נובמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

ושוב מוטרד הרקול פוארו ממרבצו, התוכניות שלו משתבשות ובדרך אל החופשה שהוא כל כך ייחל לה הוא נקרא שוב באל כורחו לפתור שוב תעלומה שהוא פתר כבר כמה וכמה פעמים. למרות שזה נראה נוח ודקדנטי, המסע הזה על האוריינט אקספרס הוא חזרה מיותרת לחומרים שנלעסו טוב יותר בעבר. 7 מינוס בסולם אורשר.

כבר כמה וכמה פעמים נקרא בלש הבלגי הטוב בעולם, הרקול פוארו, יציר דמיונה הפורה של אגתה כריסטי, סופרת הבלשים הפופולארית  לעטר את מסך הקולנוע באחד מתרגילי הליטוש השכלי שלו בפיצוח פשעים חמורים. גם אל האוריינט אקספרס הוא הזדמן כבר פה ושם והביקור הבולט שלו היה ב 1974 בסרטו המשעשע של סידני לומט עם אלברט פיני בתפקיד הראשי.

הגרסה ההיא היתה המדוייקת ביותר מבחינת האוירה שהתפזרה מסביב, שם מסיבת תחפושות אריסטוקרטית שעלתה על שרטון, ותאמה את הארומה הבלשית-מחייכת שהשאירה כריסטי לממשיכיה בקולנוע.

קנת בראנה, שחקן ובמאי תאטרון (כנראה עם השגים ושם טוב) וקולנוע (פחות)  עם שאריות של שיקספיר בתדמית מחליט לאוורר את הסיפור המוכר ולהציג אותו עטוף בהגיגים פילוסופיים ומוסרניים. הסרט שהוא מציע לנו, בנסיון לעצב בויזואליות גדולה מהקולנוע האנגלי הצנוע עם אמצעים טכנים משופרים והתערבויות של עבודת מחשב, שולח אל המסך דמות שבבסיס היא גרוטסקית אך אצלו מתלבטת שלא כהרגלה ברווח שבין הטוב לרע.

במקום ההתנהלות הקלילה, המחייכת, הבטוחה בעצמה, הנפוחה מעט הוא משרטט פוארו נאנק תדיר, חמור סבר וכבד נוכחות שרוצה רק שיניחו לו. גם עיצוב הדמויות שנכלאות איתו על סיפון הרכבת המפוארת, סמל לדקדנס של ימים עברו הוא שיטחי, חסר עומק ובעיקר חסר הומור.

הסרט מתחיל בסצנה מגוחכת לחלוטין המתרחשת בשנות השלושים ליד הכותל בירושלים שבה פותר פוארו פרשית גניבה של תשמיש קודש ומשם קפיצה מאוד הזויה גאוגרפית לאיסטנבול בדרך ללונדון, דרך אותה הוא עושה ברכבת המפוארת העמוסה לעייפה בגיבורי הפרשה שתתפתח כשהרכבת תעצר על גשר, בין הרים מושלגים והרצח המדובר יתבצע על סיפונה. פוארו יחקור את הנוסעים ויפתור, כמובן בסוף את הרצח, כדי להתחבט עם מצפונו, אולי לראשונה.

ההחלטה הזאת של בראנה לשנות את אופי הטיפול בסיפור האוורירי הזה מעקרת את הסרט מרוב חינו והעיניין שבו בעיקר משום את הסיפור אנחנו מכירים ולכן זה לא מותח והחנניות היא ממנו והלאה ולכן זה לא משעשע. השורה הארוכה מאוד של כוכבים – ג'וני דפ, מישל פפיפר, ג'ודי דנץ' ווילם דפו, ג'וש ג'אד, פנלופה קרוז ובראנה עצמו במרכז גם היא לא תורמת והתחושה היא שההופעה של כל אחד ואחד נעשתה בניגוד לרצונם. בלי אנרגיות וללא הנאה שהיא. זכרה של אינגריד ברגמן מהסרט של לומט מהדהד בזכרון כדוגמה להצגה אמיתית.

הזכרון של הסרט הקודם והבזקות כאלה ואחרות, מוצלחות יותר של  פוארו בקולנוע ובטלויזיה עדיין שמור אצלנו ולכן לא ברור מה דחף את בראנה לטלטל אותו ממרבצו. מה שלא יהיה, התוצאה היא מטרד לא קטן, בהחלט לא מצדיק את ההוצאות.

"רצח באורינט אקספרס" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Murder on the Orient Express

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

יולי 26th, 2015 by גידי אורשר

אם לאמריקאים מגיע נשיא בסגנון בוש, אז לנו ברור שמדובר באומה בסגנון הפרודיה. לא יודע אם אדם סנדלר, שחקן פורוורד של קומדיות אינפנטיליות אם כי לא תמיד לא מצחיקות הוא גאון או ילד מפגר, אבל הפעם הוא מקדים את ההווה. תראו למשל את הדרך שבה הוא מציג ב"פיקסלים" את חדר המלחמה של הממשל האמריקאי ותראו את התמונות שהתפרסמו זה עתה על שהתרחש בבית הלבן ובפנטגון ב 11.9 . אותה סיטואציה, אותם פנים מפוחדות, אותן דמויות אחוזות חרדה שלא יודעות איך להגיב. דבר לא השתנה.

ואם אינפנטיליות הוא שם המשחק ופרודיה זה המגרש, סנדלר לוקח את כריס קולומבוס שיש לו נסיון בילדים אסרטיביים שיודעים להדוף מתקפות של מבוגרים חמדנים (ראו "שכחו אותי בבית") ושם אותו בעמדת הבמאי. ומכאן אפשר לצאת לדרך ולהצליח. "פיקסלים" הוא סרט חמוד, משעשע, לרגעים גם מצחיק, מלא התייחסויות למציאות ולקולנוע המעצב אותה מחדש ורווי בחדוות נעורים. אפילו אם מדובר בנעורים שמיצו את עצמם כבר בשנות השמונים.

"פיקסלס" מציע מפגש בין דורי. מצד אחד יש כאן נוסטלגיה מחממת לב לבני דור ה 8-ביט עם גיבורי האנימציה המפוקסלת ביחידות גדולות כמו פאקמן, דונקי קונג, פולשים מהחלל, טטריס  שיכולים לחזור הביתה ולהרגיש טוב גם אם מקומם בעולם האמיתי לא לקח אותם אל מחוז החלומות. מצד שני הוא מציע לבני הדור הצעיר להבין שלא הכל התחיל באנימציות רוויות הדם של משחקי הוידאו הגותים, בקווסטים וגם לא בטמטום הנוכחי של "אנגרי בירדס" או "קנדי קראש".

פאקמן ואבא

פאקמן ואבא

המעשה הפרודי של קולומבוס-סנדלר מעבה באחת את הביקורת שלו על המצב הנוכחי של הקולנוע ההוליוודי בלי לאבד את היכולת לחייך חיוך תינוקי ולהתחבא מתחת לארשת של "לא-התכוונתי-ברצינות-הרי-אני-סתם ילד-שלא-התבגר". אבל הבחירה להשתמש במבנה של סרטי ארמגדון שנעשו לאחרונה חלק ממופע האימים הקולני במיוחד של הקייץ ההוליוודי אינה מקרית ודוקא כאן היא מקבלת משנה תוקף והתכנות. ההליכה לקיצוניות העלילתית, הבחירה במשחקי הארקייד כאוייבים האולטימטיביים המאיימים על שלום העולם מביאה את הסיטואציה לאבסורד ואת הסיפור למתקבל על הדעת.

זהו סיפורם של "מכסחי שדים" מודרניים, שנקראים לכסח הפעם את כלי הנשק ההרסניים שניתכים על העולם משמים. זהו סיפורם של שלושה וחברים ויריב אחד שלהם משנות השמונים, ימים של נרדיות דואבת ושל משחקי מחשב בראשית הדרך, חלקם על מסכים קטנים ובשחור-לבן שהתבגרו לעתיד שלא תמיד ידע לשמור להם אמונים. אחד מתקין ציוד אודיו, אחד בכלא, אחד היפוכונדר חברתי שגר אצל סבתו ואחד שנעשה נשיא ארה"ב.

כשהחוצנים שקראו לא נכון את המסר שנשלח להם ע"י נאס"א ובו כמה משחקי מחשב משנות ה-80 שולחים את כלי המשחית שלהם להיפרע מאנשי כדור הארץ, ובהינתן שהצבא הנפוח והגנרלים שלו נשארים חסרי תשובה הולמת, נקראים המקצוענים האמיתיים של חדרי המשחקים לפתור את הבעיה. רק הם מסתבר יכולים לפגוע נכון, אפקטיבי ומדוייק במכונות ההשמדה דמויות פאקמן, דונקי קונג, טטריס והפולשים מהחלל.

הפיקסלים מאיימים על ניו יורק

"פיקסלים" משתמש באנימציה כאן במובן הראשוני שלה. חוזר אל המקורות ומפרק את התמונה, פשוטו כמשמעו, לפיקסלים מהם עשוי הכל. הוא לא מסתיר את אמצעי הייצור, לא מנסה להיות "ריאליסטי" ודוקא משום כך מצליח להתחבר גם עם התת מודע של קהל, שם מונחת לה ההנאה האמיתית. ההסכמה לקבל את מה שרואות העיניים והמוח עלול לדחות. הוסיפו לזה את המסגרות ההכרחיות של רומן מתבשל על אש קטנה ומוכרת, המון איזכורים על סרטים דומים והערות אגב מצחיקות מאוד שעוברות בחטף (למשל, בסוף אחד הקרבות המוצלחים שבהם משתתף גם הנשיא ומצליח להפיל לא מעט יצורים אומר לו אחד הקצינים, אפרואמריקאי, ששוחרר זה עתה משבי החייזרים :"אתה עלהכיפאק, אבל תדע שאובמה הוא האיש שלי…").

עוד מרכיב בהצלחתו ובחינו של הסרט היא היכולת של כולם לא להגזים. סנדלר שמציע דמויות רדומות על גבול הנעבעכיות לא צריך להתאמץ הרבה אבל קווין ג'יימס וג'וש ג'אד הקוצפים מחזיקים כאן את עצמם וזה עוזר. פיטר דינקליג' אינו שחקן קומי ולכן הוא יודע את המידות ומישל מוינהן לא נדרשת ליותר מידי. ההמצאות הויזואליות גם הן אינן מוגזמות מידי ומשרתות את הנימה הכללית של סרט משעשע, לא יומרני מידי ולכן סרט שמצליח להשיג את המטרה בלי לקפוץ מעל חגורת המכנסיים.

"פיקסלים" – 8 בסולם אורשר.

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: