אפריל 30th, 2016 by גידי אורשר

"Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die." המשפט האלמותי המשעשע הזה מתוך "הנסיכה הקסומה" הפך להיות אחד המשפטים המזוהים יותר עם כוונת הנקמה של בן על רצח אביו, גובר בנקודות רבות אפילו על הנפתולים הרצחניים של האמלט : " איך כל הנסיבות כולן סוגרות עלי כדי להעיר את נקמתי הרדומה… הו, מעכשיו מחשבותי יהיו רק דם, או שכולן לשווא." אבל גם טקסט מנצח כזה חייב מהיום לקחת בחשבון את הגלקסיה הזורחת לו באופק של כל גיבורי הקומיקס מבית מארוול, הסופרבול של הסופרהירוס, בסרט החדש שעלילת נקמת בן מניעה אותו. לא פעם, אלא פעמיים – בתחילתו ובסופו.

בדרך כלל דילמות מורכבות של מוסר לא מטרידות באמת את הסרטים הללו, המהגרים את גיבורי העל מעמודי הקומיקס לסרטי האנימציה, המצויירים או בלייב אקשן ילידי CGI ואפקטים. נכון שתמיד עומדים כאן הטובים מול הרעים והבחירה של קהל שלא עושה, אולי לא יכול למאמץ אינטלקטואלי היא אינטואיטיבית, רגשית. הפיקפוקים מתחילים בדרך כלל במעלה הדרך (או במורדה, תלוי איך מסתכלים על זה) וסופרמן למשל, שעושה רק טוב הופך אחרי כמה המשכים להרגל אצל הצופים ומתחיל קצת לעצבן ולעשות גם שטויות. ובמהרה הוא הופך לאיום ואז יוצאים מטעם ההפקה להדבירו כדי לכווץ לו את האגו והיכולות.

מתי טוב הוא טוב מידי ומתי החיובי מתחיל להפיץ נבטים של קלקול וסכנה לשלום הסביבה, זאת בדרך כלל שאלה שמתחבטים בה בעיקר המפיקים שבוחרים את הבמאי לפרוייקט הבא שלהם בסצנת גיבורי העל. אחד בשרשרת. הנטיה לאסוף במאים שהוכיחו עצמם כבעלי סגנון בבלוק באסטרים שכנים היא חלק מהתשבץ הזה של סידור העבודה ההוליוודי וכך בכסאות מוסיקאלים מתחלפים בריאן סינגר, כריס נולן, זאק סניידר, ג'ואל שומאכר ואפילו טים ברטון בין השאר המטלטלים את גיבורינו עם כוחות העל שלהם והעזרים המוכרים כל כך מפינה אחת של זירת המאבק התודעתי שלהם לאחרת עד לא ידע.

אבל, כאמור אין דבר צודק מנקמת בן על רצח אב ו"מלחמת האזרחים", המפואר, העמוס וכנראה גם הטוב שבסרטי הגלקסיה המארוולית עוסק בעיקר בנושא זה. זאת אומרת – זה המקגאפין שלו  מקגאפין, למי שלא זוכר הוא מונח קולנועי שטבע הבמאי אלפרד היצ'קוק המתאר מכשיר עלילתי המקדם את העלילה, ומניע את פעולות הגיבורים, אך אין לו כל רלוונטיות נוספת לסיפור כשלעצמו. וכאילו שעיניין זה אינו מספיק, זורקים פנימה כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי התסריטאים והאחים אנתוני וג'ו רוסו, הבמאים של הסרט עוד כמה נושאים לדבר בהם – כמו חברות, אחריות הדדית, נאמנות, ודיון די רציני בחשיבות מגבלות הכוח וחופש הפעולה. זאת אומרת – מעמידים בפני הצופים את שאלה מוסרית הנושקת עם כל הלשון גם בדילמות פילוסופיות, רחמנה ליצלן.

בוגרי האודיסאות המארווליות, המשייטים היטב באוקיאנוס הדמויות-מוטציות שעולות ובאות אל חופי העלילות עם כל אדוות גלים  בודאי יהנו יותר בסרט, כמו שנהנים בני המשפחה המתאחדים מידי שנה בליל הסדר ליד שולחן עמוס פנים מוכרות. אבל גם הדיוטות כמוני שהכרותם עם אילן היוחסין של מארוול היא די מוגבלת יכולים להתרווח כאן ולזכות בדקות ארוכות (אולי מידי) של  הנאה יחסית לסוגה זאת של הקולנוע . הסיבות, אם לרכז אותן לשתיים הן – האיפיון המספק של הדמויות וזמן המסך שניתן להם להתייחס האחת לשניה וההומור, בעיקר ההומור העצמי המעניק לסרט גוון חביב של אירוניה שהיה חסר בהרבה סרטים אחרים מאותה סדרת ייצור.

הסיפור בקליפת אגוז למי שעדיין לא יודע במה מדובר: בעקבות מבצע נוסף של "הנוקמים" צוותו העל אנושי של קפטן אמריקה, שבו הם מנסים להציל את העולם מפעולת טרור נוספת של שאריות "ההידרה" המתחרה ממזרח, נהרס בית גדל מידות בלאגוס בירת ניגריה ונהרגים אזרחים חפים מפשע רבים. משום שזאת אינה הפעם הראשונה בה ההרס שמשאירים הקרבות בין היריבים על כוחות היתר שלהם בסביבה – זכרו את וושינגטון, ניו יורק ובמיוחד את סקוביה, מחליטים במשרד החוץ האמריקאי להכפיף את פעילות הקבוצה לאישור הביורוקרטים של האו"ם. "הנוקמים" מתחלקים לשתי קבוצות – האחת בראש קפטן אמריקה מסרבת לקבל את ההסכם שנכפה עליהם ע"י שר החוץ בתואנה של ויתור על העצמאות שלהם והשניה המתכנסת מסביב לטוני סטארק, הוא איירון מאן שהיה זקן השבט ואולי גם ראש הקבוצה מחליטה לאמץ את ההסכם מתוך קונפורמיזם ורצון להבין ולקבל את מגבלות הכוח. תגידו – האקטיביסטים מול הפשרנים.

במקביל מתפתחת עלילה נוספת הכוללת את הקולונל הלמוט זנו, לשעבר תושב סקוביה שיוצא לחפש, למצוא ולהפעיל את באקי ווילסון חייל הלילה וחברו של הקפטן שהופנט ע"י הרוסים שנים קודם לכן כדי להיות מכונת הרג רדומה בימי המאבק הבין גושי. המטרה – נקמה. בוינה מתכנסים נציגי האו"ם כדי לאשרר את ההסכם אבל מעשה טרור נוסף קוטע את החגיגה, שבו נהרג מלך ווקאנדה המדינה האפריקאית שיזמה את ההסכם ובנו הנסיך נשבע, גם הוא לנקום את מותו.

בין כל הרצונות הללו, הכוונות הטובות, התקוות לעשות חשבון אחרון והצורך לזכור את היחסים שהיו ולקחת בחשבון גם את אלה שיהיו מתפתחים להם כמה מפגשים של אקשן, הפעלת הכוחות היותריים ומתלווה גם עוד הרבה הרס. רק נזכור שבמקור הכוונה היתה דוקא לצמצמו. וכך מסתבר שהדרך לגן העדן רצופה אולי כוונות טובות, אבל גם מעשים רעים.

מאז הימים של הפיצול הנוראי בין מפא"י למפ"ם של הקיבוץ המאוחד בארץ בשנות החמישים  (ראה פרטים ב"נועה בת 17 של צפל ישורון), לא היה מאבק כואב, קשה ואכזרי כל כך בין אחים כמו המאבק המפלג את "הנוקמים". אירון מן מתנגש בקפטן אמריקה ידידו ואהוב נפשו. האלמנה השחורה שמשתפת פעולה עם סטארק ו-וור מאשין וספיידר מן הצעיר יוצאים נגד הוקאיי, וונדה ואיש הנמלה ומתחילה מלחמה עולמית עולמית שהורסת שדה תעופה גרמני, אבל גם מבלבלת את הצופים.

אלה חייבים להחליט במי הם תומכים ומשום שהם תומכים בעצם בכולם, הדילמה מתפשטת. ואולי כך, רומזים לנו האחראים על התרכובת הקולנועית הזאת כולה, נצטרך להחליט ולפסוק בדילמה הבסיסית – האם החבורה צריכה רגולציה או אולי הפרטה אמיתית. וזאת, סלחו לי, דילמה הפורצת מאולם הקולנוע אל החיים מסביבנו עצמם.

אבל בצידו השני של אותו מטבע קורה כאן דבר נוסף והוא – המעורבות הרגשית שלנו נפגמת וכך גם המתח יורד. אנחנו לא מחכים בכסיסת ציפורניים להצלחתו של צד זה או לתבוסתו הכואבת של האחר. כי את מי אנחנו אוהבים יותר, את אבא או את אמא…וזה נראה כמו החלטה מעניינת, אם לא אמיצה ברחבי הז'אנר.

"מלחמת האזרחים" נקרע בין שתי אונות סגנוניות ברורות – הבניה הדרמטית והאקשן. בעוד שהחלקים הנרטיביים של הנחת היסודות, פריסת הסיפור, הכרת הדמויות והיחסים בניהן, שלב הדיבורים מה שנקרא מתפרשים כאן על חלק נכבד מאוד מההתרחשויות כולן וכתובים היטב ומונחים נכון על ציר הזמן, האקשן הוא הוקוס פוקוס של עריכה בלבד. השוטים קצרצרים, מתחלפים בהיסטריה ומייצרים ווליום של פעילות שרובה מתרחשת במוחו של הצופה, עוד תרגיל מבית היצ'קוק (ראה סצנת המקלחת ב"ורטיגו").  התרגיל הביופידבקי הזה מחייב את הצופים לריכוז עצום שאולי מכסה על חוסר המעורבות בנטילת הצד. כך שאנו יכולים להענות לכוריאוגרפיה של האקשן ולהינות ממנה בלי להחליט מי הפייבוריט שלנו בקרב.

בשורת השחקנים משווקים לנו האחים רוסו ישן לצד חדש החל משני הפרוטגוניסטים כריס אוונס ורוברט דאוני ג'ר דרך סקרלט ג'והנסון, דון צ'ידל, ג'רמי רנר ועוד ליד טום הולנד כספיידר מן בגרסה חדשה, צ'דוויק בוסמן ואליזבת אולסן הרעננים. הדמויות עצמן עולות ובאות כמו למפגש מחזור שממנו יצאו – מנץ' מנץ' לסרט המיועד לו כדי לצבור אהדה ולהתכנס שוב, בשנה הבאה באותו מקום לאותו שרות מילואים קולנועי. האנשים של מארוול כבר ידאגו לתאום. וגם רבים מכם יהיו שם.

"קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים", 8 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: