דצמבר 10th, 2017 by גידי אורשר

האנרגיות של האיש לא מפסיקות לדחוף אותו קדימה, לא תמיד בכיוון הנכון ועם המינונים הנכונים. ואפילו עכשיו, כשהסרט החדש שלו רק מגיע אל המסכים אצלנו ובעולם, הוא כבר הרבה קדימה – עם סיום עבודות על עוד אחד ותחילת כתיבה של נוסף. אז מה אם הוא לא חד כמו פעם, או מצחיק, או מעניין. העיקר המספרים 48-82-65. והמספר הנוסף – 6 בסולם אורשר.

מי שעוקב אחרי עבודותיו הרבות מספור של וודי אלן מכיר את הרגישות שלו ליצירות קנוניות בספרות, בתאטרון ובקולנוע, קנוניות מדבקת. הוא ניסה להיות ברגמן, שיקספיר, איבסן, טולסטוי, דוסטוייבסקי, בין השאר וגם טנסי ווילימס. לפעמים הוא מגיש תמיסה משעשעת שמציעה משהו בין פרודיות לסטאנד אפ ופעמים הוא מתכוון ממש ברצינות. עם כמעט חמישים סרטים בקריירה שנמשכת מאמצע שנות השישים והתבססה בעיקר על היכולות הוורבליות שלו ועל רגעים של קסם קולנועי, ובגיל 82 הוא אמנם לא מאט את הקצב, אבל ללא ספק מדלל את האיכויות.

"גלגל ענק", סרטו האחרון שראה מסך (בנתיים הוא משלים סרט נוסף ומתחיל בכתיבתו של עוד אחד), הוא ללא ספק שיא חדש בשפל מתפתח, ואת זה אני אומר בצער אמיתי – כחסיד של הקולנוע של האיש. גם כאן חוזר אלן אל המלודרמה וזונח לחלוטין את הקסם, ההמצאה, רגעי הגאונות וחידודי הלשון שאיפיינו רבים מסרטים, גם לאחרונה.

הבסיס גם כאן – כמובן "חשמלית ושמה תשוקה" של ויליאמס, נושא אותו ניסח מחדש באופן מופלא ב"יסמין הכחולה" עם קייט בלאנשיט הקסומה. ב"גלגל ענק" זאת מלצרית עלובה שהיתה פעם שחקנית עלובה נשואה בשנית למפעיל קרוסלה בקוני איילנד של שנות החמישים, מתאהבת במציל מהחוף הקרוב שמציע לה רגעים קסומים של סקס וחלומות על אהבה והגשמה ומאבדת אותו לבתה החורגת הצעירה שבעלה המפיונר מחפש כדי לחסל. ויש גם ילד צעיר שהופך להיות פירומן בעוונותיו.

אלן, בטשטוש גבולות מעציב שבין הדרמה ופרודיה לא מכוונת על הז'אנר נכשל בכל אשר יפנה. התסריט דלוח עם דמויות שנראות כמו קריקטורה יותר מאנשים בשר ודם, צילום צבוע בטכניקולור דרמטי מידי עם המון כתום שמדגיש את המלאכותיות של המעשה הקולנועי כולו, תפאורה תאטראלית ומכונסת בדלות ויזואלית, למרות הגלגל הענק המשתקף מחלונות הדירה המאולתרת בה מתגוררות הדמויות ועל הכל משחק איום של רוב הנוכחים – ג'ים באלושי כבד ההבעה בתפקיד הגבר הנבגד, ג'סטין טימברלייק שכאילו נלקח הנה באמצע שעורי משחק ועל כולם עם כמות גדושה של הסטריה צעקנית קיית האחרת, ווינסלט שמנסה להיות יסמין והיא אפילו לא גלדיולה. היחידה שיוצאת בסדר זאת ג'ונו טמפל בחן נעורים מדבק. בשורה התחתונה – זהו סרט עלוב וחבל.

"גלגל ענק" – 6 בסולם אורשר

Wonder Wheel

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

יולי 23rd, 2016 by גידי אורשר

אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, בודאי משל מרטין סקורסזה הוא "עידן התמימות" שגם בזרם התודעה הקולנועי המפואר של אחד הבמאים החשובים של הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים, הוא חריג יצירתי וסגנוני מעודן. הסיבה העיקרית – יש הרבה סיבות קולנועיות ויזואליות מדהימות בסרט, היא יכולתו לשרטט ביד כל כך עדינה ורגישה את כאב הויתור הכפוי על האהבה הגדולה, האחת והאמיתית בשל הצורך, לעיתים הציני והאכזר להתפשר עם החיים.

לא בכדי עבר קו פרשת ההענות לסרט בערך בגיל הארבעים של הצופים, משום שצריך בגרות ונסיון חיים ולפחות טראומה אחת כזאת כדי לרדת ממש לפשרו של הסרט, והצעירים לא יבינו זאת. וודי אלן, בשפתו הקולנועית הייחודית חוזר לאותה טריטוריה של כאב לב נוסטלגי בסרטו החדש "קפה סוסייטי".

אצל אלן, לעולם אל תגיד סרטו האחרון, משום שכמו מקופסה של מפיות נייר, כבר שנים רבות תמיד כשנגמר סרט אחד צץ-רץ לו סרט חדש אחר, כן יירבו. וגם כאן, מספרת הכרוניקה זה אמור להיות הראשון בחמישה סרטים שהוא מתכנן עם הטלויזיה (מה שמבטיח לו עוד חמש שנות פעילות, האופטימיסט).

אני אוהב את הקולנוע שלו שכמעט תמיד יש בו נקודה אחת או כמה ייחודיות, ממזריות, גאוניות, שלא נמצא אצל במאים אחרים. זה ההומור שאולי היום הוא כבר שחוק מעט (כולם מחקים את אלן – בקולנוע, בטלויזיה, ברדיו, בכתובים), זה כוח ההמצאה – שחקן שיוצא ממסך הקולנוע, עיתונאי חוקר שחוזר לחיים, גיבור שמאבד , ממש, את הפוקוס וזמר שיודע לשיר רק באמבטיה, זה גם היכולת לספר לנו מעשיות, "מאייסס", גזורות מעולמו של מיזנטרופ חכם נוטף רגשות אשמה, היפוכונדריה, מסורת יהודית, פיצולי אישיות והכרה עמוקה של עולם התרבות האמריקאי והעולמי.

כמו בלא מעט מסרטיו הקודמים, בייחוד המאוחרים שבהם, אלן נע בין העולם שהיה רוצה לראות לבין זה המציאותי העומד לו לרועץ. הוא משמש גשר בין הימים היפים של פעם לבין הקשיים של ההווה, כשרגליו בצד אחד וראשו בשני ואנחנו, הצופים מהלכים עליו הלוך ושוב בהנאה לא מעטה.

גם ב"קפה סוסייטי" הוא מחזיר אותנו לימים אחרים, שנות השלושים בהוליווד, הימים של מלוך השיטה האולפנית שגרסה אמנם את הכשרונות שעבדו בה באכזריות לא מעטה אבל ייצרה סרט נע תוסס של קולנוע שהפך לימים לארסנל הסינמטי הגדול והמשפיע בעולם – הקולנוע האולייוודי. תנו לאלן לחזור למיתולוגיה צבעונית זאת והוא פורח.

זהו סיפורו של בובי דורפמן, כלומניק מניו יורק שעושה רילוקיישן להוליווד ומחפש ומוצא עבודה אצל דודו, פיל סטרן סוכן האמנים המצליח. יש סיפור אהבה, כמובן שהופך מסיפור לאטנטי לאמיתי למזכירתו של הדוד ווני שנשלחת ללוות אותו בצעדיו הראשונים בבירת החלומות, יש פניות הצידה המרחיבות את ההכרות שלנו עם משפחתו, אביו ואימו ואחיו הגנגסטר, יש אכזבות ותפניות מלודרמטיות שמשנות את מצבי הצבירה הרומנטיים והקיומיים של הגיבורים ויש את ההכרה באותו כאב של הזדמנות מוחמצת, של בחירה בין אופציות בחיים ועם הטעם המהדהד של אהבות ראשונות שאנו צריכים לשאת את אובדנן כל חיינו, בשל הויתורים המטריאליסטים שמשפיעים על גורלנו.

למרות מרכז הכובד הרגשי של הסרט אלן לא מפסיק להיות ציני, כדרכו. במאי מכובד, סופר, אלה חייו של סטנדאפיסט בנשמה. גם כשהוא עוסק בעולם של קשר אנושי המחייב אמפטיה, רוך והבנה  הוא נשאר ביקורתי ודוקר. הדמויות שלו כתובות בדרך המוכרת שהביאה אותו במעלה ההערצה וגם טילטלה אותו משם בנחילים של ביקורת. כאן הוא מתקרב לנקודת מפגש בין התפיסות הללו, אבל להוציא את רגעי הסיום של הסרט, עדיין נשאר להביט בה מרחוק.

"קפה סוסייטי" מדיף ארומה של שנות ה 30 בהוליווד בה הוא מתרחש, עם צילומים נהדרים של ויטוריו סטוררו, אחד הצלמים הגדולים של הקולנוע שבא מאיטליה כדי להראות לעולם איך מצלמים סרטים. עבודה עם ברטולוצ'י ("הטנגו האחרון בפריס", למשל), עם קופולה ("אפוקליפסה עכשיו", למשל), וורן בייטי ("אדומים", למשל) ורבים אחרים הוכיחו את היכולות של האיש הוותיק מאוד הזה שמביא את אלן השמרן לצלם לראשונה את הסרט במצלמה דיגיטאלית. הסרט כולו טבול בצבעים חומים חמים של שקיעה תמידית, שמדגישים את לחלוחיתה של המלודרמה שבמרכז. גם העריכה הקופצנית והאנרגטית בזמן ובמקום תורמת לזרימתו המהירה של הסיפור שנע בין שני החופים של אמריקה – לוס אנג'לס וניו יורק.

הבעיה העיקרית של הסרט היא הליהוק. או במילים אחרות ג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי. אמרו עליו שהוא תואם וודי אלן הצעיר, שהוא מתאים עצמו היטב לתפקיד. ואני אומר – קשקוש. הוא אמנם גמלוני, מגמגם, חסר ביטחון, היסטרי בתגובותיו אבל זה כל כך לא אמין. לאיש יש כריזמה של בייגל שטוח, גפילטע פיש ואותה הוא מורח על המסך לאורך כל הסרט. לא מבין מדוע בחר אלן דוקא בו כשהיו לו כל כך הרבה אפשרויות אחרות. בובי דורפמן עושה את הדרך מכלומניק גמלוני(עד כאן אייזנברג מתאים לתפקיד) למנהל שארמנטי וחלקלק של מועדון לילה תוסס. בדרך הוא מצליח להקסים את ווני היפה שבוחרת בו על פני מחזרים אחרים. ומה לעשות – אייזנברג הוא הכל חוץ מחלקלק ושארמנטי וסקסי. וכך משמיט אלן, לדעתי, את הבסיס מעיצוב הדמות הראשית בסרט, מה שמוריד לא מעט מערכו.

למזלו כל הכנופיה ברקע עושה עבודה נפלאה. בראשם סטיב קארל בתפקיד הדוד, מרשים, מעניין, רב גווני, מושך אנרגיות. כך גם קריסטן סטיוארט היפה והמשכנעת, ג'ני ברלין וקן סקוט כהוריו של בובי וקורי סטול בתפקיד אחיו הגנגסטר. תפקידים קטנים ומקסימים גם לפרקר פוסי, קן סטוט וסארי לינק המצויינים.

בשנים האחרונות גם בגלל הגיל וגם בשל הכמות האדירה של יצירה ההולכת ונצברת, לאלן יש תפוקה גרנדיוזית חסרת לאות, הוא מחליק במורד התהילה והיכולת. "קפה סוסייטי" הוא בהחלט סרט מהנה, חכם, נוגע ללב המחזיר את האמון באיש שאומרים שעשה הרבה מידי. לטעמי, הנה ההוכחה שמלעיזים אלה – טועים ובגדול.

"קפה סוסייטי" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מאי 12th, 2016 by גידי אורשר

דוקא ביום העצמאות שלנו מציע קאן, כנראה בלי כוונה מיוחדת, שתי התייחסויות למציאות הישראלית. נכון שצריך למתוח את התודעה בשביל למצוא את ההקשר, אבל במצב הרוח של היום, רחוק מהבית דוקא ביום החשוב והמכונן הזה, האסוציאציות מתפוצצות בראש.

ההתיחסות הראשונה היא מינורית יותר, רגע אחד בסרט תעודי איטלקי שהוקרן כאן במסגרת הרשמית, אך מחוץ לתחרות שנקרא "המפלט האחרון". סיפורו של חוף הים בטריאסט לאורך עונה שלמה, על האנשים, האירועים, המראות של חוף הים שהיה פעם מפואר. באחת הסצנות יושבים שני זקנים בשנות השמונים פלוס שלהם ודנים על הנאמנות לדגל האיטלקי. להבין, העיר היתה בימי המלחמה הגדולה וגם אחרי עיר בין לאומית שמשכה אליה מהגרים וסתם ארחי פרחי, כולל פליטים מיוגוסלביה של טיטו, חלקם הפכו במהלך השנים לאזרחים איטלקיים. אומר אחד הגברים "אני לעולם לא אוכל לשרוף את הדגל האיטלקי. אני אוהב את איטליה, אני פטריוט של איטליה"."אז אתה גם פשיסט איטלקי" (להזכירכם פשיזם היא אידאולוגיה השמה את המדינה והמנהיג כערך עליון, ומקדמת ערכים טוטלטירייים, לאומניים ומיליטנטיים). "לא, בשום פנים ואופן לא !" עונה הראשון. "אתה כן, אמרת פטריוט איטלקי". "רוצה לדעת מה ההבדל ?" עונה הראשון. "פטריוט אוהב את המדינה שלו, פשיסט שונא את כל האחרים – פולנים, יוגוסלבים, כל מי ששונה".  דברי חכמים. לאחרים זה אולי עובר ליד האוזן ואצלנו, אחרי הסערות שהקדימו את ימי הזכרון ותחת שמש מתקדרת , יש להבחנה הזאת משמעות אקטואלית כואבת.

התזכורת השניה היא קן לוץ'. רק שמו של הבמאי האנגלי הזה, מיוזמי ה BDS, עוכר ישראל וממתנגדיה הבולטים והקולניים של מדיניותנו בשטחים, אל מול הפלסטינאים מעורר בארץ חלחלת קללות ונאצות. כל כך עד שמפיצי הסרטים שרוצים מאוד להקרין את סרטיו בארץ חוששים מהתגובה הציבורית של המתלהמים וההולמים בעם. אבל מה לעשות, האיש גאון של קולנוע ויודע לעשות סרטים והוא בעיקר הומניסט ולוחם לזכויות הנדכאים באשר הם. "אני, דניאל בלייק", סרטו החדש המתחרה כאן על הפרס הגדול (ועל פי מחיאות הכפיים אחרי הסרט מטעם העיתונאים הציניים בדרך כלל, שלא לדבר על מאות עיניים דומעות לאורך ובסיום ההקרנה) הוא סרט שכזה שיש שיראו בו פלקט נגד העריצות הממשלתית מול האדם הפשוט, של הביורוקרטיה הנוראית העיוורת לצרכים שאותם היא צריכה לשרת ויש שיהללו את היכולות הפילמאיות והשליחות החברתית. גם אני. העיניין נכון לא רק במקרים של "הביטוח הלאומי" שלנו, הוא מתפשט בעולם הנגוע במגפת הכלכלה הקפיטליסטית החזירית שרואה רק מספרים ומפנה ראשה לבני האדם עליהם היא מתקיימת.

זהו סיפורו של פועל אנגלי מניוקאסל שעבר התקף לב ונפצע כשהתמוטט המתדפק על משרדי השרותים הסוציאלים שדוחים אותו בלך ושוב, גבוהי לב ואדישים למקרה שלו, אחד מיני רבים מאוד. זהו סיפורה של אם חד הורית לשני ילדים שגם היא נדרסת תחת הפרסות הדוהרות והאטומות של אותו שרות ואינה זוכה למענה כל שהוא. לוץ, משורר מעמד הפועלים הדל והדפוק מקשר בין השניים ומציג את אחוות הדפוקים, את האהבה של איש לרעיהו בעולם הנזקקים ואת חטא הגאוותנות והאטימות של משטר יהיר שחושב במקרו ומתעלם מהמקרים הפרטיים, מהאדם הפשוט שם למטה. ואותה הומניות מטלטלת שאנחנו מוכנים לקבל לכיוון הדלות האנגלית, מכוון לוץ גם אלינו, לממשלה שמדכאת חלק מאזרחיה, ובוודאי את הגרים בשעריה. הומניסט נשאר הומניסט.

עוד נגיעות על פוליטיקה ואדם נמתחו במהלך שלוש שעות בסרט פטפטני ודי מייגע עם כמה רגעים מעניינים "סיירה נוודה" (במילה אחת) של הבמאי הרומני כריסטי פויו המכנס משפחה רומנית בבוקרשט בדירה לצד האב המת, מחכים לכומר שיבוא ומתווכחים על כל נושא בעולם, בייחוד פוליטיקה, צאוצ'סקו והרבה על ההתקפה על בנייני התאומים.

משהו שונה לגמרה הוא סרטו של אלן ז'ירודי שהביא לנו בעבר את "זרים על שפת אגם", שממשיך להיות מוקסם ועסוק בנושא ההומוסקסואלי. "להשאר עומד" הוא סיפורו של תסריטאי שמחליט לנדוד בצרפת, להתנתק מהחיים הבורגנים, מגיע לכפרים המרוחקים בצפון, ושם משתנה גורלו. הסרט המעניין בשעה הראשונה שלו מתפרע מידי על המוסר המרובע שלי בייחוד בסצנה אחת בה הגיבור מבצע חדירה נקרופילית אנלית לגופו של גבר זקן שאך זה התאבד.  TOO MUCH בשבילי…

אה, וכמובן וודי אלן "קפה סוסייטי" שלו, הראשון בחמישה סרטים שהוא מתכנן עם הטלויזיה (מה שמבטיח לו עוד חמש שנות פעילות, האופטימיסט), סיפורו של כלומניק מניו יורק שעושה רילוקיישן להוליווד ומחפש ומוצא עבודה אצל דודו, סוכן האמנים המצליח. יש סיפור אהבה, כמובן שהופך מסיפור לטנטי לאמיתי, יש אכזבות והסרט כולו מדיף ארומה של שנות ה 30 בהוליווד בה הוא מתרחש, עם צילומים נהדרים, עם תפניות מלודרמטיות, עם עריכה אנרגטית שקופצת בזמן ובמקום ועם הטעם המהדהד של אהבות ראשונות שאנו צריכים לשאת את אובדנן כל חיינו, בשל הויתורים המטריאליסטים שמשפיעים על גורלנו. סטיב קארל ממשיך להיות מצויין בתפקיד הדוד, כריסטן סטיוארט מקסימה כנערה האהובה שצריכה לבחור בין שני גברים, ג'נין ברלין, פארקר פוסי, קורי סטול, קן סטוט, וסארי לניק מצויינים גם הם ורק ג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי, לדעתי לא מתאים לתמונה. אבל, אני חייב לציין, יש החושבים אחרת. את הביקורת הרחבה אפרסם כשהסרט יצא בעוד כמה חודשים להקרנה מסחרית בארץ.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: