אוקטובר 15th, 2016 by גידי אורשר

הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. אבל כסרט אקשן פשוט, זה לא רע. 7 בסולם אורשר.

ושוב רופא השיניים שלי ניצח. ושוב גבר הספר במקור על העיבוד הקולנועי שלו רק כדי להוכיח שבמאים בינוניים לא יכולים ליצור סרטים בעלי משמעות ותוקף, ואפילו עיניין אם אין להם את היכולת המוכחת להתעלות מעל הפופולארי והרדוד. רון האוורד עומד כאן בפעם השלישית מול דן בראון ובפעם השניה, לפחות  קורס מולו. הויכוח שלי עם רופא השיניים הוא מה נעלה יותר – הספרות או הקולנוע, מה זך ומעביר רעיונות ומפעיל התרגשות ומעורר ערגונות יותר – הצחצוח הבוהק והמוקפד של אסופת מילים או הבליל המהפנט והמחושב של תמונות נעות. אל מול המקדחה השורקת איום שבידו אני נותן לו לנצח, מסיבות ברורות, אבל הויכוח מתחדש תמיד כשהטיפול מסתיים.

לא אחזור כאן שוב על תאוריות האדפטציה, המעבר ממדיום אחד לשני, אבל רון האוורד בודאי לא מודע להן או מעדיף לא להתייחס אליהן  ולמרות שהוא מצטט את היצ'קוק לפחות פעמיים בעיבוד שלו לספר של בראון (זכרונות מ"ורטיגו" ו"האיש שידע יותר מידי"), מסתבר שלא למד את הלקח שהותיר אחריו המייסטר הזקן. לעולם אל תתחרה בספר שהפך להצלחה עולמית, לבסט סלר, כי הוא הגיע כבר במקור לפסגה. כשאני מעבד ספר לסרט, הוא אומר,  הוא יהיה תמיד בינוני, כדי שאני אוכל לקחת אותו מדרגה נוספת למעלה.

הספרים של דן בראון ששולחים את חוקר הסמלים והסימנים רוברט לנגדון למסעות הרפתקאות ברחבי העולם בחיפוש ופירוש אחרי ארכיטיפים ומושגים שהפכו חלק מהסמנים של הציוויליזציה המערבית בעיקר, הם שעשוע אינטלקטואלי לא פחות משהם סיפורי הרפתקאות. מין קווסטים למבוגרים שיכולים לשייף את הידיעות שלהם ואם הם ממש סקרנים, גם לברר דבר או שניים על משמעותם של "צופן דה וינצ'י" למשל, הבונים החופשיים, אלברכט דירר, בנג'מין פרנקלין, הוותיקן, דנטה, בוטיצ'לי, ג'ורג'יו ווזאריו ואנריקו דאנדולו. בכך הוא משיג כמה מטרות ובהן – תחושת הסיפוק של הקורא האינטליגנטי שמכיר את המושגים ואת פועלם של האנשים הללו מן ההסטוריה ואולי מההשכלה הכללית והוספת נופך אינטלקטואלי לסיפור הרפתקאות שנמתח בעצם בין "בונד" ל"אינדיאנה ג'ונס" .

אבל האוורד עושה סרטים להמונים בשליחות הוליווד ולאלה אסור לאמץ יותר מידי את המוח ולכן האוורד מפשט ומפשיט את העלילה למידתו  ולועס את המושגים לפני שהוא מגיש אותם לקהל שלו. הניצנים נראו כבר ב"צופן דה וינצ'י", הנחשון בסדרת לנגדון-האנקס שהראשוניות שלו כסתה מעט על ערוותו המתדלדלת ואפשרה לשלוח אותו למעמד של הצלחה כלכלית. "מלאכים ושדים" שבא אח"כ (הספר אגב הקדים את "צופן דה וינצ'י") סימן את החולשה ו"התופת" העכשוי רק מגביר את התחושה שמשהו רקוב בממלכת האוורד. סרט מתח והרפתקאות שאינו מותח ומשאיר את הצופה גם ברגעים הכי נוגעים מרוחק ולא איכפתי הוא אמנם פתטי פחות מקומדיה לא מצחיקה, אבל הוא בודאי סרט מפוספס.

ב"התופת" מתעורר לו רוברט לנגדון בבית חולים בפירנצה כשזכרונו מטושטש ופגוע והוא כבול באינפוזיות למיטה, פצוע בראשו ובחלקים אחרים של גופו. המוח מטולטל מחזיונות נוראים של דמויות מעוותות, דם ואש ותמרות עשן, הרבה כאב וזעקות נוראות , הרס וחורבן והרבה עשן. חסר אונים הוא מגלה את הרופאה הצעירה המטפלת בו, סיינה ברוקס (פליסיטי ג'ונס הנאווה)  שתהפוך תוך דקות למלאך מושיע ולפרטנרית למסע אחרי שנסיון התנקשות בחייו נכשל ומוכיח שלמרות מצבו הרפואי המעורער, הוא יכול להרביץ ריצה ולהתעמת עם בריונים מקומיים.

ההחלמה הזריזה שלו המלווה עדיין שאריות של הבזקי זכרון מוזרים מזניקה אותו במהירות למרוץ הסטרי רווי רמזים, אותם הוא פותר במחי שניות בדרך שבין פירנצה, ונציה ואיסטנבול בחיפוש אחרי וירוס קטלני שמאיים על חיי חלק גדול מאוד מתושבי העולם. זובריסט ברטראנד, מליארדר ומומחה לגנטיקה החליט להציל את העולם ע"י דילול אוכליסית כדור הארץ וצריך לעצור את האיום. הפרופסור לנגדון נלקח מהקתדרה האוניברסיטאית שלו כדי לשמש את האינטרסים השונים במשחק המורבידי הזה, מהגברת המשמשת מזכירת ארגון הבריאות העולמית, דרך מנהלו של ארגון חשאי שידו בכל , דרך פוליטיקאי מושחת ועד צעירים המאמינים בדרכו של ברטראנד.

הבעיה של הסרט הזה שהשטחיות הורגת אותו. דוקא השימוש המופז ברמזים ההסטוריים-תרבותיים והתשובות המיידיות המסופקות לצופים מדללים את תחושת האניגמה שצריכה ללוות את ההתרחשות. הצופים לא צריכים לחשוב לרגע, הפתרונות צצים ומופיעים שניות אחרי החידות ולעיתים גם מדלגים עליהן בכלל ליצירת חורים של הגיון ואמון בעלילה. המושגים, השמות, המקומות רודפים זה אחר זה ואין להם משמעות אמיתית. התחושה היא שאנחנו נמצאים בסרט תיירות שבו החשיבות להצגת האתרים המפורסמים – בפירנצה, ונציה ואיסטנבול גדולה יותר מהתפתחותה ומשמעותה של העלילה והאסוציאציות שהיא אמורה להדליק בדמיוננו.

כסרט דל אמירה וחסר אתגר אינטלקטואלי אמיתי דוקא השימוש הרב הזה באותם מושגים מכביד ומגחיך את הסיטואציה שהיתה יכולה להדחק לסרט פעולה רגיל מן המניין שבו האנושות נמצאת על סף אבדון וגיבור יוצא להצילה. ככזה "התופת" יכול לעלות שלב, גם בזכות השימושים של האוורד באפקטים ממוחשבים וגם בזכות צילומים מרהיבים ועריכה קצבית. אבל הוא רוצה עוד ולארץ המובטחת אינו מגיע. ובדרך, נדמה לי, שלטום האנקס פשוט נמאס. הוא שחקן טוב מידי לתערובות קולנועיות כאלה, בייחוד שהן נוזלות בדרך למטה.

"התופת" – 7 בסולם אורשר.
Inferno

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 11th, 2016 by גידי אורשר

הוליווד ממשיכה במסורת המתפתחת של הפקת סרטים על פי מקרים אמיתיים, בחיפוש שלה אחרי נושאים, סיפורים וריגושים וקלינט איסטווד, אחד מפלאי הקולנוע האמריקאי משתף פעולה בפעם ה – 35. הבמאי בן 90 בקרוב, שיחיה מביא את סיפורו של הטייס שהנחית , לראשונה בהצלחה, מטוס ענק על פני המיים והציל כך 155 נוסעים ואנשי צוות. איסטווד כדרכו נמנע מהשיגרה, מוצא את הייחודי ומפגיש אותנו עם האיש שעשה את הנס. 8 פלוס בסולם אורשר.

ושוב אנחנו נחשפים להתערבותם, המשעשעת לעיתים, מרגיזה ומטופשת במקרים אחרים של מפיצי הסרטים בהדבקת שמות לסרטים אותם הם מייבאים לארץ. מקרה קיצון התרחש עוד בשנות החמישים עת הוצג בארץ סרטו של רוברט רוזן " BODY  AND SOUL " עם ג'ון גארפילד בתפקיד מתאגרף צעיר שצריך לבחור בדרכו לפסגה בין הספורט להימורים. הכותרת בארץ הייתה, לא תאמינו "באדי וסול", יעני – שני חבר'ה ששמם האחד באדי והשני סול…

הפעם, שמו של הסרט במקור "סאלי" היה כנראה בעל משמעות קורצת למפיצים – סאלי היה יכול, אולי להזכיר להם את הבאבא סאלי (ותנסו לכתוב בויקיפדיה ותקבלו את העירוב הזה)  ולכן למה לא ללחוץ על האופציות ולחבר את ה"סאלי" עם "נס על ההדסון" ?…

על הקולנוע של קלינט איסטווד נכתב רבות והחדשות האופטימיות שניתן להוסיף בהקשר לסרטו ה – 35 הן שלא אובחן שינוי, בודאי לא שינוי דרמטי בסגנון, בטיפול הנושאי, בעיסוק שלו בעיצוב הדמות של הגיבור (או האנטי גיבור) האמריקאי וביכולת שלו לעניין אותנו, לעיתים גם לרגש. כמו בלא מעט מסרטיו הקודמים, בייחוד בפרקים המאוחרים יותר של יצירתו הוא מעמיד במרכז את היכולת האישית, שלעיתים פוגשת ליאות פיסית או נפשית שבולמת את השאיפה להצטיינות וחוצה עם גיבוריו את החברה האמריקאית כולה. לא צריך לאמר שבסופו של דבר, כאידיאולוגיה מובנית, איסטווד הרפובליקאי והשמרן האדוק מנסה להוכיח שהגיבור האמריקאי הוא הגיבור האמיתי, למרות המכשלות המונחות לפתחו.

ברבים מהמקרים בהם איסטווד מטפל בקולנוע שלו, אנחנו שואלים עצמנו, "מה זה מעניין בעצם ?", מה איכפת לנו על צלף שכל ימיו זה לשכב במארבים, על זקן תמהוני ושונא זרים שחי בשכונה של מהגרים ומהגג על המלחמה ההיא בקוריאה, מאמן אגרוף מבוגר ועייף  שמחליט לאמן צעירה אמביציוזית. ואכן, במקרים רבים אנחנו הולכים לסרט רק בגלל שזה איסטווד והסקרנות המובנית שלנו מול קריירה ארוכה מאוד של במאי שעבר את שנות השישים, שבעים והשמונים של חייו וממשיך לעבוד כאילו אין כסא גלגלים בסביבה.

גם "סאלי" הוא מפגש שכזה, עוד סרט הירואי על הגיבור הלאומי שהצליח (לא ספויילר) לראשונה להנחית מטוס נוסעים ענק על מיים בלי שאיש מהצוות יפגע . הכל נכתב, הכל סופר, הכל צולם ובכל זאת איסטווד מנסה וגם פוגע בניצוצות של כשרון שלא כבים. נכון, שכמו בסרטים האחרים שלו, לוקח לסרט זמן להתחמם, להתקרב אלינו, לחדור פנימה. אבל משזה קורה – אנחנו מוחזקים בכפותיו הגדולות של איסטווד, ממש כמו אקדח המגנום של הארי קלאהאן, לפני שנים רבות. וגם השאלה של מפקח המשטרה הלא שיגרתי בסרטו של דון סיגאל " Do you feel lucky, punk " מרחפת במוחו של צ'סלי סאלנברגר הוא סאלי, הטייס שמנסה לבחון לאחר מעשה את עמידות החלטתו המקצועית להנחית בהצלחה את המטום על הנהר ומימיו הקפואים, אבל הפעם במשמעות שונה לחלוטין.

ב-15 בינואר 2009 המריא הטייס הוותיק צ'לסי "סאלי" סאלנברגר ולצידו טייס המשנה ג'פרי "ג'ף" סקילס בטיסה 1549 של חברת התעופה האמריקאית "יו אס איירווייז" מנמל התעופה לה גווארדיה בניו יורק בדרך לשדה התעופה בשארלוט, קרוליינה הצפונית. פחות משלוש דקות לאחר ההמראה, נפגעו שני מנועי  המטוס מלהקת אווזים שחדרה אליהם ושניהם הושבתו. ללא מנועים וללא טווח אפקטיבי להגעה לאחד משני שדות תעופה שהוצעו לו, החליט סאלי להנחית את המטוס על 155 הנוסעים ואנשי הצוות במי הנהר הקפואים של ההדסון ובכך הציל את חייהם. במקביל לתשואות מן הציבור, נאלץ  סאלי להתמודד עם האשמות חוקרי תעופה ועיתונאים באשר להחלטתו הרת הגורל

איסטווד המבסס את סרטו על האוטוביוגרפיה שפרסם סאלי מציע את הסיפור, כמובן מנקודת מבטו של הטייס, אבל בדרך שבה הוא מניח את ההתרחשויות לפנינו ובבניה מתוחכמת של העלילה הוא נמנע מהפיכתו של סאלי לדמות הירואית ומרוחקת ושומר איתו כל הזמן על אפיון אנושי, רגיש ושביר ולכן גם אמין. חלק מההצלחה היא הדרך הלא סנטימנטאלית בה הוא משרטט את דמותו של סאלי וההצבה במרכז העלילה לא את הנצחון על אלת המזל כחלק מהחלום האמריקאי השקרי אלא את המאבק שלו לטיהור שמו. וכאן, בהיפוך הנכון הזה הופך "סאלי" של איסטווד מדמות על אנושית, לאדם בשר ודם הנאבק על חייו, מקצועו, תדמיתו ומאשר מחדש את חשיבותו של הגורם האנושי אל מול תרבות המחשבים והסימולטורים היבשה האופפת אותנו. בסופו של הסרט ניכרת אמנם גלישה למקתקות יתר במאבק בין ה"טובים" ל"רעים" המעיבה על ליטושו, אבל מה לעשות חוקי ה"האפי אנד" הם כנראה חזקים מכל יוצר…

המאבק הזה, שבו יוכיח סאלי כי החלטתו, המבוססת על 40 שנים של נסיון תעופתי היא ההחלטה הנכונה, המאבק המעמיד את האדם אל מול המכונה , את היכולת לחשוב, להפעיל אינסטינקטים אל מול היכולת של החישוב הקרה, המהירה אך המוגבלת של המחשב, הצורך ב"גורם האנושי" שאין שני לו, הוא הנשק האולטימטיבי של איסטווד במאבקו בממסד המנוון, המשותק, אולי המושחת כאן ובעבודות קודמות שלו. ובמאבק זה של דוד מול גוליית, כבר מימי התנ"כ, האנדרדוג מנצח.

למרות הפיתוי להנציח את הרגעים המקפיאים במטוס ולהפוך אותם למרכז, איסטווד מחליט להשאיר אותם רק כעדות מסייעת וכך מדגיש את הדרמטיות שלהם. הרגעים הללו הם אולי מהחזקים בסרט, דוקא משום שהם אינם עיקרו. ובכלל, הנימה השולטת היא של הטונים הנמוכים, הלחישה, השקט והאיפוק, הדרמה האישית של סאלי, אשתו, הרחוקה בביתם – האלטר אגו שלו ששואלת את השאלות המציקות לו והדמות (שאינה מפותחת דיה) של טייס המשנה, אל מול נוקשותם של אנשי הוועדה החוקרת של משרד התחבורה האמריקאי.

כמובן שהחיבור עם טום האנקס, מר אמריקה בקולנוע, אחד השחקנים הכל יכולים שמוכיח שככל שהוא מתבגר הכשרון והיכולת נדבקים בו במהלך הדרך – הוא חיבור מנצח. העיצוב המאופק שלו בונה דמות אמינה וסימפטית, חסרת ביטחון וחזקה בעת ובעונה אחת, רגישה וקשוחה בשילוב שבודאי יעמיד אותו שוב, לפחות ברשימת המועמדים לזכיה באוסקר הקרוב., אם לא כזוכה המאושר.

"סאלי" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Sully

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

נובמבר 30th, 2015 by גידי אורשר

אם יש את נפשכם לדעת מה עשה את הקולנוע ההוליוודי האמריקאי המסורתי למקובל כל כך בעולם, לקולנוע הנצרך ביותר והמבוקש ביותר, זה שהקים ורומם ז'אנרים וכוכבים ושתל במודעות הציויליזציה רגעים של נצח לתפארת הכלכלית של האמנות השביעית, "גשר המרגלים", סרטו החדש של סטיבן שפילברג הוא הכתובת לברורים. הסרט, מלוטש, מלוקק, מאורגן ומלא מסרים פוליטיים וחברתיים על אמריקה היפה יותר וגם פחות הוא הומאז' לסרטים שהוליווד ניפקה לעולם בתקופת הקולנוע האולפני, משנות העשרים ועד שנות הארבעים-חמישים של המאה הקודמת. הבעיה היא שמכל הטוב הזה עולה ריח של חומר משמר עם טיפה מעיבה של עובש.

קורה משהו לסטיבן ספילברג שלנו, המלך המוכתר של בירת הקולנוע שיכול הכל אבל איך שהוא, מתעייף מהר. כשהיה צעיר היו אלה " דואל", "מלתעות" ו"שוגרלנד אקספרס", שהרטיטו מנוע דיזל ענקי של התחדשות ונעצו שיניים חדות בעולם שמרני של קולנוע שמנוני. גם במפעלי העד המאוחרים יותר "מפגשים מהסוג השלישי", "אי טי", "אינדיאנה ג'ונס",  עם כמות לא מבוטלת של יסודות שמרניים והכרות מעמיקה עם המסורת ההוליוודית, הוא ידע לעוף אל מול ירח עם כושר המצאה ואנרגיות של ילד בחדר משחקים טבול בכל טוב.

אבל השנים האחרונות רואות ספילברג אחר, לאה יותר. אולי יומרני לא פחות, ממשיך בפס היצור של טיפול בסממנים אמריקאיים עתירי גודל וכבדי משקל ומשמעויות, אבל התנופה אבדה. הניצוץ של החדשנות, של הגמישות הקולנועית איבד מאורו ובחלק מהמקרים כבה כליל. אולי זה כובד האחריות, אולי זאת הבגרות המאיטה את מאוץ הנעורים, אבל בספילברג דבקה תסמונת המכונית האמריקאית. וכבר כתבתי ב"לינקולן" היומרני שלו : "כמו המכוניות האמריקאיות הכבדות, היקרות, אדירות הנפח וזללניות הדלק, הנוחות, האיטיות והיקרות, כך גם הקולנוע של הוליווד בכללל וסטיבן ספילברג כיו"ר חבר המנהלים שלה – גדול, בומבסטי, מעורר קנאה, קל לצפיה ולעיכול ומעביר את המסרים בנוחות מרובה. כבר שנים רבות – כמעט מיום הולדת שני המדיה הללו – הרכב והקולנוע שהפכו לסמל אמריקנה שחצני ולצורך לאומי מובהק, אין שינוי מגמה אמיתי שהחזיק מעמד. ולמרות הצרכים הסביבתיים המשתנים גם תעשית הקולנוע וגם תעשית הרכב שמחות לחזור ולהציע את מה שאמריקה יודעת לעשות הכי טוב – שמרנות מרשימה."

"גשר המרגלים" הוא, לפחות מבחינה זאת המשכה של אוטוסטראדה רחבה הסלולה היטב המובילה בבטחה במרכז העשיה לצפיה בקולנוע עשוי היטב, לעיתים אפילו מעניין, אבל חסר ייחוד ואתגר, נטול לחלוטין רגש של הרפתקאה או חדשנות.

הכל כאן הוליווד של שנות הארבעים- חמישים, ימים אחרונים של קולנוע שיש בו יותר מסורת וגינונים מאשר תעוזה ועיניין. הצילום המוקפד הצבוע בצבעים קודרים, אפלים עמוסי תאורה מלאכותית, העריכה המסודרת, הטקסטים ההירואים, הדמויות הגבוהות מעם, מגולפות יותר כפסלים מוגבהים מאשר בני אדם של יום יום, הסיטואציה – כמובן הלקוחה מעולם של חרדות קיומיות ומלחמה בין גושית והמסרים הפטריוטים רוויי הפאתוס ויפי הנפש.

רודולץ אייבל הוא מרגל רוסי בניו יורק. ה-  FBI עוצר אותו ואמריקה רדופת הפחד מפני האטום הקומוניסטי דוחקת אותו לפסק דין מוות, כנהוג עם מרגלים בעת מלחמה. החוק מחייב להעמיד לו סנגור ולמשימה מוטל, באל כורחו ג'יימס דונובן, כוכב משפטים בתחום הביטוח דוקא. למרות ההיסוס הברור שלו ושל משפחתו להפוך לפרקליטו השנוא של השטן, החובה, המוסר והאתיקה מתגברים בקרבו של דונובן והוא מציל את לקוחו בכוח ממוות. הטיעון שהוא מציב בפני השופט : כדאי להחזיק את אייבל כקלף מיקוח מול הרוסים במידה והם יתפסו מרגל אמריקאי.

ואכן, הנבואה שנראית בלתי אפשרית ב 1957 מתגשמת שלוש שנים אח"כ, כאשר ג'רי פאוורס, טייס צעיר של מטוס ביון סודי מופל בשמי בריה"מ וה CIA חושק מאוד בחזרתו הביתה. לא בגלל הומניות יתר – הוא פשוט מאגר מידע שאסור שיפול בידי החוקרים הרוסיים של ה KGB. דונבן, כאזרח נטול קשרים כביכול לממסד האמריקאי,  מגוייס למשימת ניהול המשא ומתן והוא נשלח לשם כך למזרח ברלין הקומוניסטית. בדרך הוא מתבקש לשחרר גם סטודנט אמריקאי שנתפס מעבר לחומה בעת הקמתה ונאשם גם הוא בריגול.

הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, לא מדיף יותר מידי אינפורמציה על האירועים עצמם מלבד ההתרחשות בקצרנות די חסכנית. אם יש לנו לקח לקחת איתנו מכאן, נכון גם לגבנו בארץ הקודש הדווייה הוא – שמשא ומתן עושים עם אוייבים ותמיד יש על מה לדבר, גם אם אין עם מי…

ספילברג חוזר כאן לדחוף מוסר אמריקאי גם בסביבה שהמיסה בחומצה של שנאה, פחד וצביעות את המוסר הזה להסטריה חברתית בימים הפחות נאים להתגאות בהם של הציבוריות האמריקאית. ימי מקארתי והחיפוש האובססיבי אחרי "אדום" בכל פינה כדי להשפילו ולהשמידו. דונובן בולט בתפקידו כמגדלור של צדק המזדקר במים הסוערים והאלימים מסביבו ומשלם אף הוא כליבראל את המחיר, נשטף אף הוא בגלים העכורים, עד שהימים החולפים והצרכים האמיתיים שוטפים אותו לנקותו.

במסגרת נראטיבית כזאת, אולי השימוש באמצעים קולנועיים של שנות החמישים מציע איזו שהיא הצדקה, אולם ספילברג מסתפק בשחזור, בלי לקדם את השפה הקולנועית  אפילו במילימטר. וכאן עיקר הטענה לסרט –  הקולוע עבר, בכל זאת כברת דרך ויש לו כיוון ואפשרויות וצרכים אחרים היום, שבעים שנה אחרי. לאלה כמעט אין הד בסרט השמרני הזה.

דבר אחד מציל, בהחלט את "גשר המרגלים" משקיעה במיים אפלים וזה המפגש המרתק של שני השחקנים בדמויות הראשיות. טום האנקס פשוט נפלא בתפקיד דונובן. הוא מצליח ליישר את כל המהמורות שהתסריט (האחים כהן) והבימוי מעבירים אותו דרכן ויוצר דמות אמינה ומיוחדת כל כך, שאפילו הנפיחות המעמדית שלו נראית נכון ומרגש ומעורר התפעלות. הוא מקצוען עד קצות אצבעותיו, שקוע בתפקיד באופן האחראי ביותר ומצליח לצבוע בצבעי שמן מרהיבים את הדמות הגדולה מהחיים שתהה יום יומית וקרובה אל הלב. ואם מדברים על הקולנוע הקלאסי של הוליווד, זכרו את הנרי פונדה הזקוף או, גרי קופר והסנטר או ג'יימס סטיוארט הכל אמריקאים.

גם מארק ריילנדס בתפקיד המרגל הסובייטי יליד אנגליה מעמיד דמות מופלאה, אנושית, ייחודית כל כך בשקט שלו, במינימום אמצעים. דמות מכובדת, חכמה, אוגרת סוד שמכבדת כל כך את היריב ומעמידה בסימן שאלה את הטרוף הסביבתי שרואה בו שטן מאיים. המפגש בין השניים, ההבנה המחברת שתי דמויות אינטליגנטיות שרואות מעבר לזמן, קשר ההופך לידידות בלתי אפשרית היא המציעה את הרגעים היפים באמת של הסרט.

ולספילברג יש את זה. את היכולת הזאת למצוא את האנושי, החד פעמי בחלק מהדמויות שלו. חבל שהוא לא מיישם יכולת זאת במידה מספקת.

"גשר המרגלים" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: