יוני 28th, 2017 by גידי אורשר

הנה סרט שמתחיל ללכת בדרך אחת, משנה כיוון ואז מתפתח שונה לחלוטין, והכל בדרך חמודה ומקורית להפליא. לא תוכלו לנחש לאן זה זורם, אם לא סיפרו לכם קודם. שני שחקנים חביבים עלי וציון שישלח אתכם לקולנוע לפני שהסרט ירד. 8 בסולם אורשר.

בבסיס מוצעת לנו כאן המחשה, מקורית מאוד ולא בלתי משעשעת ל"אפקט הפרפר" שעיקרו הוא ששינוי קטן במקום מסויים יכול לגרום לתגובה חריפה הרבה יותר במקום אחר. וכך מוצאת עצמה אן האתאווי, צעירה אלכוהוליסטית המסולקת מדירתו של החבר שלה במנהטן וחוזרת לעיירת הולדתה, במרכז אסון נורא שבו מפלצת ענקית תוקפת את סיאול להחריבה. ג'ייסון סודיקיס, חבר ילדות ובעל הבר המקומי בעיירה מציע מחסה ומסתבר שיש גם לו קשר עם הסיטואציה.

להלן תערובת ז'אנריסטית מקורית ורעננה מאוד של דרמה רומנטית וסרט אפוקליפטי עם ניחוח פוליטי המוכיח שאת המפלצת, גם זאת הפוליטית המאכלת אותנו שאנחנו יצרנו רק אנחנו נוכל לסלק, וטובה שעה אחת קודם. גם המאבק בין הטוב והרע הנסתרים בנו אינו נפקד ממוסר ההשכל החביב בסרט שיש בו מתחת לפני השטח הרבה יותר ממה שנגלה לעיין.

את התמונה המלבבת עוטפים שני שחקנים שיש לי חיבה גדולה אליהם, המגלים כימיה המטלטלת אותם ממעמד של ידידים, לכמעט אוהבים ועד למאבק הגדול לקראת סופו של הסרט ששובר, מצידו את התבנית של קומדיה רומנטית סתמית. הכל בסרט לא שיגרתי שעלול לחלוף מהר מידי על מסכינו שלא בטובתו ולדעתי גם שלא בטובתכם,

קולוסאל – 8 בסולם אורשר

Colossal

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 6th, 2016 by גידי אורשר

במקור נקרא הסרט "RACE" שמשמעותו, לפחות כפולה. מחד זהו סיפור הדרייב להתחרות, לרוץ ולקפוץ ולהיות האתלט הכי מפורסם – לפחות בשעתו של המשחקים האולימפים ומאידך מדובר כאן בקונוטציה שכולה עיסוק בגזע ובגזענות. סרטו של סטיבן הופקינס שחוזר שוב לאירועים שהתרחשו באמצע שנות השלושים משני צידיו של האוקיאנוס האטלנטי בשני מוקדים של עריפת הכבוד האנושי, בין ארה"ב ה"דמוקרטית"-שמרנית-אפלה (בכל הנוגע לזכויות הפרט, לפחות) וגרמניה הנאצית המתפתחת לאיום קיומי על העולם, עם כל ההבדלים בניהם, מיטלטל בין שני נושאים אלה. 

לא יודע מה הסיבה בגינה חוזרת הוליווד של היום ומפנה זרקור לסיפורו של ג'סי אוונס, האפרו-אמריקאי הראשון שבעט שוב ושוב, ארבע פעמים בכבוד המפוקפק של הצורר הנאצי ותיאורית הגזע שלו. האם זה משום שאולימפיאדה מפציעה ברקע בחודשים הקרובים ומשחקי ספורט הם חומר חם ? האם משום שהתדלדלו שם מעיינות הסיפורת והזרם המרכזי של קולנוע שאינו מכוון לבני תשחורת החוזים בהנאה בסופו מן הקומיקס של העולם מחפש עכשיו עלילות גבורה וגיבורים מן העבר ? ואולי מסתבר שהתקופה האחרונה מגבירה את הצורך בדיון בנושאי האפליה הגזעית שמרימה ראש מחדש באמריקה שטופת רוח טראמפ והבלי מסיבת התה ?

העובדה היא שיותר ויותר סיפורים מן החי (ומן המת) תוקפים את המסכים שלנו ורובם מציייתים לאותם חוקי עשיה שהופכים ז'אנר, של קולנוע לינארי, תאטראלי, המבוסס על מילה, עלילה, דרמה מתקדמת צעד אחרי צעד במסגרת הנוחה של קולנוע שאינו מעז – אולי גם אינו מרגיז או מאתגר שנשען על הסיפורת הקלאסית של המאה ה 19 בלי נסיון לשבור מסגרות ולהיות קולנועי. זהו קולנוע של סצנות, מעמדים ולא של פרימים מתנגשים. קולנוע שליו וקל לעיכול שלא מצריך מחשבה או מעורבות שכלית ושכלתנית שמציע עיסוק רגשי בלבד.

הופקינס מציע לנו כאן סרט במבנה הכי קלאסי שיש כשמדובר באדריכלות קולנועית המעמידה דמות היסטורית ומוכרת, אייקון של תרבות על כן גבוה כדי שנעריך את פועלה. מעניין יותר, מעניין פחות, הנה התשובה הקולנועית לויקיפדיה, אמנם דרמטית יותר, אמנם ציורית יותר, אבל זהו בסך הכל טקסטבוק, ספר הסטוריה ולא התמודדות קולנועית מרתקת, אולי כמו שמגיע לנשוא הסרט האמיץ.

העובדה שמדובר כאן בסיפור מוכר, שההיסטוריה כבר נכתבה ורבים גם מכירים אותה, מעקרת מהסרט גם את גורם המתח. כלומר עוד בפתיחת הסרט (ספויילר להדיוטות) כשאנו פוגשים את אוונס הצעיר בדרכו לקולג' בו התגלה כישרונו, אנחנו יודעים שזה יגמר בארבע מדליות. כך שכאן, שלא כמו בסרטי ספורט אחרים שחותכים את חוט המטרה בקליימקס קטרתי של נצחון מקווה, העובדה שאוונס עשה את זה פעם אחר פעם – אינה מטרה נשגבת ובלתי צפויה.

ולכן צריך הופקינס לחפש משהוא אחר, והוא אכן עושה את זה כשהוא מתרכז פחות במירוצים עצמם – שבהם, כמובן אוונס מנצח בגדול, ומציע לנו מבט על ההתרחשויות מסביב. למשל נסיון, די מוצלח לעגל את דמותו של הגיבור שלנו ולמשל יותר מזה – להציע מספר מעמדים עקרוניים המצביעים על גזענותה של החברה – האמריקאית בתחילה והנאצית , כמובן בסוף. ואם יש איזו חשיבות לסרט, היא מונחת כאן.

זה לא רק הרגעים בהם צריכים שני האצנים הטובים באמריקה לפנות את הדרך למקלחות לחברי נבחרת הפוטבול של הקולג' כי הם לבנים. זה לא רק מבט על אוטובוס שבו יושבים השחורים מאחור. יש כאן רגע אחד מכונן שבו, אחרי שזכה בתהילת עולם ובמדליות וחזר לניו יורק כגיבור לאומי, מוזמן אוונס לנשף-קבלת פנים לכבודו במלון ניו יורקי יוקרתי. כשהוא מגיע לכניסה הראשית עם אשתו מפנה אותו השוער לכניסת המשרתים, כי רק משם נכנסים השחורים, אפילו אם הם האורחים החשובים. וזה קורה – אוונס ואשתו נכנסים דרך המטבח לאולם המפואר.

מצד שני הופקינס מתייחס בסלחנות מרובה לדמותה של לני ריפנשטאל שמקבלת בסרט דקות מסך רבות בתפקיד שיש לו משמעות. ריפנשטאל היתה הבמאית המוערכת של המשטר הנאצי, ידידה אישית לפיהרר ובת חסותו. שני סרטים, לפחות שלה תרמו רבות לעליתה של המפלגה הנאצית בגרמניה, שני סרטים תעודיים שהפכו גם לחומר לימוד בכל פקולטה לקולנוע ושעורים על אפשרויות הקולנוע הדוקומנטארי. ריפנשטאל היתה גאון, ללא כל ספק, אבל היא נצלה את הכשרון שלה גם לטובתה וגם לצורך הרעיון המחליא בו האמינה מאז בלעה בשקיקה את הפרק הראשון של "מיין קאמפף".

ריפנשטאל צילמה, בפרוייקט מגלומני ומעורר קנאה את הכינוס של המפלגה הנאצית במינכן ב 1936 והפכה אותו לסרט תעמולה מרתק "נצחון הרצון" שצולם בעשרות מצלמות והפך את היטלר לעל אנושי השולט על גייסות נאמנים של מאות אלפי חיילים ואוהדים של הרעיון הפשיסטי-נאצי. באותן אפשרויות חסרות מגבלה היא צילמה גם את האולימפיאדה שנערכה בברלין שנתיים אח"כ, אותה אולימפיאדה שאורגנה ע"י גבלס שר התעמולה כדי להוכיח את עליונותו של הספורטאי וכך גם הגזע הלבן וכדי לדחוק לעוד כמה שנים את גרמניה הנאצית לחיק משפחת האומות הלגיטימית, למרות השמועות שהחלו להתפרש בעולם על מה שהתרחש בחצרותיה האחוריות וברחובותיה הראשיים.

לסרט קראו "אולימפיה" ואוונס, הגיבור המוכרז של המשחקים נטל גם בו חלק. בצילומי המרוצים והקפיצות שלו ובשיחזורים שבאו אח"כ לקלוזאפים. ריפנשטאל משמשת כאן כמתווכת ומתעדת בלבד, אישה אמיצה המתרגמת לאמריקאים את דבריו של גבלס בדיפלומטיה מתוחכמת, ולשר הגרמני את דברי נציגי הוועד האולימפי של ארה"ב, באותה מיומנות של סלאלום תקשורתי. הופקינס מתאר אותה כאמנית חביבה ולא כפוליטיקאית נוקשה שידעה לבצוע את דרכה בחבורת הקצינים הנאצים האכזרית והקשוחה, ואפילו לעשות מעשה שיסתור הוראה מפורשת של גבלס שהטיל מוראו על כל הסביבה. אחוות במאים – כנראה…

מזלו של הופקינס שיש לו שני שחקנים מעולים בתפקידים הראשיים. סטיבן ג'יימס בתפקידו של אוונס עושה עבודה אמינה ומנסה בכל כוחו להיות אנושי. גייסון סודייקיס מוכיח שהוא יכול להיות גם שחקן דרמטי ולא רק קומי (היה נהדר עד עכשיו בעיקר ב"סטרדיי נייט לייב") ובסך הכל עבודתו של הופקינס נופחת בסרט תחושה של בימוי קורקטי. זהו סרט "בסדר", אבל בהנתן כל המגבלות ההסטוריות והידע המוקדם – חסר ריגושים ונטול גילויים אמיתיים.

"המרוץ" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: