אוגוסט 1st, 2017 by גידי אורשר

המסגרת הז'אנריסטית של הסרט היא קומדיה רומנטית, אבל קומיל נאנג'יאני, סטנאפיסט אמריקאי ממוצא פקיסטני שרוצה להתפתח ולשלוח זרועות גם לטלויזיה ולקולנוע, מנסה לדחוס אליה יותר. אולי יותר מידי. כמה וכמה הבחנות על החיים כמו עינייני מהגרים והשתלבותם או אי השתלבותם בחברה החדשה, גזענות אקטיבית ומוכלת, נסיון לבירור אהבה מהי, יחסי פריפריה ומרכז, זוגיות, נאמנות והורות וגם דרוג בתי החולים בשיקאגו ומקומה של הרפואה בחיינו. התוצאה מתישה לא מעט, מעייפת במהרה כמו החיים בתקופה שלפני קיצור קיבה. 7 בסולם אורשר.

הקומדיה הרומנטית המצליחה מצטיינת בארומה של חן שנובע גם מהקלילות שבה תופסים בני הזוג המדובר והבמאי/תסריטאי שלהם את הסיטואציה בה הם נתונים ואליה הם מכניסים את עצמם. ומכאן, כמובן גם במידת האירוניה העצמית של אלה. ההצלחה תלויה כמובן גם בכימיה שבין הפרוטגוניסטים ובכמות האטומים החיוביים אותם הם מצליחים לשלח מידי הקרנה לחלל האולם. ככל שזה נוגע לחלק השני של הדברים, "חולי אהבה" מציע לא מעט רגעים חביבים ואפשריים כאלה. באשר לדרישה הראשונה – נראה שבמקרה הזה הדבר בלתי אפשרי בהתחשב במעורבותו של נאנג'יאני בחלק גדול כל כך של המרכיבים.

זהו סיפורם של סטנאפיסט פקיסטני שפוגש צעירה לבנה, הודף נסיונות של אמא לשדך לו בחורה מוסלמית עם טעם של הארץ הישנה, מתאהב בצעירה הלבנה, מאבד אותה ומנסה למצוא אותה שוב. הצורך להיות "רציני" יותר, בעל משמעות רחבה יותר מדביק לעצמו שלא בטובתו את הסטרואידים של מוסר ההשכל הכפוי  והמיותר. זה קורה כשהעיניינים מסתבכים והצעירה מבינה שהבחור מסתיר ממשפחתו הגזענית את היחסים בניהם.  המשפחה הפקיסטנית והאם המטריארכאלית העומדת למעשה בראשה (האב בסרטים כאלה, למרות שמעמדו הוא כראש המשפחה, מנגן תמיד כינור שני בניהול העיניינים) דבקה עד לסנקציות אכזריות של נידוי ממסגרתה אם לא תישמר המסורת המוסלמית של טוהר המשפחה והקפדה על המשך טוהר הגזע.

בהמשך, כשהצעירה תחלה וחייה יהיו בסכנה נכיר את הצלע השניה, את הוריה מהמרכז הדומם של ארה"ב (להזכירכם, רוב מצביעי טראמפ הגיעו מהפריפריה הזאת) שיחסיהם אל הזר אשר בשעריהם מצביע על פתיחות גדולה הרבה יותר. אלה יהיו גם הרגעים בהם ינסה הגיבור להוכיח את אהבתו ומחויבותו, אבל הגברת בבית החולים ללא הכרה ולא יכולה להגיב. וכאן ממלאים ההורים שלה את מקומה והקומדיה הרומנטית מפנה מקומה לדרמה סנטימנטאלית מתקתקה, אולי מידי. את הבור ההנרטיבי המתהווה ממלא נאנג'יאני כאן בהופעות סטאנד אפ. קידום מכירות עצמי, כבר אמרנו ?

הסיפור – הוא סיפורם הביוגרפי של נאנג'יאני ואשתו אמילי (אותה מגלמת זואי קזאן – כן הנכדה של איליה) שכתבו את התסריט, הוא גם השחקן בתפקיד הראשי. כפל ואולי שילוש תפקידים זה  מעמיס על דמותו אחריות תפוחה מידי וחסר פרופורציה, מה שמרדד מאוד את החביבות האפשרית של המסגרת הסימפטית. תוספת של חוש מידה היתה מועילה כאן מאוד.  למרות שדמויות המשנה – הולי הנטר וריי רומנו כהורי הנערה מעוצבות נפלא, וחביבות גם – למרות הקונוונציה, דמויות ההורים הפקיסטאנים, וזרועים בשדה הרחב כמה טקסטים מחודדים ומשעשעים, הסרט מתיש בייחוד בקטעי הסטנדאפ הדי רדודים הרבים מידי שבו. וחבל. זה יכול היה להיות כרטיס ביקור מלוטש יותר.

"חולי אהבה" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: