אוגוסט 19th, 2016 by גידי אורשר

רוברט קרלייל, מבוגרי "טריינספוטינג" מנסה להציע את הגרסה שלו, בנסיון בימוי ראשון לקומדית מתח אפלה הבנויה כבלדה על גלב מקאברי שנעזר באימו האקסצנטרית והמעוותת כדי להחלץ מצרות קיומיות קשות. סרט שלא ישאיר סימנים שגורם לנו להעדיף את קרליל כשחקן על קרלייל הבמאי. 7 בסולם אורשר.

מאז שדני בויל עשה ב 1996 את "טראנספוטינג" כולם רוצים לעשות "טראנספוטינג". קולנוענים צעירים חולמים על ההצלחה, צופים צעירים מחכים לאות, מבקרים מתבגרים מחכים לממשיך הדרך וכולם מנסים להשוות את האגדה הקולנועית ההיא לנסיונות כאלה ואחרים שצצים במהלך הזמן. לאחרונה הילכו שמועות כי מתוכנן סרט המשך, בהשתתפות פיסות עיקריות מהמקור, אבל לרוברט קרלייל לא היתה סבלנות לחכות והוא קופץ מהצד של העדשה לצד של העיינית במצלמה ומביים, לראשונה בחייו את "עסק משפחתי". משהו דמוי "טריינספוטינג", כך הוא כנראה משער.

להזכירנו, ב"טריינספוטינג", בלדת סמים סקוטית תוססת שהפכה לאגדה גילם קרלייל (שהתגלה אצל קן לוץ' ב"ריף ראף")  את דמותו של פרנסיס בגבי, הוא פרנקו, הבחור העצבני והאלים באמת של חבורת הצעירים, חובב האלכוהול והסכין, איש קטן קומה וקפיצי עם פיוז קיומי קצר, תפקיד שסלל את דרכו אל ההצלחה הקולנועית שהתעצמה שנה אח"כ בתפקיד נפלא נוסף ב"ללכת עד הסוף" של פיטר קטאנו.

קרלייל, משהו בסגנון "משה איבגי של הקולנוע הסקוטי", קטן קומה, חד פנים, אולי הגרסה המצומקת של בוב הוסקינס האנגלי מנסה אף הוא לאפות כאן סוג של בלדה, אבל אצלו זה קורה בסיפורו של גלב שהסתבך בפרשה לא מכוונת של קיצוץ וביתור אברים. אני יודע שהאסוציאציה הראשונה היא "סוויני טוד" המקאברי, אבל בניגוד לאוירה האפלה, הגוטית, הויקטוריאנית של אסופת הסיפורים שהתקבצו לבסוף לאופרת האימים הנפלאה של סטיבן זונדהיים ולסרט של טים ברטון, במקרה הסקוטי שלפנינו מדובר בכלומניק שמסתבך עם עצמו, עם אגו הספרים שלו ועם אמא אחת, מוזרה ואקסצנטרית מאוד. וזאת קומדיה שחורה.

העלילה מתרחשת ברחובות העלובים בגלזגו והיא מסופרת בגוף ראשון ע"י הגיבור, או האנטי גיבור בארני תומסון. הוא הגיע למספרה של מר הנדרסון לפני עשרים שנה, ומאז הוא יורד בפופולאריות שלו אצל באי המוסד. המעמד המתערער שלו מתבטא גם במיקומו של מושב הספרים עליו הוא משרת את הלקוחות וההיררכיה הזאת מאוד משמעותית בממסד הקטנטן המהווה את עיקר חייו. כשהוא נדחק לכיסא בפינת החנות וכאשר הבוס שלו, בנו של הנדרסון הזקן שכבר יצא לפנסיה מודיע לו על פיטוריו מתחילות הצרות , כמובן בתאונה שתוצאותיה הולכות ומחמירות את המצב. ובארני שלנו הולך ומסתבך.

לבארני יש אמא, האלמנה תומסון, בשנות השבעים לחייה והאלמנה הזאת עסוקה, מלבד לגעור בבארני על עצם קיומו ולנצל את רוך ליבו וחוסר הביטחון הבסיסי שלו, בפרסום מודעות ובחיפושים אחרי מאהבים צעירים שאת חלקי גופותיהם היא מפזרת אח"כ בעזרת הדואר בחבילות לחות לכתובות ברחבי גלזגו. ויש דמות נוספת, הבלש הוותיק וכבד הגוף הולדול שמנסה לפענח את פרשית הגופות המבותרות המעסיקה את גלזגו, נדחף ונלעג ע"י המפקד שלו ומוחלף ע"י בלשית יריבה, אשה קרייריסטית רחמנא ליצלן, לאחר שאינו מצליח לפענח את הפרשה. אבל נסיונו רב השנים במשטרה מביא אותו לפתחה של המספרה ולמעקב אחרי בארני ההולך ומסתבך.

כל אלה נפגשים, מתנגשים, מסתתרים, מסתחררים בקרוסלת הסיפור בתקווה לשעשע אותנו, לא לתת לצופה מנוח בעריכה קצבית שאמורה להקפיץ את המעורבות שלנו בסרט במעלה ההנאה ולהזכיר את הטיפול האנרכיסטי, האינטנסיבי של הסרט ההוא של דני בויל שכולם רוצים להתעטף בשלמתו. אבל זה לא קורה, בודאי לא במידה מספקת.

קרלייל מתאר מציאות עלובה ומגוחכת של אנשים קטנים,  יום יומיים מינוס שחיים בחלק הדלוח של העיר התעשיתית של סקוטלנד, דוגמיות אנושיות דהויות שחומקות מתחת לרדאר ההצלחה או האושר. אין נחת בחיים אלה ותמיד יש מישהו שיעלוב בהם, ינסה למחוץ אותם, לשלוט בהם. על פי ההגדרה הקלאסית  של הז'אנר אלה הן הדמויות המאכלסות את הקומדיה – אנשים פחותים מאיתנו הצופים שנוכל לצחוק על הקורות אותם. קרלייל מטפל בדמויות שלו ללא רחמים, קריקטורות ממש ומגדיל לעשות בשרטוט דמותה של האם העקומה והדוחה.

אמה טומפסון היתה פעם אחת השחקניות המבטיחות של הבמה והבד האנגלי. כאשתו של קנט בראנה, עוד דמות שנסוגה אל הטריוויה בקולנוע לפחות, היא היתה חצי מהזוג המלכותי של הדרמה וסרטים כמו "זכרונות מאחוזת האוורד", "החברים של פיטר", "מהומה רבה על לא דבר", "שארית היום" ו"בשם האב" השיקו אותה באוסקר ובפרסים רבים אחרים. בשנים האחרונות היא פורטת את מה שנשאר לפרודוקציות מפוקפקות וכאן היא מגיעה לשיאים של וולגאריות והגזמה בתפקיד סמולינה, האם הקניבאלית, המעוותת, הנוראה של בארני תומסון. ריי וינסטון בתפקיד הבלש הוותיק שומר על איכות מסויימת וכבוד מקצועי וטום קורטני בתפקיד מפקד המשטרה המקומית מוסיף את המקצועיות שלו ולווית חן והומור לרגעים בהם הוא מופיע על המסך.

במקור שמו של הסרט הוא "האגדה של בארני תומסון" שאמור ליצור את מסגרת הבלדה הקולנועית המתנהגת, כמו אותן בלדות סקוטיות מסורתיות, מסביב לדמותו של גיבור המנסה להתמודד עם המציאות בה הוא חי. קרלייל מנסה גם לגרום לנו להעלות חיוך וכמעט מצליח לעיתים, אבל עד לכדי ההומור אמיתי או ריגוש כלשהו, הוא לא מגיע. אחרי הכל זה לא "טריינספוטינג"…

"עסק משפחתי" – 7 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ינואר 26th, 2016 by גידי אורשר

יש מידה לא מבוטלת של רפלקסיביות בהחלטה של אנדריו היי להציב את שרלוט ראמפלינג וטום קורטניי לשני התפקידים הראשיים בדרמה הקאמרית הזאת. שני שחקנים אנגלים וותיקים ששורשי הקריירה שלהם נעוצים באותה תקופה, שהלכו כל אחד בדרכו ועכשיו נפגשים לראשונה כמו שייכים זה לזאת לקראת חידוש השבועה לקולנוע האנגלי הקלאסי ולסגירת מעגל אישי ומקצועי.  

זה התחיל ביחד ולחוד, אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת, ימי הזוהר של הקולנוע האנגלי של מעמד הפועלים הזועם, "הגל החדש האנגלי", ימי "סרטי כיור המטבח", הימים של ריצ'ארד לסטר, טוני ריצ'ארדסון, לינדזי אנדרסון, קארל רייז, ג'ון שלזינג'ר, ג'ון אוסבורן, אלברט פיני, אלן בייטס, דייויד וורנר, ריטה טאשינגהאם, ונסה ולין רדגרייב בין השאר.

טום קורטניי היה שחקן צעיר שלא מזמן סיים את לימודיו ב"ראדה" וזכה להחליף את אלברט פיני באולד ויק בהופעות בפריפריה, שקיבל הזדמנות לככב בסרטו של טוני ריצ'ארדסון "הרץ למרחקים ארוכים". סרט שהיה מעין גרסה אנגלית ל "400 המלקות" של טריפו של הגל החדש הצרפתי, כמה שנים קודם. הזינוק לפסגה היה מהיר, עם פרס השחקן המבטיח הטוב ביותר של אותה שנה, מעמד שהניח בחיקו תפקיד ראשי גם ב"בילי בדאי" שנה אח"כ ומועמדות לפרס השחקן הטוב.  מכאן ועד סוף העשור היתה רק תהילה וסרטים כמו "מלך עכברוש", "דר' ז'יוואגו" ו"יום בחייו של איוואן דניסביץ'" שרק הגדילו את הפרסום, אבל העצימו את התאווה לחזור אל הבמה.

שארלוט ראמפלינג הביאה איתה ארומה שונה לגמרי. היא, בתו של גנרל שגדלה בבתי הספר היוקרתיים של אירופה מגיעה לקולנוע מבעד לעולם הדוגמנות. בגלל יופיה המהפנט והקר, לחיים גבוהות, עיניים מקפיאות ושפתיים קפוצות והילוך מרחף ומרוחק היא מגיעה גם לקולנוע בסרטים כמו "הפטנט" ו"ג'ורג'י גירל" כדי להפוך לרגעים לפאם פטאל של מעמד הפועלים. אבל המראה והנוהגים של הקולנוע הריאליסטי, הסוציאלי האנגלי לא תאמו כנראה את מידותיה והיא פנתה לאירופה והתחילה לפרוח שם. ויסקונטי וליליאנה קאוואני האיטלקים שמציעים לה תפקידים קונטרוברסאלים ומושכי עיניין, כמו ב"שוער הלילה" הפרובוקטיבי שהתאים לתדמית שלה ככפפה ליד. הוליווד גם היא שמה לב וראמפלינג מככבת לצידם של רוברט מיצ'ם, פול ניומן, בסרטים של וודי אלן, נגיסה אושימה ואח"כ בחזרה לאירופה, בעיקר בעבודה עם במאים צרפתיים כמו פרנסואה אוזון .

עכשיו, עם המטען האישי של כל אחד מהם הם סוגרים מעגל לישורת אחרונה, כשחקנים הנושאים מטען של זכרונות ואסוציאציות וגם כדמויות דרמטיות בקוטג' קטן אחד בנורפולק בליבה של השלווה האנגלית שהעבר חודר אליה לטלטל ולהרעיד, לדרוש בדיקה מחודשת של ימים שהיו. אלה הם  חיים שעברו בשלווה יחסית ובנוחות יחסית, טבולים בירוק של השדות הפרוסים מסביב, של הנהר והתעלות התוחמים אותם ושל הקרתנות הבריטית שנדמה כאילו ייצוקה מבטון שכולו הרגלים ונוהגים.

שבוע לפני מסיבת יום החתונה ה – 45 של ג'ף וקייט מרסר מקבל ג'ף מכתב שמודיע לו על מציאת גופתה של מי שהיתה אהובתו הגדולה הראשונה שנעלמה בנפילה מצוק לתוך קרחון בטיול לשוויץ, טיול שהתקיים 50 שנים קודם. כל השנים הללו נושא ג'ף במודע ואולי גם לא את זכרון אהבת נעוריו שנמתח מעל חיי הנישואין שלו. ג'ף היה מנהל במפעל ליד העיירה בה הם חיים, קיית היתה מורה ועכשיו שניהם פנסיונרים המנהלים סדר יום קבוע. זה נפתח בצעידה של קיית עם כלבם מקס באפרים שמסביב שאחריה לגימת כוס מיים וממשיך בישיבת בהיה של ג'ף על ספסל בעיירה הסמוכה ובמפגשים אקראיים עם שכנים וחברים, חלקם כאלה שג'ף מנסה להמנע מהם. המכתב מזעזע את השקט הכפוי, מטלטל את מערכת היחסים רבת השנים של בני הזוג ומאיים להפוך את כוס התה החמימה שהכינו לעצמם לקראת זקנה. הכל במסגרת האיפוק האנגלי המנומס.

אנדריו היי כתב את הסרט וביים אותו על פי סיפור קצר של דייויד קונסטנטין והוא שומר כל הזמן על שחקניו שלא יתפרצו אל מעבר לגבולותיה התחומים של הזירה המוגבלת של האירועים, של ההתייחסויות זה לזאת, של הדרמה המתפתחת בניהם. שנים של הבנה מתערערות ברגע אחד, ימים ולילות של חיים זה לצד זאת שבסיסם נפגע לפתע ונסדק. סיבה מוצדקת לעבור מלחישות לזעקות, אבל לא כאן. לא בתוך הפסטורליה שנראית בלתי מופרעת לצד תקתוקו של השעון, הזמן העובר.

במידה מסויימת "45 שנים" יכול להיות סרט ההמשך ל"קזבלנקה", ל"חלף עם הרוח", ל"כך היינו", "עידן התמימות" ודומיהם, לכל אותן מלודרמות המסתיימות בשברון לב ובפרידה כפויה. הסרטים שדוקא אותם אנו זוכרים טוב יותר משום חוסר ההרמוניה המצפה בסופם, סוף הקורע לב כמו את האוהבים האחד מהשניה. כאן מציע לנו היי את אופצית פרק ב', את החיים שאחרי שיכולים להראות חיים טובים, מלאים ושלמים, אבל תמיד יהיו חיים בצילן של אותן אהבות ראשונות.

אומרת קייט-ראמפלינג לג'ף-קורטניי "כאילו היא עמדה כל הזמן בפינת החדר, מאחורי גבי… הכל נגוע. כל ההחלטות שלנו, הספרים שאנחנו קוראים, איזה כלב אתה רוצה לבחור, איזה מוסיקה נשמע… וגם הדברים הגדולים. בייחוד הדברים הגדולים". לשניים אין ילדים וזאת החלטה משותפת שגם לה יש קשר עם אחת הסצנות המוקדמות בסרט…

הכאב של האובדן המוקדם, הפוטנציאל הלא מוגשם של האהבה שנקטעה אז, שמתפרק לאיטו במהלך שארית החיים ומרעיל אותם כמעט בלי משים, מתפוצץ כאן עכשיו, אחרי 45 שנות נישואים חליפיים. "את באמת מאמינה שלא היית מספיקה בשבילי ?" שואל ג'ף. "לא. אני חושבת שהייתי מספיקה בשבילך, אני פשוט לא בטוחה שאתה חושב כך". "קייט" עונה ג'ף, "זה נורא".

את הפסגות הללו של כאב, של חשבון נפש, של דברים שאפשר להגיד ואי אפשר להגיד מניח היי בפנינו בשקט בשקט. כמו כתב אשמה מוכח. וקורטניי את ראמפלינג מבצעים את זה בוירטואוזיות שני מקצוענים וותיקים, של מי שמכיר בעובדות, בודאי היה שם.

"45 שנים" הוא סרט נפלא, נכון, מדוייק שלא חושש לגעת בדיוק בפצעים שזוגות מנסים לכסות. הוא פתיחת תחבושות על מורסות רוחשות, לא פטאליות, לא סופניות. רק כרוניות. זה סרט למבוגרים יותר – כאלה שיש להם כמה שנים של נסיון חיים ואולי פרשיה כזאת התלויה מעליהם. ולמי אין. אבל המסר הוא אופטימי. אומרת קייט "אני אביא לך את הכדורים שלך, אח"כ נאכל ארוחת ערב ואח"כ נלך לישון. ואז נקום וננסה להתחיל מחדש". צ'כוב לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר.

"45 שנים" – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: