דצמבר 27th, 2015 by גידי אורשר

נתחיל בקביעה : דוויד או. ראסל הוא אחד הבמאים היצירתיים, הרעננים והמרתקים יותר הפועלים היום בהוליווד. אל מול שממון תודעתי וקיומי וקיבעון שכלי התלוי על רובם ככולם של סרטי ההמשך במשפחות הבלוק באסטרים, או על סדרות הפרנצ'ייז אוטמות המוח ומחרישות האזניים, הסרטים שלו הם כמו יובלים שוצפים של מים מינראליים הנובעים ממעינות של חוכמה, יכולת וקריצה ממזרית.

ב"ג'וי", סרטו החדש הוא חוזר ומטיח אותנו לתוך המערבולות האנושיות, האישיות והמשפחתיות שהיו מעולם עיקר עיסוקו, תוך שהוא מציע מבט ציני גם אל תמציתו של החלום האמריקאי שנבט כבר גם בסרטים הקודמים שלו. כדי למקד את המבט על האיש נזכיר כי הוא הביא לנו את "פייטר", את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "חלום אמריקאי" הנפלאים, שלישית סרטים שהקנתה לו מקום של כבוד בכותל המערב של הולייווד ועזרה לו לאסוף אנסמבל מרנין של שחקנים שחוזרים איליו כל אימת שהוא קורא "אקשן".

כאן הוא חוזר לעסוק בסיפורה של משפחה מתפקדת בקושי, אנשים עם שריטות עמוקות המשפיעות על מהלך חייהם ועל נוהגן זאת באחרת שנקלעת לצונאמי של החלום האמריקאי וכמעט טובעת בו. ראסל נוטל את דמויותיו מהשכונה, מעביר אותן במגרדת החיים כדי לחספס את התוצאה הסופית ולהציג לנו קריקטורות אנושיות מעוררות חמלה והזדהות. כמעט מעשה אלכימי.

הוא מתנייע באחת בין שני מוקדים נראטיביים, זה של המיתולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית וביטויה המכשף בדמות החלום האמריקאי וזה של הביקורת הצינית עליו ועל הבטחת השוא שלו, בסאטירה שהוא מניח כאן במשולב לדרמה המשפחתית. החלום והבלו, אם תרצו.

ג'וי היתה הילדה הכי חכמה בבית הספר. אבל 17 השנים שחלפו מאז שלחו אותה לשקיעה בחפירות החיים, לנישואין לא מוצלחים, להורות מחייבת, לטיפול בהורים גרושים – אם לא מתפקדת ואב שלא מעריך את כישוריה. רק הסבתא, המספרת את סיפורה, מאמינה ביכולת שלה לפרוץ פעם ולהסיר את ערמות העפר החונקות ולפרוח אל ההצלחה.

ביום מותה של הסבתא היא מחליטה לעשות מעשה והוגה את הפטנט של סמרטוט רצפה חדשני שיביא מהפכה בניקוי הביית – רק תנו לה הזדמנות. מאבקה של ג'וי כולל נסיונות לגיוס כספים, בין השאר מחברתו החדשה של אביה, ממלחמות ירושה עם אחותה ומהקמת משכנתה שניה על הביית בו גרים כולם. החיים, כידוע הם סחרחרת משוגעת, רכבת הרים וג'וי עוצרת כאן בכל התחנות.

הקולנוע ההוליוודי המסורתי יוצר לנו עולמות מקבילים לזה שלנו, שבהם הכל מסתדר, למרות כל הצרות. עולם מתוקן, בלי הרישעות של אלוהים והצרות של חוקי מרפי (על כך בסרט אחר "קומדיה אלוהית" המוקרן גם הוא על מסכינו עתה). ג'וי והקהל בסרט עורגים לתקף מחדש את העולם הזה, אבל ראסל הממזר מציע אותו, אבל הוא מעוות. אירוני.  "העולם לא חייב לך כלום" אומרת ג'וי לבתה ברגע של חולשה. "מה שיהיה לך זה מה שתעשי בעצמך". ושני משפטים אלה מייצגים את התערובת המצויינת, האינטיליגנטית הנרקחת בסרט. הבדיה והמציאות משמשים כאן יחדיו.

ראסל, כאמור, עובד עם צוות נאמן של שחקנים, חלקם חייבים לו את ההכרה ביכולתם. ראשונה על כולם, כמובן ג'ניפר לורנס שתוקעת יתד בפסגת ההצלחה של הקולנוע ההוליוודי ומוכיחה שהאישיות שנבטה בנו ב"משחקי הרעב" בנויה על בסיס מוצק של יכולת אישית, כשרון אדיר והמון עוצמה המתפרצת כאן בקנה מידה של פצצת מימן. גם בראדלי קופר שהיה עד המפגשים עם ראסל היפיוף הטלויזיוני-קולנועי, פייס, מוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי, אנושי, בעל יכולת עם הדרכה נכונה ותפקיד מתאים. איזבלה רוסליני נפלאה בתפקיד קטן אך משמעותי, וירג'יניה מאדסן כאם השקועה בטלנובלות גם היא משעשעת ואפילו רוברט דה נירו המבייש עצמו בשנים האחרונות בתפקידים נוראים יודע למזג נכונה את הטירוף באנושיות בתפקיד האב.

"ג'וי" הוא סרט של קצוות. אפשר לאהוב אותו בגלל הנימה הצינית שלו, העיצוב המיוחד של הדמויות והעובדה שהוא מספק גם את צורכי הקטרזיס האנושי של הצופים. אפשר לכעוס עליו בדיוק מאותן סיבות, שהוא מערב מין שאינו במינו. זה עיניין של החלטה ותפיסת חיים. אני החלטתי כן. ואני ממליץ על הסרט המיוחד הזה, המהנה הזה, החכם הזה, בכל לב.

"ג'וי" – 9 בסולם אורשר.

 

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

נובמבר 25th, 2015 by גידי אורשר

"תרצה לראות את הסרט בשלושה מימדים או ברגיל" – נשאלתי. בחרתי רגיל ונדמה לי שהבחירה היתה נכונה. כי אם 3 זה יותר מ 2 אז אולי הסרט בשלושה מימדים היה לוקח יותר זמן, וזה באמת היה כבר קצת יותר מידי…

נכון שעובדתית המשפט הנ"ל הוא קשקוש, אבל יותר משהו מציין עובדות ממשיות, הוא יכול להצביע על הלך רוח. והתחושה היא, בסוף החלק השני של "עורבני חקיין" שהוא החלק השלישי בסאגת "משחקי הרעב"  שבאמת די. צריך להפסיק עם זה, העיניין הולך ונעשה דליל והופך, למרות ההקשרים הפוליטיים שהזמן גרמם, לעוד אחד מסיפורי ההרפתקאות הבלתי מרשימים שהקולנוע ההוליוודי ידע לספק מעולם לטובת צעירי הצופים. הסיפור שאינו נגמר.

על החלק הראשון של הדואופילם הזה כתבתי בעבר : "כל מי שמסתכל היטב על מה שקורה על המסך יכול לתהות, איך התירה הצנזורה מסמך קולנועי כה חתרני, לפחות כשהמצב הפוליטי, החברתי והבטחוני שלנו נמצא היכן שהוא נמצא. אתה רואה את ההתרחשויות ולא יכול שלא לפתח מיד אסוציאציות. אנשים מבקשים חופש מעול שלטון אכזרי וטוטליטארי. הנדכאים מוכנים למות על מזבח החרות הזאת. ההמון מתמרד אל מול ממשל שלא סופר אותם, מנצל אותם, רודה בהם. שולט בהם בעזרת הפחדה, בעזרת ססמאות נבובות וריקות מתוכן ומשכיח את צרותיהם עם מופעי טלויזיה שהולכים ונעשים קיצוניים יותר ויותר, משחקי ריאליטי לחיים ולמוות. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים".

אז נכון שגם בחלק השני עדיין מתנפנפים קצותיו של המצב הזה, ולמעשה ההתרחשות כאן נובעת כולה מהנתונים שהונחו במהלך הסדרה כולה והתעצמו בחלק הראשון של פרק הסיום. אבל נדמה שפרנסיס לורנס, הבמאי (בלי שום קשר ידוע לג'ניפר לורנס – הכוכבת הראשית) כל כך רוצה לסיים וללכת הביתה, שהוא מצמצם את החלק הפוליטי-סימבולי, ומתרכז יותר בפעלולי ה CGS שמשחררים אותו מחבות של מחשבה מיותרת.

הנמשל נשאר איתנו , הרצון של שליטים להחזיק בשלטונם, התאווה של מי שלא להגיע לפסגה, חברות ונאמנות, כוחו של הזכרון וחשיבות המשפחה, כל אלה ממשיכים לעמוד בראש מעייניהם של הגיבורים והגיבורות  לאורכו של הסרט, אבל גם הצורך הקיומי להמשיך ולחיות בין מרדף צבעוני אחד למשניהו הרעשני מתגבר כאן במידה ניכרת. אולי מידי.

המטוטלת של האירועים ממשיכה להתנדנד בין הרצון לחסל את הנשיא המרושע סנואו לבין ההכרה החודרת על תפקידה המשתנה של הנשיאה קווין, בין ההתקרבות וההתרחקות של קטניס מפיטה ומגייל, עם התפקיד ההסטורי שקטניס לקחה על עצמה כמיצוי על של קיומה בסרט. אבל התחושה היא כאן שהאמפליטודה, העוצמה של התנועה החוזרת על עצמה, נמוכה יותר. היחסים בין הדמויות משכנעים פחות מהביצועים הפיסיים שלהם בעת קרב.

ג'ניפר לורנס הולכת הביתה במעמד של ככוכבת על.  היא התחילה כתגלית צעירה והפכה לסמל של דור. זה מה שסדרות מהסוג הזה עושות לשחקן-שחקנית צעיר בהוליווד. סאטרלנד ממילא שואף לסיומה הרגוע של קריירה מוזרה ומכשפת וג'וליאן מור עצררה כאן כדי לאסוף קצת (…) כסף לפרויקטים מעניינים יותר. זאת גם דרך להשאר במודעות של קהלים רחבים. שני החברה הצעירים ינסו להשתלב בעשיה ההוליוודית ואנחנו נלך לים.  זה מגיע לנו בסופו של סרט, שאפילו הבמאי לא הצליח להחליט על מהותו ועל הרגע המתאים לסיימו.

"עורבני חקיין 2" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוגוסט 5th, 2015 by גידי אורשר

איך השארנו את קטאניס הקטנה והנשיא סנואו האכזר מכל מלך ואת את גייל ופיניק ופיטה גיבורי מחוז 13 ממש באמצע המלחמה בלי פתרון סופי, והכל רק כדי להפגש איתם שוב בחלק השני של ההמשך השלישי לסדרת "משחקי הרעב".  אז עכשיו זה מגיע אלינו כדי לפתור את כל הבעיות לפני שאולי תפתחנה צרות אחרות. שהרי הפריירים אינם מתים, הם רק מתחלפים – גיבורי הסדרות שנקראים כל הזמן למילואים בקולנוע והצופים שבאים לממן את המלחמות הללו.

"עורבני חקיין, חלק 1" בוים על ידי פרנסיס לורנס והופק על ידי נינה ג'ייקובסון וג'ון קיליק. זהו הסרט האחרון שצילם פיליפ סימור הופמן, שהספיק להשלים את כל הסצנות בהשתתפותו בחלק הראשון, אך נותרה לו סצנה בודדת בחלק השני של הסרט. בסיום החלק הראשון של "עורבני חקיין" מצוין כי הסרט מוקדש לזכרו של פיליפ סימור הופמן.

הסרט עקב אחרי המרד שמובילה קטניס אוורדין של מחוזות פאנם כנגד הקפיטול המושחתת והרודנית, מרד ההופך למלחמת חורמה של ממש. הקרנת החלק הראשון החלה ב-19 בנובמבר 2014.

בפרק האחרון והעוצמתי "עורבני חקיין 2" שיגיע למחוזותינו בעוד כשבועיים  קטניס אוורדין תבין שכעת המלחמה היא לא רק על הישרדותה אלא על העתיד. וכאן היא יוצאת למשימה עם יחידה ממחוז 13. תוך סיכון חייהם במטרה לשחרר את האזרחים של פאנם, ולשרוד את ניסיונות ההתנקשות בחייה ע"י הנשיא סנואו, אשר הפך להיות אובססיבי לחיסולה.

מלכודות קטלניות, אויבים, ובחירות מוסריות ממתינים לקטניס ומאתגרים אותה יותר מכל זירת משחק בה התמודדה במשחקי הרעב.

בימוי: פרנסיס לורנס, בהשתתפות: ג'ניפר לורנס, ג'ושהאצ'רסון, ליאם המסוורת', אליזבת בנקס, וודי הארלסון, דונלד סאתרלנד, ג'וליאן מור ועוד.

Posted in נראה ונשמע Tagged with: , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: