מרץ 10th, 2017 by גידי אורשר

לבור המוסרי של אמנון לוי כנראה אין תחתית. כל האמצעים כשרים כדי להשיג תשומת לב, רייטינג, לנפוח ריח רע של סנסציה כדי למשוך את העונות הרעות שלו בטלויזיה המסחרית עוד ועוד. אלמנות פשע וראשי משפחות פשע, זונות בתחנה המרכזית, נערה שנחטפה והוחזקה בניגוד לרצונה, אביו של ילד החולה במחלה גנטית חשוכת מרפא, גרושים שחיים ביחד, עולמן של מנשקות הקמעות וסיפורה של צעירה שמנה במיוחד לצד שרטוט של דמויות כמו רני רהב, דניאלה וייס, גילי ארגוב ומשולם ריקליס.  וככל שיש מפרסמים שמוכנים לממן, וככל שיש מנהלים שמוכנים לאשר, הוא ממשיך להעכיר את המסך בסיפורים שהופכים מצהוב מחליא לירוק מבעבע.

אמש הוא צרף אליו טייסת משנה, פעם עיתונאית רצינית אבל כבר מזמן לא, אחת המדלגת אף היא  בתוכניות הרדיו שלה על שביל האבנים הצהובות, את יעל דן שמסגרת השידור שלה כווצה לחצי והיא כנראה פוזלת לטלויזיה הפופוליסטית. יד ביד הם יצאו לספר את סיפורה של אשה בת 27 העונה, בין השאר לשם תהילה, שיש לה הפרעת זהות דיסוציאטיבית. במקרה של תהילה מדובר בתוספת משמעותית של דמויות לאישיותה, 52 כאלה, לא פחות ולא יותר. הם ספרו.

נכון שבמסגרת 45 הדקות לא זכינו להכיר את כולם/ן אבל השתתפו ו/או הוזכרו בתוכנית בין השאר גם שרון, דנה, אביגאיל, נופר, שמעון, אגמית במניפה גילית שנעה בין ארבע  לעשרים ושבע, גילה הנוכחי של תהילה. כדאי רק להזכיר שאותו אמנון לוי ממחזר חומרים וכבר הציע לנו סיפור דומה לפני חמש שנים, עת הביא את סיפורה של יובל, אז קראו להפרעה "אישיות מפוצלת" (היינו פחות מדעיים ומקצועיים) ואז דובר רק ב 30 זהויות נילוות. ולוי, כאמור בלי תחתית, ממשיך לשבור שיאים. הפעם כמעט כפול.

בהערת אגב לא בלתי חשובה רק נציין כי ההפרעה הזאת, שיש ויכוח עמוק בין הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והמטפלים של בריאות הנפש על  אבחנתה ושכיחותה, היא נסיון להגדרת מצבם של אנשים התופסים את עצמם ואת עולמם דרך יותר מאישיות אחת, ומתנהגים בהתאם. בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה קיימת אישיות ראשית, פסיבית ומדוכאת לרוב, שהיא האישיות האמיתית של האדם.  לצידה מתקיימת אישיות אחת או יותר או חמישים ושתיים באינפלציה המקומית, בעלת אופי נבדל, השונה בגילה ובזכרונותיה ולעתים גם במגדר. האישיות הנוספת נקראת בשפה המקצועית אלטר אגו.

המטפלים המכירים בקיומה של ההפרעה מציינים כי היא מתפתחת בעיקר אצל נשים בשנות ה 30 לחייהן ומוסברת כתופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמירה אותן. הבסיס להפרעה, לדעתם היא התעללות או מאורע דרמטי בילדות  . יש מומחים אשר טוענים שהתופעה היא שכיחה מאוד, ולעומתם כאלה הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת למעשה ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. הניגוד בין שתי עמדות אלה מתאפיין בעימות סוער.

יעל דן החליטה לנקוט עמדה והיא מעמידה את תהילה למבחן הציבור. חמור מאוד. הצגת נכות של אדם בפומבי אפילו אם נעשית בהסכמתו וחשיפת מצבו האישי הקשה והרגיש, העמדתו עירום ועריה אל מול המצלמה במקרה הזה הפסיכולוגי הכואב, היא עיניין החורג מאוד מהמסגרת של האתיקה העיתונאית והמוסר האישי. לא יודע אם יש כאן גם עיניין פלילי, לא בדקתי. גם ההסכמה של תהילה, אם התקבלה ותלוי באיזה מצב צבירה היא היתה כשהסכימה, אינה מספקת. למרות שבמהלך התוכנית (המארגנים מתעקשים לקרא לזה "סרט", שימוש המרחיב מאוד את ההגדרה של המונח) מצויין שתהילה העבירה מחברת לשאר הדמויות הפיקטיביות שיחתמו גם הן על הסכמה, ברור שהעדות הזאת אינה קבילה.

בימי הביניים וקצת אח"כ היו מוצגות בירידים הכפריים והעירוניים דמויות בלתי אנושיות בפני הציבור הנבער שהיה מתכנס, לועג, סוקל, מרחם, נחרד ומגיב בהתאם אל מול המוטציות האנושיות. איש הפיל שגופו מעוות וראשו ענק, אישה שמנה באופן מיוחד עם שפם וזקן, איש זאב, הדמויות המיוצגות כבר בסרטים המכוננים מ"הקבינט של ד'ר קאליגארי", "איש הפיל" ובאופן קריקטורי שונה עד סדרות הקומיקס של גיבורי העל האמריקאים. סיפור של אישיות מפוצלת מוקרן אפילו היום על המסך למי שרוצה קצת אימים, להלן הסרט "ספליט" המאפשר לג'יימס מקאווי לגלם שורה של דמויות ולהוכיח יכולת משחקית מרשימה.

אבל מה שטוב לקולנוע העלילתי מסתבך בתוכניות פסאודו דוקומנטאריות, תהה כוונתן טובה אשר תהיה, ואני לא בטוח בצחות כוונותיו של הזוג לוי-דן, למרות הטיעונים הזולתניים (אלטרואיסטים) שהם מתעטפים בהם. אבל נעזוב לרגע את עינייני המוסר ונתרכז במוצר עצמו. תשע שנים עוקבת-מלווה דן את תהילה במצוקותיה. תשע שנים שצריכות להדחס לארבעים וחמש דקות – כולל פרסומות וראשי פרקים מטעם המארח. לשם כך מתקבץ המפגש לשתיים שלוש שיחות ועוד צילומי השלמה שרובם אילוסטרציה. תהילה כתינוקת, תהילה כצעיר זועם, תהילה הולכת לישון, תהילה מפעילה את הטלפון שלה לצילום של לילה שלם, תהילה משוחחת עם מוקד המשטרה כילד בן 9 וחצי שהלך לאיבוד, תהילה חובקת בובה, לוקחת כדורים, תהילה מסתובבת על חוף הים, מזמינה ואוכלת פיצה. חלק זעיר מהסיטואציות מוגשות לנו כסלפי אבל חלק מוכיח שמישהו היה שם כדי לצלם את האירועים. המצלמה זזה, מתקרבת לאובייקט, נעה משמאל לימין ולהיפך. .. והבסיס הדוקומנטארי האמין מתמוסס במהירות.

גם ההופעה של תהילה אל מול המצלמה בקטעי הראיונות – בבית (אולי של יעל דן), במכונית (כנראה בדרך לחיפה, לדירה החדשה והמובטחת), בדירה החדשה בחיפה נראית, לכאורה כמזוייפת. המעברים שלה בין הדמויות אל מול המצלמה נראים כמו ביצוע, די חובבני של הוראות בימוי. נשמע נורא, אבל זאת ההרגשה.

דן יוצאת לקבל חיזוקים גם בעולם המקצועי וכך מתגייסים להם שניים. הפסיכולוג פרופסור אלי זומר אמנם מדבר על התופעה באופן כללי אך נמנע מלהתייחס לסיפורה האישי של תהילה. הוא בכלל מסוייג – "ככל הנראה" הוא אומר ככל הנראה אל מול החומרים הערוכים המוצגים לו ע"י המארגנים. גם הפסיכיאטר ד"ר מיכאל סגל מביה"ח שער מנשה מדבר על פוסט טראומה על רקע מיני – לוא דוקא ההפרעה של תהילה, ועל אפשרויות הריפוי של הקנביס. הדברים נערכים פנימה כעדות מסייעת ומוצאים מהקשרם.

ובכלל, עולה המחשבה, מדוע "תהילה" – למה בחרה הגברת את השם הזה דוקא והאם הוא שמה האמיתי ? זכר "תהילה" של ש.י. עגנון עולה ומטשטש גם הוא את האמינות של הסיפור. תהילה, הזקנה הירושלמית מסיפורו של עגנון, היתה צדקת גמורה. וגם היא עברה טראומה בילדותה, וגם היא מתגלית במפגשים עם עגנון בחשיפה אישית ואנושית ההולכת ומרחיבה את מורכבות אישיותה של מה שיכול להיות "פוסט טראומה". כל כך קרוב, כל כך סימלי.

התחושה הרעה הלכה והתעצמה במהלך השבוע, בשידורי הפרומו של התוכנית. השאלות והתמיהות עלו וצפו ועל כולן, באמת שאלת המוסר והניצול הציני של כאב אנושי. אבל תחושת הקבס גאתה למול התוכנית עצמה. דן טוענת, ברגעיה האחרונים בתוכנית בהתלהמות די מפחידה, פוסט טראומטית, שמדובר בהרבה אלפי אנשים שסובלים מפוסט טראומה על בסיס התעללות מינית. עשרים אחוז מהם, לטענתה סובלים מההפרעה של תהילה. אם כך, זאת נראית כמו סכנה קיומית וצריך להקים זרוע ממסדית, גברים בשחור, שיוכלו לזהות ולבודד ולטפל ולחסל את התופעה. קנאביס, בהחלט יעזור, תודה רבה.

נדמה לי ש"תחקירים" מסוג זה רק מרחיקים את הטיפול הנכון והרציני בבעיה. השימוש המופגן בכאב, בצורך לעזרה, בחדירה חסרת חמלה לתחום הסגור של הפרט רק כדי לעורר סנסציה משיג את האפקט ההפוך של התרחקות, של דחיה, של התנכרות. "תחקיר" עיתונאי המתבסס על סימני קריאה, על חלקי עובדות, על מניפולציות רגשיות מזרים עוד מיים עכורים לבור השופכין המוסרי של תוכניות כמו "פנים אמיתיות" . אמש היינו שם שוב.

ובשבוע הבא בתוכנית – על הרמאי המנצל אנשים תמימים ומוכר להם דירות שלא היו. מזכיר לכם משהו ?

(התמונה: צילום טלויזיה)

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: