יוני 4th, 2017 by גידי אורשר

כל כך הרבה נכתב, פורסם, שודר, נאמר, רואיין, צולם ודווח על הסרט, על גל גדות הצעירה הישראלית שעשתה את זה בגדול וקפצה בפירואט מרשים מאנונימיות כמעט לפסגת העולם מעל כמה ישראליות אחרות המוציאות נשמתן להשיג תפקידונים בקולנוע האמריקאי, העולמי בכלל, על ההצלחה, על התוכניות וכמובן על שיתוף הפעולה הנשי בסרט שכולו ז'אנר גברי ומתפוצץ, שנדמה שאין יותר מה להוסיף. אבל ביקורת צריכה לבוא, בייחוד אם היא דוקא מגיעה עם סימפטיה, אז הנה. 8 מינוס בסולם אורשר.

נכון שיחסי הציבור האסרטיביים, השמועות החיוביות מחו"ל, הנקודה הנשית וכמובן העובדה שגיבורת העל היא משלנו, צברית מראש העין שהגשימה את החלום האמריקאי בהוליווד, היו מהגורמים העיקריים שהאולם ביום שישי חם, אחרי הצהריים היה מלא כמעט מפה לפה. לא מוכן להשבע, אבל נדמה לי שהפעם היו יותר בנות מבנים, ומכל הגילים. ועכשיו, אחרי הצפיה אפשר לאמר בפה מלא : וונדרוומן בגרסה של 2017 הוא בהחלט סרט חביב, מהנה יותר מסרטים אחרים של גיבורי על שהביאו לנו גם אנשי די סי קומיקס וגם אנשי מארוול בעבר.

שתיים הן הסיבות העיקריות. האחת היא הרעננות המסויימת הנושבת מהגרסה של פטי ג'נקינס, נסיון מוצלח ולא ברור מאיליו להפקיד בידיים של במאית אישה סרט אקשן כזה ותקציב של מאות מליונים והשניה היא המיצוב של גיבורת העל הבדיונית במציאות ריאליסטית של מלחמת העולם הראשונה. ג'נקינס מצליחה לחבר שמן ומייים כשהיא נוטעת את וונדרוומן, כולה אשה בתלבושת פורימית בתוך שדה הקרב האפור מבוץ של הגברים הלוחמים. זאת אינה תפאורה טכנולוגית-עתידנית שנהרסת ברעש נורא בסרטים הגבריים. זאת מציאות של כאב אנושי, יום יומי שניתן להזדהות איתו.

הסרט מציע טיפול שאינו פומפוזי, לא תוקפני, תמים אפילו, המעורר את הסימפטיה שלנו, לעיתים גם את החיוך בהומור חביב שמסתובב לו בפינות. שני שחקנים סימפטיים סוגרים את העיסקה הכדאית – כריס פיין תכול העיניים וכמובן גל גדות, יפה, נעימה, אנושית עם נוכחות מתאימה, לא שחקנית גדולה אבל תואמת מדוייקת לדמות אותה היא צריכה להניח על המסך.

בשוליים של ביקורות אחדות נאמרו דברים לועגים על מבטאים שבסרט. ואני אומר – קשקוש. לא צריך אפילו להתייחס וחבל על הזמן.

בסה"כ בהחלט סרט סימפטי , אגדה לילדים בלי נשורת דידקטית או סימבולית מיותרת (להוציא את המגן והחרב כמובן),

וונדר וומן – 8 מינוס בסולם אורשר.

Wonder Woman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 15th, 2016 by גידי אורשר

המערבון חובר כאן לסרט המשטרה ביצירה אמריקאית קטנה ומהפנטת, מלאת חן וחיים של הבמאי דייויד מקנזי, דוקא במאי סקוטי. שני אחים ששודדים בנקים כדי לשלם משכנתא כדי להציל את חוותם ושני אנשי חוק וותיקים שיוצאים בעקבותיהם. משחק נהדר, בעיקר של ג'ף בריג'ס המיומן ובניה חכמה של הדמויות וסצנת סיום נפלאה עושים סרט שחבל מאוד להחמיץ. 9 בסולם אורשר.

למרות הודעות כאלה ואחרות מוקדמות מידי ולא אחראיות על מותו, המערבון ממשיך להיות אחד הסממנים של קולנוע ותרבות אמריקאים שיחיו כנראה לעד, משתנים ומתאימים עצמם לאופיים של החיים הזורמים דרכנו באון. המערבון לאמריקאים הוא ערך, כמו השירה בציבור לישראלים. השירים מתחלפים אבל המנגינה נשארת, והזעקות , הנפת הזרועות והזיעה הניגרת מעל ומתחת לשולחנות מסמלות יותר מהרבה דברים אחרים את הצותא התוססת שלנו.

שניים מהגיבורים החברתיים הבולטים שקנו לקולנוע האמריקאי את הפופולאריות והתוקף הם גיבור המערבון על גילגוליו הרבים וגיבור סרטי המשטרה ושיבוטיו שלו. שניים אלה, אחים תאומים פעלו אמנם כל אחד בסביבה פיסית אחרת, אבל המטרות ולעיתים גם האמצעים היו דומים. בעוד שבפני גיבור המערבון נפרשו זירות פעולה שונות – הוא לחם לטובת הנידכאים, הוא היכה בפושעים ונציגי בעלי הממון תאבי ההשתלטות והכוח, הוא חיסל את האינדיאנים השועטים בתאוות קרקוף גולגלות, הוא שמר על האשה הטובה והביא את החוק והסדר למדבריות ולערבות הפראיות, השוטר הטוב שמר על תושבי הכרך, הג'ונגל העירוני הצפוף והמסוכן. סמים, מעשי רצח, אלימות כנופיות, שחיתות משטרתית ואדנות שילטונית היו הנושאים שעימתו אותו תדיר עם מפקדיו והפכו אותו, לעיתים בשיטות לא קונוונציונאליות לשומר הגבול בקו האחרון אל מול כנופיות הפשע.

לא בכדי השניים האלה התמזגו לא מעט פעמים לדמות אחת. זוכרים כמובן את "הארי המזוהם" של איסטווד מן המערבונים או את מרשל מקלאוד שרכב מהמדבר של ניו מקסיקו  ועד לרחובות ניו יורק כשתיים מהבולטות בדמויות ההברידיות הללו, דמויות ששילבו את המרכיבים של המערבון לתוך סרט המשטרה.

דייויד מקנזי, סקוטי דוקא מצליח במבט של מי שגדל מרחוק לשלב את שני הז'אנרים הללו לסרט מרתק, אחד המעניינים שהוקרנו השנה בפסטיבל קאן, כשהוא חודר לתוך המיתוסים האמריקאים המובהקים ויוצא עימם לשיטוט בערבות מערב טקסס. הסרט שהוא מציע לנו יונק אמנם מהמסורת הקולנועית האמריקאית המוכרת, אבל יודע להשתלב היטב גם באמירות חברתיות וכלכליות המבעבעות בקשיים של עולם שמוחק במהרה את ערכיו לדעת.

זהו סיפור של שני זוגות גברים שהולכים למפגש אלים ובלתי נמנע, זוג אחד מול השני. טאנר (בן פוסטר) וטובי (כריס פיין) הם אחים המנסים לפדות את המשכנתא על החווה שלהם בעזרת שורה של מעשי שוד של בנקים עלובים. החווה מוצעת למכירה ע"י הבנק לאחר שנצברו עליה חובות רבים בעיקר בעקבות המשברים הכלכליים באמריקה של השנים האחרונות ובשל הקפיטליזם החזירי המכה בה בכל עוז. המהלך האירוני הוא ששני האחים שודדים בעיקר את סניפי הבנק בו הם גם מפקידים אח"כ את הכסף. יש סיבה משכנעת מאוד מדוע האחים לא רוצים לוותר על בעלותם על החווה, סיבה שתתברר במהלך הסרט.

בעקבותיהם הולכים המרשל מרכוס (ג'ף בריג'ס) והסגן הוותיק שלו אלברטו (ג'יל בירמינגהאם) איש חוק ממוצא מעורב מקסיקאי- אינדיאני. מרכוס, שנמצא על סיפה של פרישה מהשרות מהלך לאיטו בעזרת חוש ריח מפותח המבוסס על נסיון רב שנים אחרי צמד השודדים, מעדיף את החקירה היסודית, השמרנית על רדיפה מהירה שבמקום לחסוך בזמן מבזבזת אותו בלי להגיע להישגים.

מקנזי מצליח לשרטט את קווי המתאר של סביבה כפרית מאובקת המתנהלת בפלגמטיות מסויימת, של אנשים שההווה עובר מעליהם, של תמימות ונאיביות, שהמדבר והצרות הכלכליות הדבירו את היוזמה שלהם. זוהי אמריקה הקרתנית של המערב התיכון ודרומה ממנו שעדיין מאמינה בכוחו של האקדח ובצורך הקיומי בו.

למרות הסיפור שיש בו לא מעט אלמנטים של אלימות – שוד בנקים ורדיפה משטרתית, מקנזי מצליח לצבוע את ארבעת גיבוריו בצבעים סימפטיים בלא החלוקה המתבקשת של טובים ורעים. כולם זוכים לאותה מנה של אמפטיה מצד הבמאי והצופים משום שאנחנו מבקשים וגם מצליחים להבין את נקודות המבט המתנגשות של שני הזוגות היריבים. וכמו שאמר הרבי בויכוח בין מאמיניו – גם אלה צודקים וגם אלה. ודוקא הבחירה הזאת, של חוסר נקיטת עמדה באשר ליריבות הטבועה בין האנטגוניסטים שלנו, היא העוזרת לקדם את הסיפור באופן המעניין ביותר, היא הבונה את האוירה והיא שעושה את החיבור הזה של כל המרכיבים, ליחידה אחת מרתקת.

צילום אפקטיבי, עריכה מהוקצעת ונכונה תורמים להצלחה של הסרט הצנוע הזה ועל כולם היכולת המוכחת של בריג'ס הוותיק שלא מפסיק לפלוט משפטים ציניים משעשעים לחדוותם של הצופים. הוא וצוות השחקנים כולם, משרטטים דמויות שלמות, אמינות ומצודדות שעושות את הסרט, ובייחוד את סצנת הסיום שלו לאירוע קולנוע קטן ונוצץ זהב.

"באש ובמיים" – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: