ספטמבר 24th, 2017 by גידי אורשר

קשה לדבר היום על "פוקסטרוט", סרטו המצמית של שמוליק מעוז בלי להתייחס למהומה הפוליטית, בעיקר שעורר ולביקורת שהוטחה בו, בעיקר מצד אלה שאפילו לא טרחו לראותו. אבל הפינה הזאת עינינה ביקורת קולנועית ולכן נפרד לרגע מרעשי הרקע לטובת בדיקה סובייקטיבית. במקרה הזה 10 בסולם אורשר.

"פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס, סרט על חיפוש נחמה, סרט של חשבון נפש. אם יש בו ביקורת היא אינה מופנית לעבר חיילי צהל, אולי גם הם הקרבנות של המצב, אלא אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק.

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את סצנת הפתיחה והסיום של סרט ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים.

בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני שעל סצנה אחת שבו יצא הקצף, הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על על הטמטום של הכיבוש. האויליות של ניהול המשבר במקום לנסות ולפתור אותו..

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד. אבל, לא לעד. מה שהוסתר יתגלה באחד הימים, מה שנקבר יחפר ואור השמש תרפא את המורסות.

פוקסטרוט הוא סרט מכונן, נבואי אפילו אחד הרגעים שמקפיצים את הקולנוע הישראלי לרמה גבוהה יותר. השפה הקולנועית המלוטשת היא זאת שהביאה לו את הפרס בוונציה, את ה"אופיר" והיא שתדחוף אותו הלאה לאוסקר האמריקאי. וכנראה גם עמוק ללב ולמצפון של מי שיראה את הסרט.

"פוקסטרוט" – 10 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

מרץ 24th, 2017 by גידי אורשר

יוסף סידר ("בופור") ממשיך לבדוק את הקשרים שבין יהדות וישראליות ("ההסדר", "מדורת השבט", "הערת שוליים") והפעם הוא מרחיק עדותו לניו יורק בסיפור שיש לו הקשרים אקטואלים-פוליטיים. הבעיה היא שלמרות ההישג ההפקתי, החלק הסנסציוני גובר על האנושי ומשאיר טעם של החמצה מסויימת. 7 פלוס בסולם אורשר.

חייבים להצדיע ליוסף סידר על ההשג הפקתי המרשים שלו, לפחות בקנה מידה של קולנוע הישראלי. אחרי הכל לצלם סרט ישראלי בניו יורק ולגייס שורה נכבדה כל כך של כוכבים בין לאומיים – ובראשם ריצ'ארד גיר באחד מתפקידיו הטובים יותר, שרלוט גינסבורג המרשימה וסטיב בושמי אינו עיניין של מה בכך. גם תחיבת היד העמוקה לנושא הנושק בחיים הפוליטיים-משפטיים שלנו גם היום, בעיסוק בראש ממשלה המואשם בטובות הנאה, גם היא עיניין של בחירה אמיצה, או פשוט מזל.

אבל אולי דוקא הקריצה לנושא האקטואלי מסיטה את תשומת הלב מליבו של הסרט שהוא הטיפול בדמותו הנוגעת ללב של המאכר הניו יורקי שמנסה לסדר לכל הסובב אותו את החיים ולעשות טוב. תשומת הלב של הצופים נוהה אחרי הסיפור הפוגש את מערכת עינייניו של סגן שר צעיר ההופך, בהתפתחות "סינדרלית" להיות ראש ממשלה(ליאור אשכנזי) עם מי שמנסה לסדר לו עיניינים ונעזר בנפנוף בכנפי מעילו. וכך נדחק מעט העיניין האמיתי, המסתבך והולך של נורמן, המנסה לתפוס אחיזה , ולו מינימאלית בחיים שחולפים מעליו אל שולי העלילה המתפתחת ואל קרן תשומת הלב שלנו, לפחות בארץ.

האיש העורג להכרה, לתקיעת יתד משמעותית בחברה שמשאירה אותו בשוליים ורק משתמשת בו לצרכיה המיידיים, מנסה בעצם לעשות טוב, לעזור ככל יכולתו. אבל המארג של הקשרים שהוא טווה חונק אותו, כולא אותו כמו עכביש הנתפס בקוריו הוא, בלא יכולת להתחמק מתוצאות מעשיו הטובים ללא עזרתם של התסריטאי והבמאי.

הסנסציוני רומס את האישי והאנושי וכך הסרט שניסה לתפוס מרובה נשאר, למרות יכולות טכניות ורגעים יפים, לוקה בחסר, אולי גם די מאכזב.

נורמן – 7 פלוס בסולם אורשר.

Norman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: