אוגוסט 21st, 2016 by גידי אורשר

סתאאאם שאלה פילוסופית בגרוש : האם הסרט "בן חור" של וווילאם ווילר, (להלן "המקור") יכול להציע פרוש והוכחה נוספת, נרחבת לתאורית היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין ? האם יכול להיות שמהירות(או במקרה הזה קצב) הסרט היא אחרת לאורך הזמן שעבר מאז נעשה ב 1959 ועד היום, מנקודת המבט של צופה בן ימינו ? האם ארבע שעות (3:47 ליתר דיוק, כולל פתיחה והפסקה מוסיקלית באמצע) במושגים של סרט ראווה עמוס אלומות של הטפה דתית נראות היום אחרת מאשר כשיצא למסכים, היה הסרט היקר ביותר עד זמנו  וגרף 11 פרסי אוסקר ותהילת עולם ? "בן חור" – 7 בסולם אורשר.

אני, ידידי עשיתי שעורי בית אתמול לקראת הצפיה בסרט המחודש ("להלן הרימייק") של טימור בקממטוב וראיתי שוב את המקור. ואני יודע שזה לא ממש המקור המבוסס על רומן של יותר מ 600 עמודים שכתב  לואיס (לו) וואלאס ב 1880 כשהיה מושל ניו מקסיקו ושנעשו לפחות שני סרטים על הבסיס הספרותי הזה בימים של הסרט האילם, קודם ווילר. את הסרט רב האוסקרים ראיתי לאחרונה לפני 25 שנים ולכן היה הריענון הכרחי, מה גם שזכרתי ממנו על בורין שלוש-ארבע סצנות בלבד, כולל הסצנה המרכזית של מרוץ הכרכרות, שעשתה שרות ענק לווילר ולקולנוע ההוליוודי ולישו שריחף עם אלוהי הסוסים מעל, כמובן.

שתי מסקנות עיקריות כתוצאה מהחוויה המתישה של צפיה זאת. הראשונה – תודה לאלוהי הקולנוע על החידושים שהוא מכניס בשפת המדיום, תודה על הולדתו של הגל החדש והמהפך שעשה בתורת העריכה שלא השתנתה מאז ימי גריפית ועד הספקטקלים של הוליווד, תודה לימי הוליווד החדשה בשנות ה 60-70 ולקולנוע הניו יורקי שתרמו קבין של ריאליזם גם לקולנוע האמריקאי בדרכו אלינו. השניה – הסרט הוא כל כך מעייף, כל כך איטי, כל כך פלגמטי, כל כך מלאכותי, פשטני, חסר תחכום, בקיצור – כל כך מיושן שהיום , למרות ההילה המרחפת מסביבו, הוא כמעט בלתי אפשרי לצפיה. ארבע שעות כאלה !!!! וכזה הוא צ'ארלטון הסטון בתפקיד הראשי. בכל קנה מידה של קולנוע מודרני, קולנוע בכלל, הוא עושה תפקיד כל כך עלוב, חסר כריזמה וכשרון, מעווה את פרצופו כל הזמן כך שקשה לדעת אם זה צער אנושי שהוא מנסה להעביר לנו או סתם מידע על כאב בטן. נורא. שזוף, אבל כל כך לא משכנע !!!

דבר אחד טוב אפשר להגיד על הגרסה של בקממטוב – היא קצרה בחצי. ז"א אפילו לא תאהבו את מה שעינכם רואות  ותבואו בביקורת – זה לוקח רק שעתיים וזה כבר יתרון. עובר מהר, כואב פחות. עוד הוכחה להתקדמות המדעית ביכולת למזער את העולם, וכך הפך "בן חור" ל"ננו בן חור". קל יותר לבליעה ולתנועה בתוך מחזור הדם. אבל מעבר לניסוי הקליני הזה על הצופים עולה השאלה – מדוע ? למה לעשות דוקא עכשיו סרט שאינו מנסה לשתול בנו אמונה, לפחות לא כמו בסביבה בה צמח הסרט של ווילר ובודאי הספר של וואלאס ומה הבשורה שלו לקהל של היום.

בסרט "המקור" (ראה הגדרה) וגם בספר היה סיפורו של הנסיך היהודי רק תרוץ. המטרה היתה, ללא כל ספק לספר את סיפורו של ישו, אמונתו וחייו אל מול הרומאים שצלבו אותו בנסיון חיסול המרד המתפתח ברחבי האימפריה וראשו ביהודה. אבל זה היה כנראה יותר מדי, לערב קודש בחול גם לכנסיה הנוצרית ולכן נחצבה הדמות של היהודי נסיך העם, שגורלו נחשך עליו להיות לו למשל. יהודה בן חור הופך לעבד רומי, מושלך לשאול מצולות ומצליח להגיח משם, לתחיה פיסית ורוחנית וחוזר בזכות האמונה לגאול את עמו, לנצח את השליח הרומאי, שכמובן מסיבות דרמטיות היה אחיו בגלגול קודם, ולהמיר את דתו לאמונה הישועית.

לשם כך עוטף ווילר את סיפורו של ג'ודה בן הור כבר בפתיחה בסיפור לידתו של המשיח (קצת מזכיר את ההתחלה של "סופרמן"), מפגיש אותם בדרכו של בן חור ברגעיו הקשים ביותר כדי להציע את סיפור הצליבה וההמרה לנצרות בחלקה האחרון של הסאגה, כצפוי חלק ארוך מאוד ומפורט שמעביר את המסר. בקממטוב לא יכול להתעלם מהרמזים העבים כל כך, אבל בצורך הברור לקצר ולדלל את הסרט מכמה אלמנטים ומהבנה שהמסר הדתי לא יעבור היום בקלות רבה מידי, הוא מכווץ את המסר הדתי אך לא משליכו החוצה לעת זקנה.

קממטוב, בכלל רוצה לעשות "גלדיאטור" נוסף. אולי גם "ספרטקוס". סרט גדל מימדים, על פי הדרישות של הממסד ההוליוודי שישתמש בהרבה CGI ויעלה ניחוח של עשיה מחודשת שימשוך לקולנוע על גלי המיתולוגיה את הילדים ואיתם את ההורים שיש להם מידה מסויימת של זכרונות. כי בעידן של סרטים שמבססים את סיפוריהם על מקרים אמיתיים מדוע לא להביא סרט המבוסס על סרט אמיתי ?

הבעיה שלו היתה כנראה שבניגוד לווילר שלא היה מוגבל בתקציב ומשך 150 מליון דולאר מקופת MGM, סכום עתק במונחים של סוף שנות החמישים, כאן למדו ב MGM את הלקח, גם לקחו את פרמאונט לתגבורת וחתכו את התקציב באופן כואב. במסגרת זאת יכול היה הבמאי לקחת שחקנים סוג ב' ולהסתמך על עלילה מקוטעת ועריכה קצבית שאולי מקלה על הצפיה בסרט ומטיבה עימה, אבל עושה שמות בזכרונות ובשליחות הקלריקאלית. היום, רק נוצרים אוונגליסטים יזילו דמעה על קיצו המדמם של הנוצרי. האחרים יבדקו אם נשאר להם עוד פופקורן בגביע הגדול המתרוקן על הברכיים.

ג'ק יוסטון בתפקיד בן חור הוא אמנם נכדו של ג'ון יוסטון הענק שהיה במאי נהדר וגם שחקן מרגש ובנו של שחקן, אבל להוציא את אנג'ליקה הבת של ג'ון, אין יותר כשרונות במשפחה, למרות שלא מעטים מהם מסתובבים עדיין בקולנוע. ג'ק מציג דמות חסרת כריזמה, לא משכנעת עם יכולת של סדרת טלויזיה שלא חוצה את הקווים למגרש הגדול של הקולנוע. מולו טוני קבל בתפקיד מסאללה אחיו החורג-יריבו הרומי של בן חור שמתאים לו ברמות הנמוכות של היכולת הדרמטית וגם הוא לא מוסיף דבר. וכששניים אלה לא מצליחים לעורר רגשות, מה יגידו אזובי הקיר בעיקר בתפקידים הנשיים, כולל איילת זורר בתפקיד זעיר כאמו של בן חור. כולל, כולל. ואגב, גם בסרט של ווילר הסתובבה שחקנית ישראלית באמריקה, חיה הררית קראו לה והיא גלמה שם את אשתו של בן חור, אסתר באותה מידה של חוסר הצלחה. היחיד שמצליח להסתדר איך שהוא הוא מורגן פרידמן המיומן בתפקיד השיך הערבי, המספר. אבל הוא הרי מכיר את הנפשות הפועלות, בייחוד את אלוהים מקרוב – הוא הרי היה שם כבר.

אם יש סיבה להראות את הסרט במקומותנו, ולשם השוואה בעיניין הזה אולי גם את הסרט של ווילר, זה להראות התנהגות של עם כבוש למול כובשיו ותזכורת על אכזריותו של מצבנו הקיומי ד'היום. גם כאן חודרים חיילי הנציב הרומאי לבתים של היהודים בירושלים, הופכים הכל, מושכים את הקרבנות התמימים למרתפים נוראים של אסורים, כמעט או כלל בלי אשמה. גם שם נראה את המורדים המחפשים עצמאות וחופש מעם כובש ומנצל . האם יהיה מישהו בקרב הצופים שיקח את הלקח איתו הביתה ? שיפנים ?

"בן חור" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

מרץ 4th, 2016 by גידי אורשר

אוי לאותה בושה. ראש הממשלה האנגלי הולך לעולמו באופן מפתיע, ומיד יתברר שגם שלא כדרך הטבע ושועי העולם ומנהיגיו מוזמנים ללויה הממלכתית המתוכננת, במסע מכנסית סיינט פול ועד הווסטמינסטר. השרותים החשאיים כמרקחה, המשטרה והאירגונים לשמירת הסדר ושלום המנהיגים מכל העולם (חוץ מרוסיה, היחסים לא היו ידידותייים מספיק) מתרוצצים לארגן שיתוף פעולה ותכנון בטחוני ב 24 השעות שהוקצבו לסידורים מקדימים. הצרפתים באים, הגרמנים, היפאנים, האיטלקים, הקנאדים – כל העולם החופשי. ומי לא הוזמן, לא הוזכר ולא יבוא ? נכון ראש הממשלה הישראלי. גם לא אשתו.

בהתפתחויות שבהן היתה למוסד שלנו אופציה להתבלטות פשוט לא רוצים אותנו. למה להם לאנגלים בלבול מוח נוסף והפגנות של BDS ? ישראל יוק והעולם שותק. בהמשך נבין שיש לנו, בכל זאת נציגות בסרט, אבל לא כחלק מכובד ממשפחת העמים, בודאי לא מהאיחוד האירופאי. תובנה קיומית נוספת  עולה מהסרט – כל השליטים, להוציא את האיטלקי החרמן בן דמותו של ברלוסקוני המתרץ את ההשתתפות בלוויה למעשי ליבובים עם גברת צעירה ממנו על גג הווסטמינסטר אבי, כולם באים בגפם , בלי בנות או בני זוג. אצלם, כנראה לא מקובלת האופציה לקחת את אישה לעבודה.

כך או כך, הלוויה, כצפוי הופכת להיות גרסה הרסנית הרבה יותר מהאירוע ההוא, בספטמבר בניו יורק ולונדון כולה, בעצם המרכז התיירותי וההיסטורי שלה, עומד בפני הרס רב כתוצאה ממתקפת החבלה. מאחרי ההתרחשות עומד לו סוחר נשק ערבי עשיר מאוד המנסה לנקום במערב על פגיעה קטלנית במשפחתו שלוש שנים קודם. המטרה – לתפוס את הנשיא האמריקאי ולהוציאו להורג בסגנון דאע"ש ובשידור חי כדי להוכיח לעולם שסדר היום הישן נהרס לעד.

לונדון, על פי הסרט שורצת מחבלים כאלה. לפחות על פי כמות המשתתפים במתקפה, עוד ועוד, מי ברגל, מי ברכב ומי – עשרות, על גבי אופנועים. מי מסתתר בבנינים ליד המפקדה, בחדרים המקיפים את מארגני הפעולה, מי הלובש דמותם של אנשי הביטחון והחיילים, עוד ועוד כמעיין המתגבר. הם בכל מקום, מזנקים מכל עבר, יורים מכל כיוון, מה שמקשה את המלאכה על איש הביטחון, ה-גבר, ה-שומר ראש האישי, ה- אמיץ וה-כל יכול של הנשיא האמריקאי, מייק באנינג. והאיש בכלל רצה להתפטר מהשרות בתחילת הסרט עקב לחץ משפחתי ותוספת צפויה של בת לסביבה המיידית.

הנה עוד סרט המדמה מתקפה קטלנית על מרכז ציויליזציה מערבי מרכזי, המאיימת למעשה על שלום העולם ואורח חייו. זה אפשרי, עובדה, היו דברים מעולם, אבל ההגזמה הקולנועית הופכת את האירועים כאן לדמויי קומיקס יותר מאשר להתנהלות מבהילה וריאלית. האימה מתחלפת בגיחוך, המתח בביטול, בייחוד לאור הטיפול המוגזם של הבמאי ממוצא איראני באבאק נדג'אפי בדמויות ובאופן פעולתן.

ג'יימס בונד היה צריך להתיצב בפני באנינג לשעורים פרטיים בנושא השרדות בעזרת הקולנוע, מרוב רגעים שבהם מוכיח איש הביטחון האמריקאי עליונות בלתי מעורערת על כל המתרחש סביבו. נכון שבסרטים כאלה מתחדש החוזה שנחתם, אי פעם בהוליווד בין הבמאי והצופה שבגין השקעתו הכלכלית של צד ב' ידאג צד א' לשלמותו של השחקן הראשי לפחות עד סופו של הסרט. אבל לא צריך לנפנף בחוזה זה באופן כל כך מופגן, בדרך סרטי הקונג פו ההונג קונגים.

למרות הייצוג שלו בימים אלה על המסך שלנו, ג'ראלד באטלר (גם ב"מלחמת האלים") בתפקיד באנינג הוא שחקן בינוני מאוד שלהוציא סרט אחד שבו השתתף, "פרנקי היקר" לא הפגין יכולות מעניינות, כולל ההחמצה שלו להוכיח כשרון ב"פנטום האופרה" היוקרתי. גם כאן בתפקיד שהוא בעיקרו פיסי, לא תפקיד אופי חלילה, המנעד שלו כולל בעיקר עיוות שפתיים בסגנון סטלון ומעבר שרירי מפוזה לוחמנית אחת לשניה. תעצרו אותו. גם אהרון אקהרט בתפקיד הנשיא האמריקאי לא משאיר עקבות כל שהן ורק מורגן פרידמן הממזר כסגן הנשיא, גם בלא תפקיד משמעותי נשאר בזכרון.

ובאשר לאיש הרע, אמיר ברקאווי, להלן עוד מוצר צריכה כחול-לבן. הכרוניקה עוסקת כיום הרבה בגל גדות. לפניה היו אלה מוני מושונוב. גם מילי אביטל נכללה בטור ה"מצליחנים בהוליווד". גם איילת זורר וגם מרק איווניר. עכשיו אמרו אלון אבוטבול עם קצת עזרה מידידו המפיק אבי לרנר. אז מה אם הוא מופיע קצת, ומה אם הוא האיש המאיים של הסרט. כמה מהכוכבים של הוליווד החלו לבצוע את דרכם לכוכבות דרך תפקידי ה"הוויז", "הכבדים", הגנגסטרים הרעים, אויבי הציבור. הוא דוקא לא מגזים, הוא אפילו אנושי במידה – וזה מתבלט לטובה בסרט, אבל דמות המחבל היא טייפ קאסטינג, פינה השמורה למזרח תיכוניים.

כשהסתיים הסרט הודיעה בקול אחת הצופות המבוגרות יותר למישהו בצד השני של הסלולארי שבסרט יש יותר מידי אקשן. ידידי שראה את הסרט במקביל, באולם אחר הרגיע אותי: תהיה חיובי, אחרי הכל בשביל זה יש קולנוע. אז בין זה לזאת ואחרי סרט שיש בו כל כך הרבה רגעים בלתי אפשריים,  שנמתח עד קצה ההגיון ולא מעט גם מעבר לו, הנושא מסרים של תקווה ויכולת עמידה אל מול ימים קשים המצפים לכולנו בדרך במציאות מורכבת כמו שלנו, הנה סרט שאם ניקח אותו בפרופורציות ובחיוך, יעבור את מערכת העיכול שלנו בלי נזקים.

ואם נציב אותו אל מול סרטי האסונות וגיבורי העל בתלת מימד המצפים לנו במורד שנת 2016, כמו שמבטיחים לנו גדודי ה"בקרובים",  נבין שהחלק הקשה עוד לפנינו…

"המטרה לונדון" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: