מרץ 11th, 2016 by גידי אורשר

ז'אן פול מארה היה רופא צרפתי ממוצא שוויצרי , חבר בסיעת היעקובינים הרצחנית וממייסדי שלטון הטרור של המהפיכה הצרפתית שנרצח בביתו כששהה באמבט, מה שעשה במשך פרקי זמן ארוכים בשל מחלת עור נוראית, ע"י שרלוט קורדיי שהיתה חברה בסיעה הז'ירונדינית. הרצח, בדקירות סכין הביא לטבח שערכו היעקובינים במלוכנים ובז'ירונדינים, גרם להוצאתה להורג של קורדיי בגליוטינה והפך את מארה לקדוש הראשון של המהפכה הצרפתית. הרגע של מותו באמבטיה הונצח  ב- 1793 באחת היצירות המפורסמות של האמנות, ציורו של הניאוקלאסי ז'אק לואי דוד שהיה ממעריציו של מארה. הציור המפורסם הזה עומד במרכז המותחן הבלשי החדש "ציפורי חול" של אמיר י. וולף והוא מביא לידי ביטוי באופן הברור ביותר את היומרה המתפוצצת מחשיבות עצמית של הסרט.

צריך הרבה חוצפה ואולי גם תעוזה לאסוף תחת גג אחד כמה מהשחקנים הכי בולטים וותיקים של התיאטרון והקולנוע שלנו ובראשם שתי הדאמות – גילה אלמגור ומרים זוהר. הוסיפו לאלה גם את דבורה קידר, את עודד תאומי, עליזה רוזן, מלי לוי – גרשון המחוזרת רבות, אמנון וולף ושרית וינו אלעד, את הצלם  הנפלא אמנון זלייט והעורך הוותיק יצחק צחייק ואת המפיק מיכה שרפשטיין. כל כך הרבה תעוזה שלא נשאר הרבה דמיון ויכולת לסרט עצמו.

"ציפורי חול" הוא מותחן על רקע השואה. הוא מביט עליה מרחוק, בטווח זיכרונות בטוח כביכול של כמה עשרות שנים, אולם הוא מאכלס דמויות של ניצולות וניצולים שממשיכים לבעבע את הוויתה, לקיים את מפגשי המחזורים של בוגריה המתכנסים למה שהם קוראים "מועדון החברים הכי נורא בעולם" ולכולם יש כרטיס חבר. לכולם מלבד ל"מתפלח" עמיקם שחטאו היחיד היה שהוא פשוט לא היה שם אבל רוצה להוכיח שכן.

עמיקם, שירד מנכסיו מנסה לשכנע בחיזוריו, מעשה כחול הזקן אחרי אלמנות זה מקרוב, בעיקר עשירות, שהיה חבר של הבעלים שלהם, הכיר אותם עוד מ"שם" ובניצול החן שלו והאבל שלהן, להתקרב לצלחותיהן, לארנקיהן ולפנקסי הצ'קים שלהן. ואולי גם בעזרת עדותן, להיכנס רשמית לאותו מועדון חברים סגור. לשם כך הוא מוכן לשבור את הטאבו של איש הקעקועים שיחרוט על זרועו את המספר הנורא.

בתחילת הסרט מתגלה גופתו של עמיקם בירקון, בחזהו שלוש דקירות של סכין, אחת מהן קטלנית. החוקר אמנון טמנסקי החוזר כאן למשטרה אחרי השעיה יוצא לחקור פרשיה של זיהוי גופה אלמונית ומוצא עצמו במרכזו של סיפור רצח. שלוש נשים נאשמות במעשה : שחקנית מפורסמת, סוכנת הבית שלה ורופאה בגמלאות, אולם השוטר שמנסה לפענח את הפרשיה טבול כולו בעולם שנע בין העבר של הוריו, ניצולים גם הם, והווה שכולו גרושתו וילדתם הקטנה, מציאות המסיחה את דעתו.

אמיר וולף בסרט עלילתי ארוך ראשון שלו על פי תסריט שכתב עם אביו יצחק וולף ואורלי רובינשטיין קצפ מנסה להעמיד מותחן ישראלי (אין רבים מאוד כאלה במקומותינו עדיין) וצריך להחליט האם זה יהיה מותח או אולי משעשע ואולי שניהם. אבל למרות היומרה הוא לא היצ'קוק, לא בילי ווילדר (השמות אגב לא מקריים) ולא דויד פינצ'ר ויוצא לו ולא. למרות כמה רגעים ציניים ומרנינים שאחראית להם בעיקר דבורה קידר שזכתה על תפקידה כסוכנת הבית של מרים זוהר בפרס ה"אופיר" ומופע גאוני קצרצר של עליזה רוזן כאמו של הבלש אמנון והופעה מרשימה של גילה אלמגור, הסרט מתפרק בגמלוניות שלו, בחוסר המתח ובבלבול הנראטיבי שרובו, בעיקר התסריט הדל והרשלני  והעריכה המוזרה.

וכאן אנחנו חוזרים לתמונה של מארה. את המקור אנחנו רואים איפה שהוא באמצע הסרט, תלויה במוזיאון בתל אביב בו מבקרים (למה?) עמיקם והגברת זיסי גליק (זוהר). הסיבה לתמונה המעשנת הזאת במערכה השניה היא תמונת הרצח של עמיקם לקראת סופו של הסרט (לא לדאוג, זה כל כך לא מותח כך שזה לא ספויילר באמת) באמבטיה בביתה של ד'ר אולגה (אלמגור). למה דוקא כך ? איך זה שייך להתפתחות העלילתית ? איזו השלכה על הדמויות ניתן לעשות משימוש זה של אייקון אמנותי מזוהה כל כך ? לא ברור. טוב, אז וולף הבן והאב הם אירופאים מחונכים שמכירים את ההיסטוריה והולכים למוזיאונים. הערכנו.

אבל חוסר האחריות הנפוח הזה מכסה כצעיף גם את שאר חלקי הסרט. השימוש בניצולי שואה כגיבורי מותחן הוא תפל כל כך שזה מרגיז, גם במחשבה שנייה והייצוג שלהם – כולם עשירים, בורגנים ובעלי אמצעים הוא אפילו חטא לרבים שמצבם הכלכלי שונה. היחסים בין הדמויות המרכזיות לא ברורים ובודאי לא מפותחים – מה עושה כאן מלי לוי כאשתו של הבלש אמנון ולמה היא הולכת לצידו שוב ושוב, והעיצוב הרשלני של הדמות המרכזית עצמה – איך משפיעה העובדה שהוא דור שני לניצולים על התפתחות החקירה ומה עם הסיבה שבגינה פוטר וחזר לעבודתו.

הוסיפו לזה את הכבדות וחוסר החן של עודד תאומי כשחקן ציר והרי לכם סרט שכולו עיצוב אמנותי, שנע בין תפאורות מפוארות וצילומים מוקפדים והוא ריק מתוכן ועניין אמיתי. להלן החמצה לא נעימה, מרושלת ומיותרת למינואט קולנועי חוצפני ומשעשע של אנסמבל מפואר שהתכנס יחדיו בתואנות שווא.

"ציפורי חול" – 6 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

אוגוסט 29th, 2015 by גידי אורשר

בכל מקום ספטמבר הוא חזרה ללימודים, תחילת הסתיו והשלכת האדומה,הנפלאה ו"בבוא ספטמבר" הוא הסרט המתקתק מתחילת שנות השישים שבו הגיע רוק האדסון לאיטליה כדי לסגור עניינים עם ג'ינה לולובריג'ידה בוילה הנפלאה שלו ובו נפגשו סנדרה דיי האגדית עם בובי דארין כדי להתחתן  ולהפרד כמה שנים אח"כ. הסרט השאיר זכרונות חביבים על משובות הגיל והלב ונעימה מזדמזמת באינסטינקט – בעיקר של בני גילי, עוד תרומה של המלודרמות הרומנטיות של הקולנוע האמריקאי.

ואצלנו, ספטמבר, גם הוא מגיע השנה עם נגיעות של קולנוע – טקס פרסי ה"אופיר" הממשמש ובא, פסטיבל הקולנוע הבין לאומי השנתי בחיפה והשנה גם סוף עידן בסינמטק תל אביב. אלון גרבוז, המנהל המיתולוגי של המוסד המרכזי כל כך לחיי התרבות שלנו  מסיים את 40 ומשהו שנות ניצוחו על הפעילות הרב גוונית והאמיצה והעולם מחכה למחליף. שלא תגידו שזה קרה בפתאומיות. גרבוז הודיע על החלטתו כבר לפני כשנה, מה שנתן למארגנים ולאחראים בעיריה מספיק זמן להתכונן, לחפש מחליף, למצוא, להחליט ולאפשר חפיפה מסודרת. זה לא יקרה.

עיכול הידיעה כנראה לקח שם הרבה זמן, יותר מידי זמן והתהליך, למרות רמיזות הולכות וכבדות מצד המחותן, נמשך ונמתח ועד היום – יומיים לפני שעת ה-ש , עדיין אין החלטה. נכון שכולם רוצים שגרבוז ימשיך בתפקיד, אבל אלון רוצה הביתה.

בניגוד למה שקורה במשטרה שבה מחפשים מפכ"ל ואי אפשר למצוא במסגרת האירגון, שגזעו פגום ושרשרת הפיקוד שלו חולה כרונית או לפחות מצוננת ולכן פונים לטעויות מבחוץ, המקרה של הסינמטק שונה לחלוטין. ברור שצריך להביא הנה מישהו שמבין קולנוע, שצמח מהענף, שארגן פעילויות קולנועיות, ששוחה בנושאי הפצת סרטים, יש לו קשר ומבין מה זה להשיג סרט או חבילות של סרטים מהארץ ומחו"ל, שיודע לעשות פרוגרמינג של קולנוע, לארגן פסטיבלים של קולנוע וזאת מחוץ לצורך ביכולת ארגון, יזום  ויחסי אנוש. קשה למצוא, אבל יש אחד או שניים (שתיים) כאלה.

וועדת האיתור לתפקיד הוצפה בעשרות רבות של שמות אופציונאלים – חלקם בשם עצמם וחלקם בשם אחרים. בסופו של דבר, לאחר תהליכי סינון נשארו ארבעה מועמדים עליהם צריכים להחליט ראשי הדירקטוריון של הסינמטק בניצוחן של היו"ר גילה אלמגור והיועצת לעינייני תרבות של ראש העיר הפרופ' זהר שביט.

סיני אבט, המנהל האמנותי של פסטיבלי דוקאביב בתל אביב, בנגב ובגליל, פסטיבל שצובר תאוצה וחשיבות תחת ניהולו ורק השנה היה לאחד האירועים הקולנועים המוצלחים בסביבה. אבט היה קודם לכן מנהלו של ערוץ 8 במשך עשר שנים והביא את הערוץ התעודי להשגים מרשימים של איכות ועיניין.

עודד הורוביץ בעל חברת ההפצה "אורלנדו" שהתפנה לתפקיד רק עכשיו כשסגר את שערי בתי הקולנוע שלה, שבוחר את הסרטים שלו בפינצטה ואחראי על הבאתם של כמה סרטי פנינה שהאירו את הידע והאהבה והצמאון שלנו לקולנוע נפלא וקצרה היריעה מלספור. הורוביץ עצמו, מלחך קולנוע אובססיבי היה מבקר קולנוע ב"העיר", ניהל את ערוץ הסרטים של הכבלים והמציא את "הצגה שניה" בערוץ 6.

שוקי פרידמן מפיק וותיק של סרטי קולנוע, סרטי תעודה וסדרות דרמה, הפיק כמה מסרטיו של עמוס גיתאי שהשתתפו בתחרויות בפסטיבלי קאן וסרטים של אבי נשר, רם לוי ויגאל בורשטיין.

איסי אבקסיס וינטר המנהלת את מרכז עינב בתל אביב, המוגדר כאולם כנסים, מרכז המשמש כבית מועצת עיריית תל-אביב-יפו ומרכז לעשייה תרבותית אמנותית המשמש בעיקר כאולם להשכרה לאירועים ומופעי מוסיקה ישראלית, אופרה, מוסיקה קלאסית, בלוז, ג'אז, סימפוזיונים בנושאי תרבות אמנות וכנסים פוליטיים וחברתיים.

לאנשי העיריה עם השיקולים הפוליטיים הבוחשים במינוי (הסינמטק הוא מוסד עירוני) יש רצון רב למנות של המקורבת להם, מנהלת של מרכז עינב השכן. זה קרוב פיסית וקרוב כנראה גם ביחסים האישיים. אבל לגברת אין ידע קולנועי ספציפי והיא אמנם מתאמת בין פעילויות במרכז שלה, אולם לפחות על פניו האיכויות המקצועיות והכרת הפעילויות הרבות של הסינמטק, רבות יותר אצל המתחרים. סיני אבט ועודד הורוביץ נראים, לפחות מכאן ומפרספקטיבה של כמה עשרות שנים בתחום הבחירה הנכונה שיכולה להצעיד את הסינמטק הלאה ולשמש חלופה נאותה לפעילות המפוארת של מנהל היוצא.

ושלא יאשימו אותי, שוב במיזוגיניות בזה שאני מוציא מהתחרות דוקא את האשה. נדמה לי שאם היתה במקומה גליה בדור מועמדת לתפקיד, מנהלת דוקאביב, הייתי בודאי תומך במועמדותה. ואני מקווה ששתי הנשים החכמות, הדעתניות שצריכות לקבל את ההחלטה ממש בימים הקרובים – גילה אלמגור וזהר שביט, יגיעו גם הן למסקנה הנכונה.

כי זה "רק" הסינמטק של תל אביב… בית לכל כך הרבה מעורבים…

 

Posted in גדל מסביב Tagged with: , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: