ינואר 1st, 2017 by גידי אורשר

תארו לעצמכם מצב שבו ההחלטה האם השואה אכן התרחשה או שהיתה זאת המצאה של כמה זקני ציון, אמורה לקום או ליפול במסגרת דיון בבית משפט עם שופט אחד. ממש כמו החלטה על קיומה ותוצאותיה של, נגיד, תאונת דרכים פשוטה. תארו לעצמכם מצב שבו ההיסטוריה ומהלכה יקבעו על פי סדר דין פלילי.

זאת היתה הדילמה שעמדה בפני הפרופסור האמריקאית –יהודיה דבורה ליפסטאד ועורכי דינה כאשר דיויד אירווינג, הסטוריון אנגלי חובב שפרסם ספרים על מלחמת העולם השניה, אנטישמי ומעריצו של היטלר הגיש נגדה תביעת דיבה על דברים שאמרה בהרצאותיה ובהם האשימה אותו בהכחשת השואה.

ארוינג ניצל את ההבדל שבין מערכות המשפט האמריקאית לאנגלית שבה הנתבע בתביעת דיבה חייב להוכיח אמת דיברתי והאשים את ליפסטאד שהיא פגעה בשמו הטוב. עורכי הדין האנגליים שלה החליטו על קו הגנה שבו אירוינג ואמינותו יהיה הנושא לדיון ולאו דוקא השואה, והעמידו משפט נטול ניצולים כעדי הגנה שיספרו את סיפורם הנורא. המשפט שנערך ב"אולד ביילי" בלונדון היה על עובדות ופרושן, על ניצול עמדה פילוסופית, פוליטית, גזענית לעיצוב שגוי של ההסטוריה. וכך, ההחלטה בעיניין קיומה של השואה הפך להיות עיניין של מאבק משפטי.

הבמאי האנגלי הוותיק מייק ג'קסון שהרפלקס הראשוני שלו הן עבודות טלויזיה, מביא את הסיפור עכשיו לקולנוע כדרמת בית משפט קלאסית עם טעם וריח אנינים של תאטרון כורסא. זוהי מסגרת אינטימית המטיבה עם מרחבים סגורים, חדרים-חללים תחומים, צילומי פנים והתרכזות בדמויות ובשחקנים.  וכמו במקרה האמיתי עליו מבוסס הסרט הוא נמנע מלהתקרב לנסיונות לשחזור רגעים טראומטים ממחנות ההשמדה ומכבשני האש – זולת תעוד ביקורו של הסנגור במחנה המושלג להתרשמות ואיסוף עובדות. כך הוא גם נמנע מדרמטיות יתר של  עדויות ניצולים. הויתור על הפיכת המשפט למשפט ציבורי נוסף על השואה היא החלטה אסטרטגית במשפט האמיתי וג'קסון עוקב והולך באותה דרך. הטיפול הקר בחיטוט ביומני אירוינג ובכתביו ושליית הסתירות והרוח האנטישמית העולה מהם זהו עיקרו של המשפט שהנושא הנורא עומד כל הזמן ברקע שלו, תלוי מעליו מעיק .

ג'קסון מוותר אפילו על בנית זהותן של הדמויות ומשאיר לנו רק את ההכרחי. כדי לברוח ממלודרמה הוא לא מספר לנו כמעט דבר על ליפסטאד וגם לא על אירוינג שמחוץ למאבק המשפטי ומשאיר רק רמזים של בשר דק מסביב לדמויותהם של עורכי הדין, בעצם הגיבורים האמיתיים של הדרמה המשפטית. ובשביל שזה יונח היטב על המסך הוא מפעיל היטב שורה של שחקנים נפלאים – אנגלים, לא צריך להוסיף שהופכים את הדרמה הסגורה הזאת לאירוע מרגש, מצמית ומותח.

טום וילקינסון שתמיד מופיע לעבודה ומשאיר אחריו טעם של עוד הוא עורך הדין הטוען בבית המשפט, כביכול ציני ומרוחק, אבל נשאב עמוק לתוך האירועים. אנדריו סקוט עורך הדין המכין את התביעה (באנגליה יש הפרדה בין עורך הדין שמכין את הבסיס המשפטי וזה המופיע בבית המשפט) כמי שמסתיר בחובו מעורבות ומחוייבות אידאליסטית, טימוטי ספול כאירוינג בתפקיד הרשע המנוול שמעורר תחושות של קבס אמיתי  ורייצ'ל וויז כליפסטאד אנגליה במבטא אמריקאי, ישירה, מעורבת מרגשת שלמרות שהיא מגלמת דמות אמיתית יודעת להפוך אותה לאנושית ואמינה.

ונדגיש שוב, למרות שהוא עוסק בשואה, הסרט אינו סרט שואה קלאסי. הנה עוד מקרה של סרט שהמינימליזם המפתיע שלו הופך ליתרון ומטמיע אותו עמוק יותר במודעות של הצופה. סרט חשוב שמגדיר היטב את הפער שבין דוגמטיות לאמת ואת הסכנה שבעירוב מכוון ומסוכן של שתי אפשרויות אלה.

"הכחשה" – 9 בסולם אורשר.

Denial

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

ספטמבר 3rd, 2015 by גידי אורשר

אמרו לי שיהיה פה שמח. חתונה וקטרין הייגל וקומדיה רומנטית, אז באתי. באיחור, אבל באתי. ומה אגיד לכם – לא שמח, לא קומדיה ואפילו הרומנטיקה הלכה לה לקנות איזה דונאט במעדניה ברחוב הראשי, הקרתני של קליבלנד.

מזמן לא ראיתי סרט עם כל כך הרבה עיניים אדומות מבכי, שהיה או שעומד לפרוץ כמו בסרט הדידאקטי הזה, טוב במיוחד לשעורי חברה בבתי ספר פסאודו ליבראלים שהמורים שלהם חושבים שהם מתקדמים ואפשר לדבר כבר עם התלמידים המתבגרים על להט"בים, כלומר לא על הכל בבת אחת, נתחיל בלסביות.

מעשה בצעירה, בעצם כבר לא כל כך שחיה בקליבלנד, שזה אמצע אמריקה ורוב התושבים שמרנים מאוד – בעל, אשה, שנים-שלושה ילדים, כלב, שתי מכוניות, דשא קטן בחוץ. האשה עקרת בית והבעל פועל או עצמאי קטן, מעמד הביניים התחתון , הולכים בראשון לכנסיה, מכירים האחד את השני/ה מהגן ומתחתנים בזוגות בתבנית שבה יצאו מתיבת נוח – הוא והיא. כל ערבוב אחר הוא פשוט בלתי אפשרי.

אבל הצעירה הזאת, שאחותה הצעירה ממנה מטופלת בבעל פרזיט ובילדים, וגם אחיה נשוי, היא לבדה. למשפחה היא מספרת שזה בגלל שהיא מחליפה כל הזמן בני זוג ולכן לא הביאה הביתה מעולם את הדייט המתחלף, אבל אנחנו יודעים, ממש מההתחלה שהיא חיה עם צעירה אחרת, חולקת איתה דירה ואהבה והנה היא מחליטה להתחתן.

את בת הזוג ממש לא קשה לשכנע, אבל השאלה היא איך לבשר את זה להורים. איך לצאת להם מהארון באמצע הבית השמרני-מקובע-די אטום וטבול בשקרים אישיים, משפחתיים וחברתיים שצריך לפרום.

מרי אגנס דונהיו, במאית שצריכה להבין בעינייני נשים ולשרטט את הדמות של ג'ני באינטימיות גבוהה יותר מאשר היא מציעה לנו בסרט, מחליקה על כל השבלונות האפשריות במצב טעון שכזה. ודרך אותן שבלונות היא מחטיאה את המטרה – ליצור אמינות ואפילו סימפטיה ויחסי אמון בין הצופים – והצופות ובין הגיבורה והדמויות האופפות אותה. במקום להפתיע היא הולכת על בטוח וכך מפריעה לזרימה העלילתית והתודעתית של הצופים להתחבר לסיפור הקטן והמשמים-מוכר שלה.

תפקידו העיקרי של במאי קולנוע הוא ליצור אמפטיה והזדהות בין הדמויות על המסך, לפחות חלק מהן, לפחות הפרוטגוניסט עם הקהל. האפשרות הטובה ביותר היא לוותר על האירוניה ולהעמיד את הצופה בקו אחד עם הגיבור, או הגיבורה ולעבור ביחד את האירועים לא כמתבונן מהצד אלא כחלק מההתרחשות. דונהיו משתמשת בכל זאת באופציה האירונית הזאת אך עושה זאת בכובד יד שמכניס את הסיפור שלה לטריטוריה הפשטנית של הטלנובלה בלי לחדש דבר ובלי לנסות לחפור לתוך הדמויות.

אלה הן הסטריאוטיפ בהתגלמותו – האמא האוהבת, אבל לא יכולה לקבל בהתחלה את מצב הצבירה המיני של הבת, כועסת איך לא ידעה על זה קודם, מאשימה את עצמה במצבה של הבת. וחוץ מזה מה יאמרו החברות בבאולינג. האב שגם הוא רואה בהחלטה הקיומית של בתו הפרעה קוסמית וסטירת לחי אישית ומחליט לנתק מגע. האחות הכעוסה תדיר שבטוחה שההורים מעדיפים ואוהבים יותר את הבת הגדולה והיא כועסת עליה מתוך נישואיה העקרים רגשית והאח שנמס בכלל בסיפור הזה לחוסר אפיון טוטאלי. גורל עצוב ודל כזה מצפה גם לאהובה – חברתה לחיים של ג'ני המתאדה מול עינינו.

כל הדמויות חושבות ומתנהגות באגואיזם נוראי, לא רואות מה קורה מסביבן ונכנסות מהר מאוד לפינות שאין להן מפלט דרמטי זולת חזרה הולכת ונמשכת על אותם טיעונים, אותם טקסטים בלויים ואותן מניירות של אנשים במצוקה דומה.

לשחקנים, דוקא אנסמבל די מרשים אך לא אחיד עם טום ווילקינסון האחראי והמיומן (אבא), לינדה אמונד העכברית והפעלתנית (אמא), גרייס גאמר שמלבד היותה הבת של מריל סטריפ אין סיבה להסתובבות שלה בקולנוע ובטלויזיה (אחות) וקטרין הייגל עצמה , סימפטית אבל מתהלכת כאן כמו סינדרלה המחפשת את נעל הזכוכית – קשה, קשה. בחסר של טקסטים אפשריים, סיטואציות משכנעות יותר או פיתול עלילתי מתוחכם יותר הם סוחטים מעצמם את מה שיש או אין להם ורוב הזמן עובדים על ריק. הוסיפו לזה חוסר אמינות ברגעיים לא מעט והרי לכם סיבה להשפיל מבט.

"ההחתונה של ג'ני" מנסה להיות "סרט נושא", סרט שיביא לפיקחון לצופים שעדיין עוצמים עיניים ומתכחשים אל מול הזוגיות  החד מינית של גבר-גבר ואשה-אשה שאוהבים זה אלה את אלה ומבקשים להקים משפחה. הפתרון שהוא מעלה הוא מלודרמטי ועוסק באחדות המשפחה ובחובות חבריה זה לזה. אולי זאת הדרך בסביבה פוריטנית הנחשפת לראשונה לנושא. אבל אתם מאמינים שיש כזאת היום ?

תמהני. ובעולם של קולנוע שעשה כבר צעדים בוני אמון ביכולות לעניין ולרתק ולאתגר – הסרט נגרר מאחור כמו האח האיטי, לעיתים קרובות המעצבן שיש רצון להשאיר אותו בבית.

"החתונה של ג'ני" – 6 פלוס בסולם אורשר.

ובכל זאת הטריילר:

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: