מאי 22nd, 2016 by גידי אורשר

יש כנראה סיבה בגינה אני מתרחק מהסרטים של ג'ורג' מילר, במאי חסר טעם לטעמי… מקס שלו לוחם בדרכים וזאת בהחלט לא דרכי. אינני מבין מה מוצאים בו אנשי קולנוע, בחזון הפשיסטי שלו, בויזואליה המעוותת, איזו אמירה קולנועית מתגבשת בעיקר גוף עבודתו. איזה חזון אנושי, פילוסופי.

מילר, בגיהוק שגוי של קברניטי פסטיבל קאן, צוות לעמוד בראש חבר השופטים ולהשפיע ואולי גם להכריע על אופים של הפרסים השנה, מהדורה מבורכת בכמה יצירות מופת שכבר שנים רבות לא התקבצו בריכוז כזה על חופי הפסטיבל. לידו שימשו חמישה שחקנים – דונאלד סאת'רלנד, מאדס מיקלסן, כריסטין דאנסט, ולריה גולינו, ונסה פראדי שני במאים – ארנו דסשפלן ולסלו נמש ומפיקה קטיון שהאבי. המשכה של הטעות היתה לשגר את מל גיבסון, אלכוהוליסט ובריון מאלמוניותו למרכז הבמה להגיש את פרס "דקל הזהב"…

בידיים אלה הפקידו את הבחירות האמנותיות ה"אחראיות" של פסטיבל קאן, שנה לפני שהוא יחגוג בקול רם את יום הולדתו השבעים. הסרטים חלפו על המסך ערב אחרי ערב, הקהל ראה והגיב, העיתונאים – מבקרים וכתבי קולנוע ראו וכתבו ולאט לאט התגבשה נבחרת של סרטים שעל פי דעת רוב אנשי המקצוע (כי אי אפשר לרצות את כולם) נכתבה על הקיר. היה ויכוח האם הקומדיה הקיומית של הגרמניה מארן אדה "טוני ארדמן" היא המועמדת הטבעית לפרס או אולי "פטרסון" הלירי והזך של ג'ים ג'רמוש הוא הכי טוב שיש. נכון, גם הדרמה החברתית- לוחמנית  "אני, דניאל בלייק" של קן לוץ' הרטיטה לבבות, אבל דובר בו כיאה לפרס חבר השופטים, גראנד ג'ורי או לפרס הבימוי, מה שאומר רק "דקלי הכסף".

לפרס המשחק היה פיטר סימונישק המועמד הטבעי. הוא היה זה שנפח חיים והומור ב"טוני ארדמן" וסנדרה הולר, כבתו היתה מועמדת רצינית, מתמודדת כבדה מול סוניה בראגה המלכותית ב"אקוואריום". על פרס הבמאי הבולט של השנה התמודדו בצדק רב הרומני כריסטי פויו בדרמה משפחתית עם טעם פוליטי, ג'רמוש שהציג כאן שני סרטים : "פטרסון" של התחרות" ו"תן לי סכנה" התעודי על איגי פופ והסטוג'ס, מנג'ו הרומני על דרמת ה"התבגרות" שלו ומנדוזה הפיליפיני.

ואז הגיע ערב חלוקת הפרסים. אם נזכור משהו מהערב – אלה יהיו שריקות הבוז הרמות של הקהל שישב באולם העיתונות והיה משוחרר להביע את מחאתו הקולנית. הטוקסידאים ושמלות הערב של המוזמנים והסלבריטאים באולם הראשי התחלקו לשלוש קבוצות – אלה שקיבלו את הפרסים, אלה שקיבלו הזמנות וכיבודים ואלה שלא הבינו מה קורה – בעיקר פקידי עיריה שבאו כדי להשוויץ מחר במשרד. ושם היה, יחסית שקט…

ואלה התוצאות :

דקל הזהב – "אני, דניאל בלייק" – קן לוץ
פרס הגדול (דקל הכסף) – "זה רק סוף העולם" – קסבייה דולן
פרס חבר השופטים (דקל הכסף) – "אמריקן האני" – אנדריאה ארנולד
פרס הבימוי מתחלק בין כריסטיאן מונג'ו – "גרדיואשן", אוליבייה אסייס – "קניינית אישית"
פרס התסריט – "הסוכן" – אסגר פרהדי
פרס השחקן – שהאב חוסייני – "הסוכן"
פרס השחקנית – ז'קלין ז'וזה – "מה רוסה"
פרס הביקורת – "טוני ארדמן"

מוזר – לא ג'ים ג'רמוש, לא מורן אדה , לא כריסטי פויו, לא אלמודובר, שהיו הפייבוריטים של העיתונים והקהל. סיום עלוב לפסטיבל מרנין.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: