אוגוסט 1st, 2017 by גידי אורשר

המסגרת הז'אנריסטית של הסרט היא קומדיה רומנטית, אבל קומיל נאנג'יאני, סטנאפיסט אמריקאי ממוצא פקיסטני שרוצה להתפתח ולשלוח זרועות גם לטלויזיה ולקולנוע, מנסה לדחוס אליה יותר. אולי יותר מידי. כמה וכמה הבחנות על החיים כמו עינייני מהגרים והשתלבותם או אי השתלבותם בחברה החדשה, גזענות אקטיבית ומוכלת, נסיון לבירור אהבה מהי, יחסי פריפריה ומרכז, זוגיות, נאמנות והורות וגם דרוג בתי החולים בשיקאגו ומקומה של הרפואה בחיינו. התוצאה מתישה לא מעט, מעייפת במהרה כמו החיים בתקופה שלפני קיצור קיבה. 7 בסולם אורשר.

הקומדיה הרומנטית המצליחה מצטיינת בארומה של חן שנובע גם מהקלילות שבה תופסים בני הזוג המדובר והבמאי/תסריטאי שלהם את הסיטואציה בה הם נתונים ואליה הם מכניסים את עצמם. ומכאן, כמובן גם במידת האירוניה העצמית של אלה. ההצלחה תלויה כמובן גם בכימיה שבין הפרוטגוניסטים ובכמות האטומים החיוביים אותם הם מצליחים לשלח מידי הקרנה לחלל האולם. ככל שזה נוגע לחלק השני של הדברים, "חולי אהבה" מציע לא מעט רגעים חביבים ואפשריים כאלה. באשר לדרישה הראשונה – נראה שבמקרה הזה הדבר בלתי אפשרי בהתחשב במעורבותו של נאנג'יאני בחלק גדול כל כך של המרכיבים.

זהו סיפורם של סטנאפיסט פקיסטני שפוגש צעירה לבנה, הודף נסיונות של אמא לשדך לו בחורה מוסלמית עם טעם של הארץ הישנה, מתאהב בצעירה הלבנה, מאבד אותה ומנסה למצוא אותה שוב. הצורך להיות "רציני" יותר, בעל משמעות רחבה יותר מדביק לעצמו שלא בטובתו את הסטרואידים של מוסר ההשכל הכפוי  והמיותר. זה קורה כשהעיניינים מסתבכים והצעירה מבינה שהבחור מסתיר ממשפחתו הגזענית את היחסים בניהם.  המשפחה הפקיסטנית והאם המטריארכאלית העומדת למעשה בראשה (האב בסרטים כאלה, למרות שמעמדו הוא כראש המשפחה, מנגן תמיד כינור שני בניהול העיניינים) דבקה עד לסנקציות אכזריות של נידוי ממסגרתה אם לא תישמר המסורת המוסלמית של טוהר המשפחה והקפדה על המשך טוהר הגזע.

בהמשך, כשהצעירה תחלה וחייה יהיו בסכנה נכיר את הצלע השניה, את הוריה מהמרכז הדומם של ארה"ב (להזכירכם, רוב מצביעי טראמפ הגיעו מהפריפריה הזאת) שיחסיהם אל הזר אשר בשעריהם מצביע על פתיחות גדולה הרבה יותר. אלה יהיו גם הרגעים בהם ינסה הגיבור להוכיח את אהבתו ומחויבותו, אבל הגברת בבית החולים ללא הכרה ולא יכולה להגיב. וכאן ממלאים ההורים שלה את מקומה והקומדיה הרומנטית מפנה מקומה לדרמה סנטימנטאלית מתקתקה, אולי מידי. את הבור ההנרטיבי המתהווה ממלא נאנג'יאני כאן בהופעות סטאנד אפ. קידום מכירות עצמי, כבר אמרנו ?

הסיפור – הוא סיפורם הביוגרפי של נאנג'יאני ואשתו אמילי (אותה מגלמת זואי קזאן – כן הנכדה של איליה) שכתבו את התסריט, הוא גם השחקן בתפקיד הראשי. כפל ואולי שילוש תפקידים זה  מעמיס על דמותו אחריות תפוחה מידי וחסר פרופורציה, מה שמרדד מאוד את החביבות האפשרית של המסגרת הסימפטית. תוספת של חוש מידה היתה מועילה כאן מאוד.  למרות שדמויות המשנה – הולי הנטר וריי רומנו כהורי הנערה מעוצבות נפלא, וחביבות גם – למרות הקונוונציה, דמויות ההורים הפקיסטאנים, וזרועים בשדה הרחב כמה טקסטים מחודדים ומשעשעים, הסרט מתיש בייחוד בקטעי הסטנדאפ הדי רדודים הרבים מידי שבו. וחבל. זה יכול היה להיות כרטיס ביקור מלוטש יותר.

"חולי אהבה" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

אוקטובר 13th, 2015 by גידי אורשר

תגידו מה שתגידו על אל פצ'ינו, שהוא צובע את השערות ואולי גם משתיל, שהוא מתח את הקמטים והזריק בוטוקס – ואולי גם לא, שהוא מנייריסט שלא ברא השטן. אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו – שאין לו כריזמה בטונות ולאחרונה גם שהוא בוחר תפקידים שלא מתאימים לו. פשוט מפני שלפחות בשלושת הסרטים האחרונים שהאיש הקטן-גדול הזה לקח על עצמו הוא מכין את הפרק האחרון בקריירה אדירה. אחרי הכל הוא בן 75 וככזה הוא צריך להזהר מאוד שלא לקלקל מה שכבר יש. "מנגלהורן", כמו "דני קולינס" (בלי לקחת בחשבון את איכות הסרט) ו"מפלה" הנפלא הם בהחלט תחנות יציאה מתאימות.

פעם, בתחילת שנות השבעים בטרם היות החוג לקולנוע, בשנה הראשונה בחוג לתאטרון באוניברסיטה בתל אביב, נתבקשנו ע"י המורה למשחק להכין קטע דרמטי לשעור. היו שהביאו את הנאום של מרק אנטוני ב"יוליוס קייסר", היו שהביאו רגעים מ"השחף" של צ'כוב, היו מ"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס ("סטלה, סטלה"), מ"בית הבובות" של איבסן. רק אחד, לימים במאי ותסריטאי דווקא מהטובים שלנו,  קפץ על החלון ופלט "אפוריזם מאת גודאר".

היה לנו כבר מושג מיהו גודאר. אבל לא ידענו מהו האפוריזם הזה ולמה הבחור התכוון, אבל זה עשה רושם אדיר. הנה נגענו באוונגרד, חזינו בחד פעמיות של האמנות. גם גודאר וגם אפוריזם במקום אחד. וכמובן שזה היה קשקוש. התנאות מיותרת של מי שרצה לעשות רושם והצליח אל מול בורותם של האחרים. נדמה לי שגם דייויד גורדון גרין שביים את פצ'ינו ב"מנגלהורן" מנסה לעשות אותו דבר בסרט שלו. יוצא לו משהו יומרני, מאוד לא ברור, מלבוש  "אמנותי" לסיפור פשוט מאוד, סרט לא מבושל דיו רווי בקשקושים שאין שום סיבה למרוח אותם על המסך שבודאי לא עושים לו טוב. מי שכן עושה בו נפלאות זה השחקן בתפקיד הראשי, אל פצ'ינו שכל הסרט הזה כבודו.

זקנה יכלה להיות דבר די מגעיל לעיתים, בייחוד אם זאת זקנה בודדת ובייחוד אם זאת זקנה בשוליים של החברה. ולאנג'לו מנגלהורן החיים בשלהי חייו לא מאירים יותר. האמת היא שהם הפסיקו להאיר כאשר אהובתו קלרה עזבה אותו לאנחות והשאירה אותו לחיים מאכזבים וריקים. מאז הוא כותב לה מאות מכתבים, אותם אנו שומעים ממלמל בפס הקול והיא, כמובן לא עונה.

הוא פסימיסט, ריאליסט עד לזרא אם תרצו, מקיים קשרים קלושים עם הסביבה שלו, גם עם בנו היחיד מנישואים חסרי אהבה שנכשלו אין לו קשר אמיתי. כשהוא מגיע מידי שבוע לבנק הוא פוגש את הטלרית דואן שעימה הוא מפתח זיק של רגש, אבל גם זה מתפוצץ בדייט הראשון. העבר רודף אחריו והוא הפסיק לרוץ. הבעיה היא שגם הסרט דורך רוב הזמן במקום ומאכלס במקום עלילה או עיניין שיש בו חידוש, רגעים ארוכים של מונטאז'ים לא ברורים, סימבוליים-פסיכולוגיים-חלומיים שמתכתבים אולי עם הקולנוע המוקדם של גודאר, אבל לא לוקחים אותנו לשום מקום שיש בו מהות ועיניין. משהו דביק ומרתיע.

במצב מהלכים שכזה רק נוכחותו של פצ'ינו יכולה לשנות מצב צבירה, ואם יש סיבה לראות את הסרט (אני די מסופק בכך, בייחוד לצופים בעלי דופק בינוני-גבוה) הנה היא כאן. היכולת של האיש להפוך דמות סכמטית ומטושטשת למשהו ייחודי, האמינות והרגש שהוא שם על המסך, למרות שהתסריט מונע את התכונות הללו ממנו מוכיחות שמרכיבי הקולנוע הם מרובים וכשגאון משתעשע בהם הוא יכול להפוך יוצרות.

זה לא עושה את הסרט המבולבל הזה למשהו חשוב או מרתק, אבל זה בהחלט ממתיק את הגלולה. אחד התפקידים הטובים של פצ'ינו, בודאי לאחרונה. לצד הסימבוליקה המרובה המטביעה את הסרט הוא מציע מימד אנושי, כואב, אפשרי, כזה שאחרי הכל ניתן להאמין לו ובו.זה בעצם קונצרט של שחקן אחד ומזלו של גרין שהשחקן הזה מנגן על כל המנעד האפשרי.

"מנגלהורן" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: