אוקטובר 21st, 2017 by גידי אורשר

הרבה יוצאים ואומרים, גם כותבים "קשקוש", "מה זה הסרט הזה ?" ו"בלבול מוח נפוח" ואני מציע כאן זוית אחרת לבדוק את הסרט. מילא הוצאתם 40 שקל לכרטיס פלוס עוד קצת על קפה ועוגה, לפחות שתהייה תמורה לאגרה – להפוך אותו למבחן רורשאך אישי. יותר זול מפגישה עם המטפל. ואולי עוד תגיעו בסוף לתובנות עצמיות. 6 בסולם אורשר.

אחרי שראיתי אתמול את הסרט והגיתי בו יומם ולילה, הפכתי בכמה מהפלפולים שנכתבו עליו ע"י אחרים על היותו מטאפורה למליון וחצי עיניינים, כל אחד בהתאם לעולמו הפנימי של הכותב, הגעתי למסקנה כי מדובר כאן לא רק בסרט קולנוע, אלא למעשה במבחן רורשאך ענקי, צבעוני וקולני שמציע לכל אחד את הפתרונות והמסקנות וההארות שלו. האם זה טוב לכל אחד ? האם זה מספק כל אחד ? האם זה מתאים לכל אחד ? לא בטוח. דארן ארונופסקי עושה מזה יחסי ציבור ועיניין להתווכח עליו. כסף ? לפי התגובות בקופות בעולם – לא משהו.

הקולנוע ובייחוד נשמתו הגלומה בעריכה הקולנועית, למדנו עוד מימי קולשוב הם עיניין פסיכולוגי. כאן נפגשים ערכיו המוחשיים (התמונות) במופשט (הרעיונות והסיפור). בנית התובנה ובהחלט ההיענות לתמונות המתחלפות המוקרנות מולנו על מסך לבן, בליל של אורות וצבעים מקבל משמעות רק בסידור הסופי והענייני שלו במוחותינו, סידור שלעיתים מחליף אפילו את זה שבסרט עצמו. במהלך ההקרנה מואץ המוח בשאלה איך תמונה אחת מתחברת לשניה ולשליישית לרצף בעל משמעות במונטאז' רגשי, אינטלקטואלי, עלילתי ועוד סוגים עליהם עמד אייזנשטיין בתאוריות שלו, אותן אנחנו מיישמים עד היום. איך בחור שרץ בים משמאל המסך לימינו יפגוש את הבחורה שרצה בכיוון ההפוך, למרות שהתמונות צולמו בימים אחרים ואולי גם במקומות אחרים. או איך ישוחח נשיא ארה"ב בתמונה אחת עם מנהיג רוסיה בתמונה שניה, רק בגלל שהתמונות הוצגו ברצף שהכתיב הבמאי. ותאמינו לי, הדוגמאות הללו הן רבות ומעניינות ונעשות אפילו על רזולוציות עריכתיות עדינות יותר.

"אמא !" הוא מן "מאסטר סרט", מן תבנית פסיכולוגית באופן הפתוח שהוא עוסק במציאות הבדיונית המוגשת, שכולה מציאות פסיכולוגית, תמונת מצב של "הוא" או "היא", שתי הדמויות הפרוטגוניסטיות של הסרט והאופן בו הן תופסות ומגיבות על מה שקורה, או לא קורה, להן באמת. ואגב – זה נכון גם לדמות האשה, לפחדיה, למועקותיה, ליחסיה להורות, לזוגיות, למעמדו הבכיר של בן זוגה, אבל זה נכון גם למחשבותיו והזיותיו ופחדיו ומועקותיו של הגבר. כל צופה יכול להתפלש באופציות על המסך.

ולכן, בייחוד בסרטים כאלה שבהם התשובה תלויה בתפיסה שלנו את עצמנו ואת סביבתנו והבמאי מציע לנו רק כחומרי גלם חומרים מוחשיים מן המוכן – את התמונות החולפות מול העיניים והסיטואציות מרובות האפשרויות והפתרונות, כאבני לגו שבהם נבנה את ארמונות חלומותינו המופשטים ונהרוס אותם לבסוף, אני לא מתערב בפרושים של הסרט ובנסיון להחליט מה הוא רוצה מאיתנו, לעזאזל ?  לי, אגב זה לא עשה כלום. אוברלאוד של סימנים, אירועים, התרחשויות שפשוט לא הזיזו לי דבר…

תמצות הערך "מבחן רורשאך" בויקיפדיה (לא הלכתי לצורך העיניין לספרות מעמיקה יותר) אומר :

…מבחן השלכה שמיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים של האדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים ביותר לשימוש בקרב הפסיכולוגים הקליניים באבחון מטופליהם. המבחן נחשב שנוי במחלוקת בקרב אנשי המקצוע והציבור הרחב, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן… המבחן  כולל עשרה כרטיסים, שעל כל אחד מהם מודפס כתם דיו סימטרי. הבוחן מציג לנבדק כל כרטיס לפי הסדר, ומבקש ממנו לענות על השאלה "כמו מה זה נראה לך". תגובותיו נרשמות בפירוט על ידי הבוחן. השלב השני הוא שלב התחקיר – הנבדק מתבקש להסביר ולהבהיר כל תגובה שאמר בשלב הראשון…  מבחן רורשאך מבוסס על גירוי עמום וחסר משמעות של כתם דיו, מתוך הנחה שהנבדק משליך עליו את רגשותיו, ודרך הפירוש האישי והמשמעות שהוא נותן לכתם משתקפות ונחשפות דינמיקות פסיכולוגיות לא-מודעות שלו. תומכי המבחן טוענים שיש לו יתרונות רבים כמבחן השלכתי, בכך שהוא חסין במידה רבה מפני הטיות והעמדות פנים, וכך מאפשר ללמוד ולהבין לעומק על מניעים ומאפייני אישיות לא מודעים. אך מתנגדי המבחן טוענים כי אין הסבר לגבי "איך" מתבצע תהליך כזה, בו תגובה לגירוי חסר משמעות מובילה לתובנה משמעותית על אישיות האדם. בנוסף, מחקרים עדכניים מראים כי כתמי הדיו אינם חסרי משמעות לחלוטין, וכי נבדקים בדרך כלל מגיבים הן למרכיבים משמעותיים בכתם, והן למרכיבים עמומים…

במבט רטרוספקטיבי ניתן לראות איך ארונופסקי הולך ומתקרב ליצירת הרורשאך הזה שלו, בקולנוע שהולך ונסמך יותר על רצף של דימויים ויזואלים, בהם סוריאליסטים ("המבול") וזונח את המרחב העלילתי המקובל ("רקוויאם לחלום","ברבור שחור") של מבנה נראטיבי נהיר יותר. ב"אמא !" כשהוא נסמך הרבה יותר באפקטים קולנועיים מן המחשב הוא זורק אותנו מהר מאוד לתוך העולם הפנימי של הגיבורים ומותח כך מהשלבים הראשונים של הסרט את מסך הרורשאך בפנינו.

הסרט, כמו סרטים קודמים של ארונופסקי ואם נפענח את המטאפורות העיקריות שבו, עוסק באמת באמהות, בהורות בכלל, באין אונות יצירתית, בפוביות של זוגיות, בתמיכה של סמים ובכניעה לצורך בהצלחה, באהבת הקהל, ובהקרבה האישית כדי להשיג את זה. לרגעים, יותר משניים, חלף בי הזכרון המצמרר באמת של "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי – לטעמי סרט האימים הטוב ביותר שנעשה אי פעם, אבל איזה הבדל. בעוד שפולנסקי משתמש באמצעים קולנועיים מינימליסטים כדי להגניב את האימה פנימה, ארונופסקי מטיל אותה בתופים ורעשי רקע ובאימאז'ים עזים, ובחוסר הצלחה בולט. העולם כולו נשרף, ההמונים גודשים וטורפים, הבית מתפרק והסוף עמוס מידי.

הסרט בנוי באופן מעגלי, כלומר תחילתו של הסרט מרמזת גם על סופו. היא, ג'ניפר לורנס (בהופעה חיוורת) מתעוררת בבוקר ויוצאת לחפש אותו, חוייר בארדם (למה ? למה?) היכן שהוא בבית הגדול שהיא משפצת או בחוץ הירוק, סביבה של גן עדן. אל הזוגיות המושלמת פורץ גבר (אד האריס) שמציג עצמו כרופא והוא מוזמן ע"י הבעל להשאר. לא הרבה אח"כ מגיעה גם אשתו (מישל פפיפר, היחידה המספקת כאן אפיון ואופי לדמות)  והשניים חודרים יותר ויותר לחיי בעלי הבית, מפרים את זוגיותם. בשלב מסויים מודיעה היא להוא שהיא בהריון, מה שעוזר לו לקפוץ ערום מהמיטה ולהתחיל לכתוב, נשבר גם מחסום היצירה שלו. ואז מגיעים שני הבנים של האורחים ובמהלך אלים נהרג אחד מהם. וזה האות להגעתם של יותר ויותר אנשים אל הביית, עד שמתפתח בו הכאוס הגדול והסוף הארמגדוני שלו, בחזרה לפתיחה שהיא – סורפרייז סורפרייז, קצת, אבל רק קצת שונה מתחילת הסרט. המעגל נסגר.

אני יכול להבין את אלה שיצאו מהסרט כועסים, אולי גם מרומים, משום שבאמת, במפגש ראשון ניתן לחוש את הדלות הפילוסופית של המטאפורות הקלישאיות ומה פתאום סימן הקריאה אחרי "אמא". התשובה לאלה היא, ארונופסקי עשה את זה כי הוא יכול, אז למה להתאמץ. כשלעצמי, אני מניח לפניכם את הצעת הרורשאך, לפחות אופציה להשתעשעות עצמית לא מחייבת. אחרי הכל – 40 שקל כרטיס …

"אמא !" – 6 בסולם אורשר

"! Mother "

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

דצמבר 27th, 2015 by גידי אורשר

נתחיל בקביעה : דוויד או. ראסל הוא אחד הבמאים היצירתיים, הרעננים והמרתקים יותר הפועלים היום בהוליווד. אל מול שממון תודעתי וקיומי וקיבעון שכלי התלוי על רובם ככולם של סרטי ההמשך במשפחות הבלוק באסטרים, או על סדרות הפרנצ'ייז אוטמות המוח ומחרישות האזניים, הסרטים שלו הם כמו יובלים שוצפים של מים מינראליים הנובעים ממעינות של חוכמה, יכולת וקריצה ממזרית.

ב"ג'וי", סרטו החדש הוא חוזר ומטיח אותנו לתוך המערבולות האנושיות, האישיות והמשפחתיות שהיו מעולם עיקר עיסוקו, תוך שהוא מציע מבט ציני גם אל תמציתו של החלום האמריקאי שנבט כבר גם בסרטים הקודמים שלו. כדי למקד את המבט על האיש נזכיר כי הוא הביא לנו את "פייטר", את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "חלום אמריקאי" הנפלאים, שלישית סרטים שהקנתה לו מקום של כבוד בכותל המערב של הולייווד ועזרה לו לאסוף אנסמבל מרנין של שחקנים שחוזרים איליו כל אימת שהוא קורא "אקשן".

כאן הוא חוזר לעסוק בסיפורה של משפחה מתפקדת בקושי, אנשים עם שריטות עמוקות המשפיעות על מהלך חייהם ועל נוהגן זאת באחרת שנקלעת לצונאמי של החלום האמריקאי וכמעט טובעת בו. ראסל נוטל את דמויותיו מהשכונה, מעביר אותן במגרדת החיים כדי לחספס את התוצאה הסופית ולהציג לנו קריקטורות אנושיות מעוררות חמלה והזדהות. כמעט מעשה אלכימי.

הוא מתנייע באחת בין שני מוקדים נראטיביים, זה של המיתולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית וביטויה המכשף בדמות החלום האמריקאי וזה של הביקורת הצינית עליו ועל הבטחת השוא שלו, בסאטירה שהוא מניח כאן במשולב לדרמה המשפחתית. החלום והבלו, אם תרצו.

ג'וי היתה הילדה הכי חכמה בבית הספר. אבל 17 השנים שחלפו מאז שלחו אותה לשקיעה בחפירות החיים, לנישואין לא מוצלחים, להורות מחייבת, לטיפול בהורים גרושים – אם לא מתפקדת ואב שלא מעריך את כישוריה. רק הסבתא, המספרת את סיפורה, מאמינה ביכולת שלה לפרוץ פעם ולהסיר את ערמות העפר החונקות ולפרוח אל ההצלחה.

ביום מותה של הסבתא היא מחליטה לעשות מעשה והוגה את הפטנט של סמרטוט רצפה חדשני שיביא מהפכה בניקוי הביית – רק תנו לה הזדמנות. מאבקה של ג'וי כולל נסיונות לגיוס כספים, בין השאר מחברתו החדשה של אביה, ממלחמות ירושה עם אחותה ומהקמת משכנתה שניה על הביית בו גרים כולם. החיים, כידוע הם סחרחרת משוגעת, רכבת הרים וג'וי עוצרת כאן בכל התחנות.

הקולנוע ההוליוודי המסורתי יוצר לנו עולמות מקבילים לזה שלנו, שבהם הכל מסתדר, למרות כל הצרות. עולם מתוקן, בלי הרישעות של אלוהים והצרות של חוקי מרפי (על כך בסרט אחר "קומדיה אלוהית" המוקרן גם הוא על מסכינו עתה). ג'וי והקהל בסרט עורגים לתקף מחדש את העולם הזה, אבל ראסל הממזר מציע אותו, אבל הוא מעוות. אירוני.  "העולם לא חייב לך כלום" אומרת ג'וי לבתה ברגע של חולשה. "מה שיהיה לך זה מה שתעשי בעצמך". ושני משפטים אלה מייצגים את התערובת המצויינת, האינטיליגנטית הנרקחת בסרט. הבדיה והמציאות משמשים כאן יחדיו.

ראסל, כאמור, עובד עם צוות נאמן של שחקנים, חלקם חייבים לו את ההכרה ביכולתם. ראשונה על כולם, כמובן ג'ניפר לורנס שתוקעת יתד בפסגת ההצלחה של הקולנוע ההוליוודי ומוכיחה שהאישיות שנבטה בנו ב"משחקי הרעב" בנויה על בסיס מוצק של יכולת אישית, כשרון אדיר והמון עוצמה המתפרצת כאן בקנה מידה של פצצת מימן. גם בראדלי קופר שהיה עד המפגשים עם ראסל היפיוף הטלויזיוני-קולנועי, פייס, מוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי, אנושי, בעל יכולת עם הדרכה נכונה ותפקיד מתאים. איזבלה רוסליני נפלאה בתפקיד קטן אך משמעותי, וירג'יניה מאדסן כאם השקועה בטלנובלות גם היא משעשעת ואפילו רוברט דה נירו המבייש עצמו בשנים האחרונות בתפקידים נוראים יודע למזג נכונה את הטירוף באנושיות בתפקיד האב.

"ג'וי" הוא סרט של קצוות. אפשר לאהוב אותו בגלל הנימה הצינית שלו, העיצוב המיוחד של הדמויות והעובדה שהוא מספק גם את צורכי הקטרזיס האנושי של הצופים. אפשר לכעוס עליו בדיוק מאותן סיבות, שהוא מערב מין שאינו במינו. זה עיניין של החלטה ותפיסת חיים. אני החלטתי כן. ואני ממליץ על הסרט המיוחד הזה, המהנה הזה, החכם הזה, בכל לב.

"ג'וי" – 9 בסולם אורשר.

 

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

נובמבר 25th, 2015 by גידי אורשר

"תרצה לראות את הסרט בשלושה מימדים או ברגיל" – נשאלתי. בחרתי רגיל ונדמה לי שהבחירה היתה נכונה. כי אם 3 זה יותר מ 2 אז אולי הסרט בשלושה מימדים היה לוקח יותר זמן, וזה באמת היה כבר קצת יותר מידי…

נכון שעובדתית המשפט הנ"ל הוא קשקוש, אבל יותר משהו מציין עובדות ממשיות, הוא יכול להצביע על הלך רוח. והתחושה היא, בסוף החלק השני של "עורבני חקיין" שהוא החלק השלישי בסאגת "משחקי הרעב"  שבאמת די. צריך להפסיק עם זה, העיניין הולך ונעשה דליל והופך, למרות ההקשרים הפוליטיים שהזמן גרמם, לעוד אחד מסיפורי ההרפתקאות הבלתי מרשימים שהקולנוע ההוליוודי ידע לספק מעולם לטובת צעירי הצופים. הסיפור שאינו נגמר.

על החלק הראשון של הדואופילם הזה כתבתי בעבר : "כל מי שמסתכל היטב על מה שקורה על המסך יכול לתהות, איך התירה הצנזורה מסמך קולנועי כה חתרני, לפחות כשהמצב הפוליטי, החברתי והבטחוני שלנו נמצא היכן שהוא נמצא. אתה רואה את ההתרחשויות ולא יכול שלא לפתח מיד אסוציאציות. אנשים מבקשים חופש מעול שלטון אכזרי וטוטליטארי. הנדכאים מוכנים למות על מזבח החרות הזאת. ההמון מתמרד אל מול ממשל שלא סופר אותם, מנצל אותם, רודה בהם. שולט בהם בעזרת הפחדה, בעזרת ססמאות נבובות וריקות מתוכן ומשכיח את צרותיהם עם מופעי טלויזיה שהולכים ונעשים קיצוניים יותר ויותר, משחקי ריאליטי לחיים ולמוות. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים".

אז נכון שגם בחלק השני עדיין מתנפנפים קצותיו של המצב הזה, ולמעשה ההתרחשות כאן נובעת כולה מהנתונים שהונחו במהלך הסדרה כולה והתעצמו בחלק הראשון של פרק הסיום. אבל נדמה שפרנסיס לורנס, הבמאי (בלי שום קשר ידוע לג'ניפר לורנס – הכוכבת הראשית) כל כך רוצה לסיים וללכת הביתה, שהוא מצמצם את החלק הפוליטי-סימבולי, ומתרכז יותר בפעלולי ה CGS שמשחררים אותו מחבות של מחשבה מיותרת.

הנמשל נשאר איתנו , הרצון של שליטים להחזיק בשלטונם, התאווה של מי שלא להגיע לפסגה, חברות ונאמנות, כוחו של הזכרון וחשיבות המשפחה, כל אלה ממשיכים לעמוד בראש מעייניהם של הגיבורים והגיבורות  לאורכו של הסרט, אבל גם הצורך הקיומי להמשיך ולחיות בין מרדף צבעוני אחד למשניהו הרעשני מתגבר כאן במידה ניכרת. אולי מידי.

המטוטלת של האירועים ממשיכה להתנדנד בין הרצון לחסל את הנשיא המרושע סנואו לבין ההכרה החודרת על תפקידה המשתנה של הנשיאה קווין, בין ההתקרבות וההתרחקות של קטניס מפיטה ומגייל, עם התפקיד ההסטורי שקטניס לקחה על עצמה כמיצוי על של קיומה בסרט. אבל התחושה היא כאן שהאמפליטודה, העוצמה של התנועה החוזרת על עצמה, נמוכה יותר. היחסים בין הדמויות משכנעים פחות מהביצועים הפיסיים שלהם בעת קרב.

ג'ניפר לורנס הולכת הביתה במעמד של ככוכבת על.  היא התחילה כתגלית צעירה והפכה לסמל של דור. זה מה שסדרות מהסוג הזה עושות לשחקן-שחקנית צעיר בהוליווד. סאטרלנד ממילא שואף לסיומה הרגוע של קריירה מוזרה ומכשפת וג'וליאן מור עצררה כאן כדי לאסוף קצת (…) כסף לפרויקטים מעניינים יותר. זאת גם דרך להשאר במודעות של קהלים רחבים. שני החברה הצעירים ינסו להשתלב בעשיה ההוליוודית ואנחנו נלך לים.  זה מגיע לנו בסופו של סרט, שאפילו הבמאי לא הצליח להחליט על מהותו ועל הרגע המתאים לסיימו.

"עורבני חקיין 2" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוגוסט 5th, 2015 by גידי אורשר

איך השארנו את קטאניס הקטנה והנשיא סנואו האכזר מכל מלך ואת את גייל ופיניק ופיטה גיבורי מחוז 13 ממש באמצע המלחמה בלי פתרון סופי, והכל רק כדי להפגש איתם שוב בחלק השני של ההמשך השלישי לסדרת "משחקי הרעב".  אז עכשיו זה מגיע אלינו כדי לפתור את כל הבעיות לפני שאולי תפתחנה צרות אחרות. שהרי הפריירים אינם מתים, הם רק מתחלפים – גיבורי הסדרות שנקראים כל הזמן למילואים בקולנוע והצופים שבאים לממן את המלחמות הללו.

"עורבני חקיין, חלק 1" בוים על ידי פרנסיס לורנס והופק על ידי נינה ג'ייקובסון וג'ון קיליק. זהו הסרט האחרון שצילם פיליפ סימור הופמן, שהספיק להשלים את כל הסצנות בהשתתפותו בחלק הראשון, אך נותרה לו סצנה בודדת בחלק השני של הסרט. בסיום החלק הראשון של "עורבני חקיין" מצוין כי הסרט מוקדש לזכרו של פיליפ סימור הופמן.

הסרט עקב אחרי המרד שמובילה קטניס אוורדין של מחוזות פאנם כנגד הקפיטול המושחתת והרודנית, מרד ההופך למלחמת חורמה של ממש. הקרנת החלק הראשון החלה ב-19 בנובמבר 2014.

בפרק האחרון והעוצמתי "עורבני חקיין 2" שיגיע למחוזותינו בעוד כשבועיים  קטניס אוורדין תבין שכעת המלחמה היא לא רק על הישרדותה אלא על העתיד. וכאן היא יוצאת למשימה עם יחידה ממחוז 13. תוך סיכון חייהם במטרה לשחרר את האזרחים של פאנם, ולשרוד את ניסיונות ההתנקשות בחייה ע"י הנשיא סנואו, אשר הפך להיות אובססיבי לחיסולה.

מלכודות קטלניות, אויבים, ובחירות מוסריות ממתינים לקטניס ומאתגרים אותה יותר מכל זירת משחק בה התמודדה במשחקי הרעב.

בימוי: פרנסיס לורנס, בהשתתפות: ג'ניפר לורנס, ג'ושהאצ'רסון, ליאם המסוורת', אליזבת בנקס, וודי הארלסון, דונלד סאתרלנד, ג'וליאן מור ועוד.

Posted in נראה ונשמע Tagged with: , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: