא תעשה את זה בעוצמה וביכולת הכי מדוייקת, מרשימה ונכונה שיש. אומרים לי יודעי דבר שכאשר סטריפ מגלמת דמות , נוכל על פי המבטא לדעת לא רק מאיזו ארץ היא, ולא רק מאיזו עיר (בודאי כשמדובר בדמויות אמריקאיות) אלא מאיזו פינת רחוב היא מגיעה, כל כך מדוייקת העבודה שלה. והעיקר – היא לא עושה חשבון לאף אחד – לא בבחירה המגוונת כל כך של תפקידים ולא באיך שהיא נראית בגיל 67. והיא נראית נפלא – וימותו חורשי הרעות על העלמותה של הגיבורה הנשית בגיל השני והשלישי. כי זה לא הגיל שקובע – זה הכשרון. ראו מריל, ראו הלן מירן, ראו ג'ודי דנץ'…

ועכשיו היא חוזרת להיות גדולה מהחיים בסרט על מגבלות הכשרון ועוצמת הממון בסיפור על אשה שאהבה מוסיקה, רצתה לשיר, עשתה את זה באופן הכי נורא שיש – אבל מעל ביימת הקארנגי הול, הדובדבן שעל קצפת אולמות הקונצרטים בניו יורק.

פלורנס פוסטר ג'נקינס היתה מצנטית של המוסיקה מתוך אהבה אמיתית. הכאב האמיתי היחיד שפקד אותה, מידי יום ומידי לילה, למרות בעיות פיסיות קשות ששינו את מהלך חייה, היה חוסר היכולת שלה להגיע לרמתן של זמרות האופרה והקונצרטים שמימנה במיטב כספו של בעלה הראשון, והיה שם הרבה כסף. מספיק כדי לסובב אותה בחומה של מלחכי פינקה שסיפרו לה כמה היא נפלאה ודחפו אותה לעלות על במה ולשיר במסגרות אותן יצרה בעצמה. היו בקבוצה נשים זקנות שפשוט לא שמעו את הזיופים הנוראים, כמעט פרצי צווחות שבקעו מגרונה כל אימת שפתחה את הפה לזמר – אריות מאופרות או שירי עם והיו כאלה שהכסף שנדף מארנקה הפתוח הרדים את חוש הביקורת ושלחו אותם למחיאות כפיים של צביעות.

קשה לדעת אם בעלה השני, הצעיר ממנה סיינט קלייר בייפילד, שחקן בינוני ומטה במבטא אנגלי היה בין הצבועים או שאהב אותה באמת – הסרט מציע בזהירות את האופציה השניה, אבל הוא היה זה שעטף אותה בערפל של הערצה שמנע ממנה לראות, וכנראה בעיקר גם לשמוע,  את המציאות הקשה, את עובדות החיים האמיתיות: היא לא יכולה לשיר. לא באמת.

למרות שחילק את חייו בין נאמנותו לפלורנס החולה, הקרחת, המאופרת בכבדות, הפתטית, אולי אפילו הגרוטסקית במידה מסויימת לבין יצועה של צעירה בוהמיינית – פלורנס ידעה על הדירה הנוספת שלו וכנראה גם על הגברת, אבל זה היה בסדר כל עוד הוא הרדים אותה במיטה בדקלום שירים ובנשיקה על המצח וכל עוד הוא ארגן לה את החיים ודאג למלא את כל רצונותיה – סיינט קלייר כנראה באמת אהב את פלורנס. ולא רק בגלל שריפדה לו היטב את החיים בכל המנעמים שיש.

סטיבן פרירס, הבמאי האנגלי שהחל דרכו בסרטים חדי אמירה ואמיצים במכורתו אנגליה ("המכבסה היפיפיה שלי", "זקוף ת'אוזן" ו"סמי ורוזי עושים את זה") החליף אותם למנעמי הוליווד ולסרטים שיש בהם ניחוח של שיחזורים היסטורים עם מרכיבים בולטים של תפאורות ועיסוקי במה ("גברת אנדרסון גאה להציג", "שרי"), אוהב לעבוד עם הדיוות הוותיקות : ג'ודי דנץ', הלן מירן, קתי בייטס לצד      שחקניות צעירות יותר, אבל וותיקות בתחום כמו ג'וליה רוברטס ומישל פפיפר.

פרירס לא מתאמץ מידי להעמיק בשרטוט הדמויות שלו, גם הרפרוף הקליל שהוא מציע מספק את בלוטות ההנאה של הצופים, מקצוען שכמותו שיודע במה צריך להשקיע. וההשקעה העיקרית – כמו כמעט בכל סרטיו, היא בבחירה נכונה של השחקנית (בעיקר) או השחקן בתפקיד הראשי ובצוות התומך שיודע מה לעשות עם התפקיד שמונח לפתחו. גם כאן הוא יודע שהמפגש שלו עם סטריפ יהיה מהלך בונה אמון אצל הצופים והוא, כמובן לא טועה.

סטריפ יוצרת דמות גדולה מאוד מהחיים, כמו שהיא אוהבת לעשות כשהיא נהנית. זוכרים את ג'וליה צ'ילדס ב"ג'וליה וג'וליה" או אפילו את מרגרט ת'אצ'ר ב"אשת הברזל", תפקידים שמשאירים חותם של DNA גם על פוסטר ג'נקינס. היכולת הוירטואוזית שלה לצעוד על סף תהום הקריקטורה ולדעת להמנע מהחלקה פנימה יוצרת דמות של אשה שיכולה היתה להיות, אפילו דוחה – אולם היא כל כך אמיתית, כנה ומעוררת סימפטיה – גם ברגעים המוחצנים המעוותים וגם ברגעים האינטימיים המופנמים שאנחנו מבינים את החיבה וגם האהבה שהיא מעוררת סביבה.

גם יו גראנט, המאהב האולטימטיבי של הקולנוע המלוקק מצליח לחזור לרגעים הטובים שלו בימים שעוד היה שחקן והגילוי של סיימון הלברג (למי שלא הכיר אותו בסדרה האלמותית "המפץ הגדול") גם הוא מבריק ומשעשע.

תראו – זה לא סרט ענק. עוד אפשרות להעביר כמעט שעתים בעולם מקביל של חיוך ודמע, בסביבה תרבותית שהיתה ולא תחזור יותר. אבל מריל, כאן שווה הכל. לכו לראות את הוירטואוזית –  עוד נצחון שלה בקולנוע.

פלורנס פוסטר ג'נקינס – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ינואר 2nd, 2016 by גידי אורשר

דוקא הפלגמטיות הנוטפת מכל רגע בסרטן של שרה גברון ואבי מורגן החזירה אותי אחור לשני סרטים עם נושא, רקע וכוונה דומים מהעבר שזכרונם העצים את הרדידות של "סופרז'יסטיות".  האחד – "נורמה ריי"  מ 1979 של מרטין ריט עם סאלי פילד ורון ליברמן בתפקידים הראשיים והשני "ארין ברוקוביץ'" משנת 2000 של סטיבן סודרברג עם ג'וליה רוברטס ואלברט פיני במרכז. שלושה סרטים, פלחי זמן שונים, סביבה חברתית אחרת, אך מאבק משותף לאמנציפציה והכרה אל מול החוק והסדר הציבורי וקרב לחיים ומוות על מעמדה של האשה בסביבה גורסת.

לשני הסרטים האמריקאים היה דרייב אדיר בשרטוט דמותן של המהפכניות הללו, של הגיבורות העממיות שצמחו מלמטה והוכיחו שעם המון צורך ורצון ויכולת הן יכולות להפוך הרים, לשנות מציאות, לשאת דגל. הסרטים הללו, כל אחד בפינה שלו הצליחו להרכיב דמויות רבות מימדים, מתלבטות, צומחות לתוך הצורך שלהן לפעול אל מול מציאות עויינת ומתנכרת, ואולי דוקא בגלל היותן שקועות באפלה, לראות ולהראות את האור.

גם ריט וגם סודרברג בנו את הגיבורות שלהם שלב אחרי שלב – בהתנכלויות אליהן, בהכרה שבצורך לפעול, בפעולה וכמובן – סרט הוליוודי, בהצלחה שציפתה בסופה של הדרך לשחרור הקתרזיס. לכל סרט היתה סצנה מרכזית, בלתי נשכחת שהרגעים שלפניה הובילו אליה במדרגות של התפתחות סיפורית נכונה ומה שבא אחריה הצליח לשחרר את המתח שהתפתח. במקרה של "נורמה ריי" זאת הסצנה של הכרזת השביתה במפעל הטקסטיל ולא היה צופה שלא הזיל דמעה ובמקרה של "ברוקוביץ'", שני רגעים בלתי נשכחים במשרד עורכי הדין, בעימות עם שותפים סקפטיים ולא היה צופה שלא מחא כפיים בסיפוק.

ל"סופרז'יסטיות" אין רגע שכזה, מרכזי, מכונן. רגע מטרה. גברון הבמאית ומורגן התסריטאית מייצרות אמנם דרמה תקופתית והגונת שחזור (כמו בדרמות טלויזיה של ה BBC, המומחיות של הבריטים), אבל ככל שזה נוגע לבניה מדורגת של הסיפור שלהן, ככל שזה נוגע לאיפיון מעמיק ומספק של הדמויות, ככל שזה מציע את הקונפליקטים החולפים על פניהן של הגיבורות, ככל שזה מערב את הצופים ודוחק אותן לתוכה של העלילה, כאן הרדידות והקונוונציה שולטות.

הסרט מתרחש בלונדון של 1912, עדיין לפני המלחמה הגדולה הראשונה ששינתה רבות בכל הנוגע למעמד האשה באנגליה. מוד ווטס (קארי מאליגן) בת מעמד הפועלים שחיה בתנאים דיקנסים כמעט, אם לילד קטן, נשואה ועובדת ככובסת במפעל זיעה מקומי. יום אחד היא נדרשת ע"י מנהל העבודה גס הרוח להביא כביסה ללקוחות בווסט אנד ולראשונה פוגשת הפגנה סוערת של הסופרז'יסטיות הכוללת ניפוץ שמשות של חלונות ראווה ברחוב הראשי. המומה היא חוזרת הביתה, אולם המראה מסרב לעזוב והיא מזנקת למיים הקרים של הפעילות החברתית. מהר מאוד היא מוצאת עצמה מעידה בפלמנט, מול וועדה שמנהל לויד ג'ורג' שר האוצר וכשמסקנות הוועדה דוחות את תביעות הנשים הופך המאבק אלים יותר ופצצות מתפוצצות בתיבות הדואר האדומות של לונדון.

המשטרה, כמובן בעקבותיהן, מעצרים ראשונים נערכים, השכונה והבעל מתנכרים, מפגש עם הכוהנת הגדולה של התנועה אמלין פנקורסט (מריל סטריפ בהופעה של דקה וחצי) מעודד להמשך פעילות וקרבה לשתי לוחמות נוספות (הלנה בונהם קרטר ואן מראי דאף) דוחקת להחרפת הצעדים בדרך להשגת שוויון זכויות ההצבעה לנשים.

תסריטאי(ת) דקת הבחנה ורגישה יותר היתה מצליחה לבנות רגעים משמעותיים יותר ובמאית טובה יותר היתה מצליחה להניח אותם על המסך באופן נכון ומודגש יותר.גברון עצמה כבר הניחה כרטיס ביקור מעניין יותר ב "בריק ליין" שלה.  אבל גם סצנות שיש בהן פוטנציאל רגשי ודרמטי נמרחות כאן על המסך, שטוחות וחסרות עומק. רגעים מכוננים במכבסה עם דמותו של הבוסמן המנצל מינית את עובדות שלו, היחסים המתפתחים בין מוד ובעלה, ההפרדה בינה ובין הבן שלה, המפגש הראשון עם הפרלמנט ואח"כ עם הכהנת הגדולה של התנועה, המעבר למאבק מזויין ואלים, השהות בבית הסוהר ושביתת הרעב – כל אלה אפשרויות לבניה הדרגתית של דרמה שאינה קיימת. הכל שטוח, הכל באותה רמה של אינטנסיביות, הכל סתמי.

נכן שהסרט "נושא רעיונות" של שחרור וחופש, זכויות פרט ואנושיות. נכון שהוא מדבר על נושאים שתמיד יתפסו מקום ברומו של עולם, אם העולם מתפנה בכלל לנושאים הללו במהלך האלים שלו. האמנציפציה הנשית- הגנרית, כמו זכויות החלש והנמחץ, אם הוא מיעוט או רוב הם נושאים שעולם נאור חייב לתת אליהם את הדעת ולפעול ליישומם. "סופרז'יסטיות" מנסה להצטרף למאבק, אבל דומני שעל פי התוצאה הפושרת, יכולתו לעשות משהו מוגבלת.

"סופרז'יסטיות" – 7 בסולם אורשר

 

Posted in Uncategorized Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: