ספטמבר 11th, 2016 by גידי אורשר

הוליווד ממשיכה במסורת המתפתחת של הפקת סרטים על פי מקרים אמיתיים, בחיפוש שלה אחרי נושאים, סיפורים וריגושים וקלינט איסטווד, אחד מפלאי הקולנוע האמריקאי משתף פעולה בפעם ה – 35. הבמאי בן 90 בקרוב, שיחיה מביא את סיפורו של הטייס שהנחית , לראשונה בהצלחה, מטוס ענק על פני המיים והציל כך 155 נוסעים ואנשי צוות. איסטווד כדרכו נמנע מהשיגרה, מוצא את הייחודי ומפגיש אותנו עם האיש שעשה את הנס. 8 פלוס בסולם אורשר.

ושוב אנחנו נחשפים להתערבותם, המשעשעת לעיתים, מרגיזה ומטופשת במקרים אחרים של מפיצי הסרטים בהדבקת שמות לסרטים אותם הם מייבאים לארץ. מקרה קיצון התרחש עוד בשנות החמישים עת הוצג בארץ סרטו של רוברט רוזן " BODY  AND SOUL " עם ג'ון גארפילד בתפקיד מתאגרף צעיר שצריך לבחור בדרכו לפסגה בין הספורט להימורים. הכותרת בארץ הייתה, לא תאמינו "באדי וסול", יעני – שני חבר'ה ששמם האחד באדי והשני סול…

הפעם, שמו של הסרט במקור "סאלי" היה כנראה בעל משמעות קורצת למפיצים – סאלי היה יכול, אולי להזכיר להם את הבאבא סאלי (ותנסו לכתוב בויקיפדיה ותקבלו את העירוב הזה)  ולכן למה לא ללחוץ על האופציות ולחבר את ה"סאלי" עם "נס על ההדסון" ?…

על הקולנוע של קלינט איסטווד נכתב רבות והחדשות האופטימיות שניתן להוסיף בהקשר לסרטו ה – 35 הן שלא אובחן שינוי, בודאי לא שינוי דרמטי בסגנון, בטיפול הנושאי, בעיסוק שלו בעיצוב הדמות של הגיבור (או האנטי גיבור) האמריקאי וביכולת שלו לעניין אותנו, לעיתים גם לרגש. כמו בלא מעט מסרטיו הקודמים, בייחוד בפרקים המאוחרים יותר של יצירתו הוא מעמיד במרכז את היכולת האישית, שלעיתים פוגשת ליאות פיסית או נפשית שבולמת את השאיפה להצטיינות וחוצה עם גיבוריו את החברה האמריקאית כולה. לא צריך לאמר שבסופו של דבר, כאידיאולוגיה מובנית, איסטווד הרפובליקאי והשמרן האדוק מנסה להוכיח שהגיבור האמריקאי הוא הגיבור האמיתי, למרות המכשלות המונחות לפתחו.

ברבים מהמקרים בהם איסטווד מטפל בקולנוע שלו, אנחנו שואלים עצמנו, "מה זה מעניין בעצם ?", מה איכפת לנו על צלף שכל ימיו זה לשכב במארבים, על זקן תמהוני ושונא זרים שחי בשכונה של מהגרים ומהגג על המלחמה ההיא בקוריאה, מאמן אגרוף מבוגר ועייף  שמחליט לאמן צעירה אמביציוזית. ואכן, במקרים רבים אנחנו הולכים לסרט רק בגלל שזה איסטווד והסקרנות המובנית שלנו מול קריירה ארוכה מאוד של במאי שעבר את שנות השישים, שבעים והשמונים של חייו וממשיך לעבוד כאילו אין כסא גלגלים בסביבה.

גם "סאלי" הוא מפגש שכזה, עוד סרט הירואי על הגיבור הלאומי שהצליח (לא ספויילר) לראשונה להנחית מטוס נוסעים ענק על מיים בלי שאיש מהצוות יפגע . הכל נכתב, הכל סופר, הכל צולם ובכל זאת איסטווד מנסה וגם פוגע בניצוצות של כשרון שלא כבים. נכון, שכמו בסרטים האחרים שלו, לוקח לסרט זמן להתחמם, להתקרב אלינו, לחדור פנימה. אבל משזה קורה – אנחנו מוחזקים בכפותיו הגדולות של איסטווד, ממש כמו אקדח המגנום של הארי קלאהאן, לפני שנים רבות. וגם השאלה של מפקח המשטרה הלא שיגרתי בסרטו של דון סיגאל " Do you feel lucky, punk " מרחפת במוחו של צ'סלי סאלנברגר הוא סאלי, הטייס שמנסה לבחון לאחר מעשה את עמידות החלטתו המקצועית להנחית בהצלחה את המטום על הנהר ומימיו הקפואים, אבל הפעם במשמעות שונה לחלוטין.

ב-15 בינואר 2009 המריא הטייס הוותיק צ'לסי "סאלי" סאלנברגר ולצידו טייס המשנה ג'פרי "ג'ף" סקילס בטיסה 1549 של חברת התעופה האמריקאית "יו אס איירווייז" מנמל התעופה לה גווארדיה בניו יורק בדרך לשדה התעופה בשארלוט, קרוליינה הצפונית. פחות משלוש דקות לאחר ההמראה, נפגעו שני מנועי  המטוס מלהקת אווזים שחדרה אליהם ושניהם הושבתו. ללא מנועים וללא טווח אפקטיבי להגעה לאחד משני שדות תעופה שהוצעו לו, החליט סאלי להנחית את המטוס על 155 הנוסעים ואנשי הצוות במי הנהר הקפואים של ההדסון ובכך הציל את חייהם. במקביל לתשואות מן הציבור, נאלץ  סאלי להתמודד עם האשמות חוקרי תעופה ועיתונאים באשר להחלטתו הרת הגורל

איסטווד המבסס את סרטו על האוטוביוגרפיה שפרסם סאלי מציע את הסיפור, כמובן מנקודת מבטו של הטייס, אבל בדרך שבה הוא מניח את ההתרחשויות לפנינו ובבניה מתוחכמת של העלילה הוא נמנע מהפיכתו של סאלי לדמות הירואית ומרוחקת ושומר איתו כל הזמן על אפיון אנושי, רגיש ושביר ולכן גם אמין. חלק מההצלחה היא הדרך הלא סנטימנטאלית בה הוא משרטט את דמותו של סאלי וההצבה במרכז העלילה לא את הנצחון על אלת המזל כחלק מהחלום האמריקאי השקרי אלא את המאבק שלו לטיהור שמו. וכאן, בהיפוך הנכון הזה הופך "סאלי" של איסטווד מדמות על אנושית, לאדם בשר ודם הנאבק על חייו, מקצועו, תדמיתו ומאשר מחדש את חשיבותו של הגורם האנושי אל מול תרבות המחשבים והסימולטורים היבשה האופפת אותנו. בסופו של הסרט ניכרת אמנם גלישה למקתקות יתר במאבק בין ה"טובים" ל"רעים" המעיבה על ליטושו, אבל מה לעשות חוקי ה"האפי אנד" הם כנראה חזקים מכל יוצר…

המאבק הזה, שבו יוכיח סאלי כי החלטתו, המבוססת על 40 שנים של נסיון תעופתי היא ההחלטה הנכונה, המאבק המעמיד את האדם אל מול המכונה , את היכולת לחשוב, להפעיל אינסטינקטים אל מול היכולת של החישוב הקרה, המהירה אך המוגבלת של המחשב, הצורך ב"גורם האנושי" שאין שני לו, הוא הנשק האולטימטיבי של איסטווד במאבקו בממסד המנוון, המשותק, אולי המושחת כאן ובעבודות קודמות שלו. ובמאבק זה של דוד מול גוליית, כבר מימי התנ"כ, האנדרדוג מנצח.

למרות הפיתוי להנציח את הרגעים המקפיאים במטוס ולהפוך אותם למרכז, איסטווד מחליט להשאיר אותם רק כעדות מסייעת וכך מדגיש את הדרמטיות שלהם. הרגעים הללו הם אולי מהחזקים בסרט, דוקא משום שהם אינם עיקרו. ובכלל, הנימה השולטת היא של הטונים הנמוכים, הלחישה, השקט והאיפוק, הדרמה האישית של סאלי, אשתו, הרחוקה בביתם – האלטר אגו שלו ששואלת את השאלות המציקות לו והדמות (שאינה מפותחת דיה) של טייס המשנה, אל מול נוקשותם של אנשי הוועדה החוקרת של משרד התחבורה האמריקאי.

כמובן שהחיבור עם טום האנקס, מר אמריקה בקולנוע, אחד השחקנים הכל יכולים שמוכיח שככל שהוא מתבגר הכשרון והיכולת נדבקים בו במהלך הדרך – הוא חיבור מנצח. העיצוב המאופק שלו בונה דמות אמינה וסימפטית, חסרת ביטחון וחזקה בעת ובעונה אחת, רגישה וקשוחה בשילוב שבודאי יעמיד אותו שוב, לפחות ברשימת המועמדים לזכיה באוסקר הקרוב., אם לא כזוכה המאושר.

"סאלי" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Sully

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

אוקטובר 18th, 2015 by גידי אורשר

לאיאן מק'קלן יש ים של מניירות שיכולות להטביע כל שחקן אחר, בודאי צופה מן השורה. אבל איזה מניירות מופלאות. האמת היא שהוא לא לבד בבית הספר הזה של אמנויות המימיקה התיאטראלית והוא ממשיך שושלת  ארוכה של שחקנים שהחזיקו על גבם ובכשרונם את המסורת המפוארת של אמנות הבמה האנגלית עד לורנס אוליביה וכמובן גם אחריו. ג'ון גילגוד, אלק גינס, צ'ארלס לוהטון, אנג'לה לאנסברי, פול סקופילד, מייקל רדגרייב, פגי אשקרופט, איאן הולם, דרק ג'אקובי, ג'ודי דנץ, הלן מירן הם רק חלק מהשמות המפארים את האקדמיה האנגלית לתאטרון שזלגו גם לקולנוע, איך לא ?

מק'קלן בגילו המתקדם (76, שיהיה בריא) מוכר גם לבוגרים שבנינו וגם לצעירים עם ניהול נכון של הקריירה הקולנועית שלו – גם קולנוע קלאסי וגם קולנוע פופולארי – "ריצ'ארד השלישי" ו"עקומים" מחד ו"שר הטבעות", "ההוביט" ו"אקס מן" מאידך. עם הבמאי ביל קונדון הוא נפגש כבר בעבר בסרט "אלים ומפלצות" שהביא לו מועמדות לאוסקר האמריקאי. ודוקא המניירות המחושבות הללו שלו הן ששמו אותו במקום הנכון על פני הסקלה הרחבה מאוד של ז'אנרים קולנועיים שונים כל כך, ובהצלחה ובמקצוענות מדוייקת כל כך.

הדמות של שרלוק הולמס, האבא של כל הבלשים, לפחות בספרות המודרנית גלשה כבר מזמן מהטריטוריה הסגורה של ספרי ארתור קונן דויל והפכה לאייקון  תרבותי ומקור התייחסות בעולם התקשורת ההיברידי של השנים האחרונות שפעם קראו לו פוסט מודרני, עולם שבו הזיווגים וההתייחסויות והאסוציאציות נשפכות בו ברוחב לב, לעיתים גם בחוסר אחריות.

הולמס של העת הזאת הוא לא רק הגאון מרחוב בייקר שפותר מעשיות בלש בכוח ההיקש, מעשן מקטרת ענקית, מביט על החיים דרך זכוכית המגדלת חובש כובע צמר כפול מצחיה, מנגן בכינור ומזריק לעצמו הירואין, ידידו של הד"ר ווטסון על פי הדמות שהשאיר אחריו קונן דויל. החירות האמנותית הפכה אותו לכמה וכמה דמויות שונות לשימושם של היוצרים, החל מגיבור סרטי פעולה ועד זקן מריר נפש המהרהר במשמעות חייו.

ב"מר הולמס", על פי ספרו של מיץ' קאלין " A Slight Trick of the Mind " הוא כבר באחרית ימיו ומנסה, לראשונה בחייו להעלות בעצמו על הכתב סיפור בלשי המטלטל את נפשו כבר שנים רבות. הפרשיה האחרונה שלו שהסתיימה, לא עליו, שלא כמתוכנן ושלחה אותו לכלות את ימיו בקוטג' דל בסאסקס אותו חילק עם סוכנת הביית ואלמנת מלחמת העולם השניה מיסיס מונרו ובנה הילדון רוג'ר. העיסוק העיקרי של הולמס כאן הוא גידול דבורים, אהבה שהוא מנסה להנחיל גם לרוג'ר המעריץ אותו ורואה בו דמות אב וסב כאחד, דוחק בו לסיים את כתיבת הספר.

הסרט האינטימי של קנדון מעמיד זה מול זה את האמת מול הבדיה ואת האינטלקט מול הרגש. הולמס שלו מתייחס בבוז טבול בטינה לווטסון ששרת אותו במשך שנים כה רבות עד שעזב בעקבות אהבה. אותו ווטסון שהעלה על הכתב את העלילות הבלשיות של הולמס ועשה זאת תוך כדי סילוף המציאות ויפויה, לפורמטים כאלה שהפכו אותם למבוקשים כל כך. סיפורי בדיה שהולמס הציני בז להם.

גם הבחירה שלו בעולם האינטלקטואלי הקר, עולם של הגיון צרוף, של הקשים ותובנות, בחירה מודעת הרחיקה אותו לא אחת ממושאי אהבתו, עליהם ועליהן היה צריך לוותר מתוך ריאליזם פסימי שהכתיב את הוויתו. מסיבה זאת הוא נושא גם את הכאב של אותה פרשיה אחרונה שעל תוצאותיה המעקרות הוא משלם עד ימיו האחרונים. האם בפתרונו את הפרשיה עליה הופקד היה צריך לספר את האמת, או ליפות אותה לשקר מרגיע.

דמות גדולה מהחיים הממלאת את כל הסרט העדין הזה ואין כמו מק'קלן להכיל אותו עד תום. הוא מהפנט, הוא פתטי, הוא תאטראלי, הוא מגלגל בלשונו, פוער את שתי הארובות התכולות של עיניו  להקרין את הצער והכאב גם לצופים. הוא פומפוזי והוא עדין, אקורדיון נמתח של יכולות, של טכניקה, של אפשרויות אנושיות.  מולו לורה ליני כגברת מונרו, מגיעה הנה מאסכולה אחרת של הקולנוע האמריקאי ומציעה את הרגשנות המתנגשת כאן עם הקור הענקי של האיש הזקן. גם היא, מדוייקת, לא מגזימה, בדיוק על פי המידה. והילד מילו פארקר משלים את התמונה, חנון של הטבע עם חן אדיר.

קונדון מתנייע כאן באלגנטיות בין שלוש תקופות – סוף שנות הארבעים, הימים בהם מתרחשת העלילה, כמה שנים קודם לכן בסיפור מקביל על ביקור שערך הולמס ביפן מיד אחרי המלחמה והסיפור הבלשי המתרחש כמה שנים קודם לכן. התנועה בין רבדי הזמן מיומנת, עדינה, מעניינת. "מר הולמס" הוא אחד מאותם סרטים המותירים מקום גם לצופה לקחת חלק בבנית המצרף הכולל וגם זה תורם להרגשה הנוחה בסופו של הסרט.

זהו סרט יפה, טעון ומטעין שיש בו מידה של שעשוע אינטלקטואלי, אבל לצידו של זה גם ארומה אנושית המציעה גם לא מעט חוכמה ונסיון חיים.

"מר הולמס" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: