דצמבר 31st, 2017 by גידי אורשר

כבר בהתחלה כדאי לציין כי ה"אמן" המדובר בכותרת הסרט בישראל אינו צייר או פסל או סופר או משורר, אינו מוסיקאי , מחזאי או שחקן אלא אמרגן. כלומר יזם בתחום האמנות, ובמקרה של פיניאס טיילור בארנום, בתחום הבידור, בעיקר הבידור הקל.  7 פלוס בסולם אורשר.

בארנום שהיה מי שהבין וידע לנצל את רגשות הקהל – מרתיעה ופחד, דרך סקרנות ועיניין ועד סנוביזם, היה איש עסקי השעשועים המודרני הראשון שחילץ את הסביבה הירידית הכאוטית  והכניס אותה לזירה סגורה באולם תאטרון. הוא  הפיק שורה של מופעים כבר במאה ה 19 בניו יורק, חצה עימם את מלחמת האזרחים האמריקאית והציע את הפרוורטי, המוזר, הנלעג ומעורר המחלוקת בחברה השמרנית של התקופה. ב"מופע הגדול בעולם של פ.ט.בארנום" שהעלה פגש הקהל את מוזרויות הטבע – גמדים, נשים עם זקן, שמנים במיוחד, נער זאב, איש מקועקע  וענקים לצד אמני טרפז שחורים ורקדנים אינדיאנים שזכו, עם ניצול די ציני של חזותם, גם למעמד מסויים של כבוד מקצועי.

בארנום ששאף תמיד ליותר לא הסתפק בכך והפיק , לצד הצגות בידור אלה שכוונו למעמד הפועלים בעיקר גם מופעים רציניים יותר של מוסיקה רצינית ותאטרון, כדי להתקבל אצל החברה הגבוהה שדחתה אותו בבוז. בעקבותיו, אגב עשה הקולנוע דרך דומה אל מודעות הצופים והכרתם בו גם כאמנות בעלת יכולות.

עולם השעשועים האמריקאי כבר גילה את הדמות הגדולה מהחיים בסרט "הגדולה בהצגות תבל" שנעשה על הקרקס שלו ע"י ססיל ב. דה מיל בתחילת שנות החמישים  ובמחזמר בימתי בכיכובו של מייק בורשטיין בברודווי ועכשיו, אחרי הצלחת "לה לה לנד" המוסיקאלי מגיעה גם הגרסה הרוקדת ומזמרת לקולנוע  על חייו של האמרגן המפורסם.

סיפור חייו של האיש מאורגן כאן בעיבוד חופשי מאוד שלא תמיד תואם למקור בלשון המעטה, אבל מגבלות הז'אנר כפו את האופי הסימפטי-אופטימי. ראשית – החלום האמריקאי עם ההצלחה ההכרחית בסופו – למי שמוכשר, משקיע ויש לו מזל. שנית – הבסיס העלילתי של קומדיה רומנטית משורטט גם כאן, אבל סיפור האהבה אינו בין גבר לאישה (את ליבה של אשתו צ'ריטי רכש בארנום כבר בהיותם ילדים), אלה בין בארנום וההצלחה. בסלאלום העלילתי הזה לוקח לרומן  להתחמם, ואז הוא מתחיל את זינוקו כיזם, הוא נתקל בקשיים ולבסוף – האפי אנד. למי שלא הבין בדיוק, מוסיפה העלילה רומן מישנה בשר ודם בין פיליפ קארלייל ידידו ושותפו של בארנום ואן ווילר אמנית הטרפז בגוון קקאו שגם הוא ניצת, בוער, כמעט כבה על רקע השיוך הגזעי ובנאמבר מפואר חוזר לחיים וניחוח רומנטי.

בסיפור של בארנום נעוצים לא מעט זרעים של אמירה פוליטית וחברתית. היחס לשונה, למוזר ובייחוד לשחורים, יחס שהיה בתקופתו עילה למלחמת אזרחים בארה"ב שרמציה עדיין לוחשים בחברה האמריקאית, אולי ביתר שאת בימי מלכותו של טראמפ, אלימות הקיצונים שלא מוכנים לקבל את מי שלא בדעתם, הפערים המעמדיים והקושי לגשר ביניהם, הם רק חלק מנושאים אלה. אבל אנחנו בסביבה של שמחה, וחגיגה של השגיות וחיוכי תמיד והמסגרת אינה מתירה העמקה בנושאים קשים אלה. בודאי לא בידיו של במאי שאינו מעיז, ואולי גם לא יכול להפוך את כרטיס הביקור שלו בהוליווד לזירת ויכוחים כזאת. ביקשו סרט לכל המשפחה וזה מה שתקבלו.

מלבד הצד המוסיקאלי – שירים ומספרים "עוצרי הצגה", אחד התנאים להצלחה של סרט מוסיקאלי הוא היכולת של השחקנים למלא את החלל בכשרון וליו ג'קמן יש את הכריזמה של שחקן אבל אין את היכולת של רקדן. גם הוא, גם מישל וויליאמס בתפקיד מבוזבז כאשתו וגם זק אפרון כשותפו המחזאי אמנם שרים ורוקדים, אבל הגמלוניות שלהם לעיתים כואבת. מייקל גרייסי בסרט ראשון נסמך מידי על עריכה מהירה וחיתוכים חדים שבאים על חשבון פיתוח דמויות ועלילה דלה והרגש, לכן נשאר על מדרגות התאטרון, וחבל. נראה שהאמרגן הגדול מכולם היה זכאי ליותר.

"האמן הגדול מכולם" – 7 פלוס בסולם אורשר.

The Greatest Showman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: