נובמבר 5th, 2017 by גידי אורשר

ג'ורג' קלוני יכול היה להסתפק בעמדת המגה סלבריטי שלו ולהביט משם על העולם, אבל לאיש יש אג'נדה, פוליטית וחברתית והוא מנסה לתת לה ביטוי בסרטים שלו. הוא משלם על זה מחיר גם במסקנות וגם בסגנון הביקורות שהוא חוטף. טוב, כבר שנים רבות אני נמנע מהשתתפות בהקרנות מוקדמות המכנסות את מיטב הנוער לאירועי כיבוד והחלפת דעות, אך לפי החיוכים ביציאה של הצופים מן הישוב שאיתם ראיתי את הסרט, הבנתי שאלה דוקא אהבו מה שראו. כמוני. 9 בסולם אורשר.

אולי ההתקפות להן זכה הסרט בביקורת האמריקאית והתגובה הצוננת מטעם הקופות שם לסרט שעל פניו  אמור להיות רב מכר מוכיחות שיש במה שגורג' קלוני מנסה לאמר לנו, ובעיקר לאמריקאים מידה לא מבוטלת של אמת. בסך הכל אנשים לא אוהבים שמראים להם כמה הם צבועים, גזענים, אנוכיים, שקרנים ונצלנים – רשימה חלקית, אפילו אם הוא עושה את זה בחן ועם חיוך, אותו חיוך מיוחד של קלוני שהוא יותר עווית מסתם מאור פנים. ב"סודות הפרברים" הוא עושה את זה באלגוריה, ולמי שלא הבין את הרמז גם באופן ישיר, בפרוש שלה המונח לצידה.

התסריט, לפחות חלק מהסיפור הוא מתוצרת האחים כהן (רואים ומרגישים היטב) ונכתב אי שם בתחילת דרכם הקולנועית, והוא אופייני לטיפול שלהם במרכיבי החברה האמריקאית. והטיפול הזה, אנחנו יודעים כבר ממפגשינו עימם, לא היה בכפפות של משי. מבריק, משעשע אבל גם חד ופוצע כתער. קלוני, שעבר עם הכהנים כבר במעלה ארבעה סרטים לפחות התממשק עימם כראוי  וקלט מניחוחם, החליט לקחת את התסריט הזנוח , להוסיף לו עלילת משנה משלו ובטעמו החברתי החריף ולביים – כסרט שישי ברזומה שלו. הסרט שהוא מעמיד בפנינו עוסק בתדמיות ובשברן ואת זה, בכל מקום קשה לקבל ככתב אשמה המוטח בפנים.

התוצאה היא אמנם שילוב של שמן ומיים, של חומרים אלגורים האגורים בקומדית פשע שחורה, משעשעת  ומעוצבת בחלק אחד עם חומרים נוקבים, כמעט תעודיים בחלק אחר שעריכה מקבילה המתכווצת לקראת השיא הופכת לתרכובת מוסר ברת משמעות. האיום על הבית מבפנים והאיום עליו מבחוץ מתעבים יחדיו והם קטלניים באותה מידה ומסכנים את החברה – שחורים ולבנים באותה מידה.

שני סיפורים, כאמור – מתרחשים בסברביקון, פרבר חלומות אמריקאי אידאלי בשנות החמישים. הראשון מופנה פנימה, לתוך משפחה לבנה, אב, אם ואחותה התאומה והבן הצעיר שמסתבכים בכספים, בתאונת דרכים, עם הביטוח ועם הז'לובים של השוק השחור בסיפור ההולך ומסתחרר לאלימות קיצונית. השני על האיום החיצוני הוא סיפורה של משפחה שחורה שבאה להתגורר בסביבה הלבנה, שאינה מוכנה לקבל את השונה, את האחר ומעוררת בעצם נוכחותה השקטה והפסיבית את היצרים האפלים ואלימות השכנים. הסיפור השני, אגב מבוסס על מקרה אמיתי.

שני הסיפורים, המתנהלים במקביל ומלווים-משליכים זה על זה באימה המתקדרת מעל הדמויות מטופלים ע"י קלוני בסגנונות שונים. בעוד שסיפורה של המשפחה הלבנה משורטטט בקוים סאטיריים המדגישים את השקר והטירוף החבוי המתגלה לאיתו בדמויות עד לשיא המורבידי ונוטף הדם, סיפורה של המשפחה השחורה מסופר בריאליזם נוקב ומעורר חימה ומשחרר את האימה במעקב אחרי ההתלהמות ההולכת ומחריפה של ההמון המתפרע אל מול הבית שדלתו נעולה ודייריו מתכנסים בתוכו, גם הם בחרדה.

קלוני, הפעם ללא תפקיד משחק, מעצב נפלא את הדמויות בסרט לקבוצה מגובשת ומרתקת כשלעצמה. מט דמון שעבה הוא אב המשפחה ,אזרח כנוע מן השורה שדמון אישי מתפרץ בו ודוחף לאלימות הולכת וגוברת, ג'וליאן מור בחלקו הראשון של הסרט בתפקיד כפול של אם המשפחה הנתונה בכסא גלגלים לאחר תאונה ושל אחותה התאומה שתופסת את מקומה, הילד הנפלא נוח ג'ופ שחלק מהסיפור מועבר אלינו דרך עיניו ואוסקר אייזיק הנפלא בתפקיד חוקר חברת הביטוח שמופיע לרגעים וגונב את ההצגה. נקודת התורפה היא דמויותיהם של השחורים בני משפחת מאיירס שאינן מעובות דיין והן נשארות כסטראוטיפים במרקם המתהווה של אימה. גם על זה באה הביקורת האמריקאית חשבון עם קלוני.

נכון שקלוני ממקם את העלילה בשנות החמישים, ימים שאמריקה עדיין דיממה את זנבותיו המתנפנפים של מאבק השחרור של השחורים. אבל גם 70 שנה אח"כ ובעיקר עם הרוח הגבית של עידן טראמפ עדיין הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים והצביעות המכסה אותה שוטחת לה מצע נוח לנוכחות מרעילה. התמונה המאיימת המצטיירת שם נכונה גם כאן אצלנו ובמקומותינו ובכל מקום שההסתה והשנאה של האחר היא חלק מתרבות המונים משתלהבת.

"סודות הפרברים" – 9 בסולם אורשר

Suburbicon

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מאי 23rd, 2016 by גידי אורשר

במערכון של הגשש "השליח בבנק" יש חוכמת חיים שמתגלמת לא מעט גם בקולנוע ההוליוודי. כמו שם, במקרה של ה"ישראבלוף" שבו אומרים ככה ועושים ככה, בהוליווד מספרים ככה וחיים ככה. כלומר הקולנוע ההוא יוצא לא אחת אל מול מנגנוני הכוח והכסף שמנצלים את החברה האמריקאית  אבל באותה נשימה גם מחזקים את אותה מערכת הנופחת חיים באותו קולנוע.

לכן, לצפיה בסרט דוגמת "מפלצת הכסף" המהנה כשלעצמו מתלווה תחושה מתגברת ומתעצמת של אי נוחות. כאן עומדת למשפט השיטה הכלכלית המסתאבת של הקפיטליזם החזירי שחונק את החלש והיחיד, אולם מי שמממן את המשפט הזה הם בדיוק אותן חברות עצמן המפעילות את השיטות הללו על החלכאים והנדכאים. מבינים את הפרדוקס ?

אז נכון שהקולנוע הוא כור ההיתוך של הדואליות, של דו המשמעות גם בשטחים אחרים. הוא מפגש של אמנות וכסף, של גבוה ונמוך, אוונגארדי ופופולארי, הוא מיזוג של מוחשי ומופשט ועוד ועוד. אבל במקרה הזה של ה"ככה וככה" יש משום צביעות שלעיתים היא חוצה את גבול המוסרי, אם בכלל אפשר להשתמש במושג כזה היום, בחיים המודרניים.

בכלל, אני מפקפק ביכולת של הקולנוע להזיז אנשים לכיוון הרחובות. להוציא ולו טיפה אחת של מחאה. הקולנוע יכול להשפיע על חיינו בתחום החיקוי – אנחנו רואים את המשתקף במציאות המקבילה שמציע הקולנוע, מציאות יפה, טובה ומסודרת יותר מזאת בה אנו חיים וכדי לקחת בה חלק אנו רוכשים עזרים חיצוניים דומים. נוסעים במכונית שבה נוסעים הגיבורים, מתגוררים בבית דומה, חופפים את השיער באותו שמפו שבו השתמשה הגיבורה,  מתלבשים באותו סגנון ומנסים להגיע לאותם מקומות שראינו בסרטים. בחיקוי אנחנו טובים.

אבל האם הקולנוע, בסיפורי הניצול שלו המטרידים, בו הגיבורים נדרשים לשלם את מחיר המערכות הפוליטיות, החברתיות הכלכליות המושחתות ואנו מתמלאים למראם  באותו כעס רותח – האם גם אז נעשה מעשה ? האם כתוצאה מכך נצא לרחובות ? לנסות לתקן ? לזעוק חמס ?

התשובה היא לא – ומדוע ? בגלל המגן האולטימטיבי של הקפיטליסט על רכושו – ה"האפי אנד". הקולנוע ההוליוודי מספק לנו את הסוף הרצוי לנו, הנוח, המתאים כדי לשחרר את הקטרזיס שלנו באולם ולא לצאת איתו החוצה, הביתה. כי שם זה כבר מתחיל להיות מסוכן.

וכך יכולים להתפרס על המסך סרטים מטעם שנראים חתרניים, אבל הם למעשה שליחי מצוותם של האדונים בבורסה של ניו יורק. אלה שמחזיקים את הוליווד במקום הכי רגיש, בין הכיסים. זוכרים את "הזאב מוול סטריט", את "מכונת הכסף" להזכיר רק שניים ? איזו כמות של ביקורת במהלך הסרט וכמה יפה זה נגמר…

הקולנוע הכי מסחרי בעולם והכי פוליטי בעולם יודע לתפוס את תשומת ליבנו כאשר הוא מתרגם כל תופעה כללית למקרה פרטי. עם גיבור/ה, עם סיפור ייחודי – לצופה הקטן קשה כנראה להבין בגדול ולכן מספרים לו סיפור על ילד מסכן ובודד שנלחם על חייו. זה אפקטיבי יותר. לכן גם בסרטי המחאה כביכול מעלים בפנינו בעיה ספציפית של דפוק תורן. לפעמים זה חייל מבוגרי ויאטנאם, הומוסקסואל המנסה להשיג כסף לאהובו הטרנסג'נדר ושודד בנק ב"אחר צהריים של פורענות" (אל פצ'ינו בסרטו של סידני לומט) או אב שחור חרד שמבין שהביטוח לא יכסה את ניתוח הלב של בנו הקטן הגוסס והוא חוטף בית חולים ב"ג'ון קיו" (דנזל וושינגטון בסרט של ניק קסאווטס). אנחנו, רחמנים בני רחמנים מתחברים עם הסיפור ושמחים שבסוף, איך שהוא הכל מסתדר. לנו, אגב, מול פקיד הבנק זה לא עובד בקלות כזאת…

"מפלצת הכסף" מתחיל בדיוק כמו הסרטים הדומים לו. כולם מתכוננים לעוד תוכנית בטלויזיה, שואו כלכלי שנקרא "מפלצת הכסף" שבו ג'ורג' קלוני הוא המגיש המשופשף והמשועשע החותך את המניות בבורסה ומציע לצופים את ניחושיו המושכלים. המתח מעורב בקלילות דעת, הבמאית המיומנת ג'וליה רוברטס מחלקת הוראות אחרונות לצוות וכולם תופסים את מקומם לקראת השידור הקרקסי. הבידור והביזנס משלבים ידיים. לפתע הכל נקטע כשלאולפן פורץ בחור צעיר עם אקדח ושתי חליפות נפץ ומשבש את התוכניות. יש לו חשבון עם המגיש ובעיקר עם מניה אחת שרכש בעצתו שערכה ירד והוא הפסיד את כל כספו. הוא בא לבקש נקמה.

הסיפור המתפתח מוביל אותנו כמובן לנסיון לסילוק האיום הקיומי על אנשי הטלויזיה ולהבנת הסיבות שגרמו למניה לצנוח – האם היתה זאת רק תקלה אלגוריתמית תמימה במחשב החברה או אולי יד זדונית היתה מעורבת בעיניין. קלוני בניצוחה של רוברטס הופכים מקרבנות לחוקרים והאמת יוצאת לאור.

עד חלקו האחרון של הסרט שמביא את הפתרון, הסיפור מתגלגל היטב. גם מבחינה קולנועית – קצב נכון, עריכה מקדמת, צילומים שנותנים אפשרות לזנק בין נקודות ראות, הכל כדי להפוך אותנו למעורבים יותר, ואנחנו מעורבים. מה שמגביר את העיניין היא העובדה שפתאום מתגלה לנו שלמרות כל מה שהוליווד הרגילה אותנו – אין טובים ורעים. לכל אחד יש את האמת שלו והיא משכנעת. מי כאן נגד מי – הבחור הצעיר נגד התוכנית וקלוני ורוברטס או אולי כולנו נגד השיטה.

אבל אז מתערבת יד "מפלצת הכסף" הנעלמה והסיפור זוכה לתפנית שמקלקלת את המסיבה כולה. וכאן נכנסת אותה דילמה שבין הוליווד למממניה. זאת לא השיטה, טמבל, זה הגורם האנושי שמקלקל את השורה. ושוב התחמקה הוליווד מעונש, אכלה את העוגה והשאירה אותה שלמה ותפוחת קלוריות. האמנם ?

ג'ודי פוסטר היא שחקנית מוערכת שרוצה להתקדם ולכן היא עברה לבימוי. אבל ראו זה פלא (ואולי לא) אם כשחקנית היא בחרה פרויקטים שהיתה בהם לא מעט סניטה מוסרית וחשיבות חברתית – ראו "נהג מונית", "הנאשמים","שתיקת הכבשים" וסרטים שמעמידים אשה לבדה אל מול עולם גברי, כבמאית היא בוחרת בעיקר במיין סטרים שיש בו כניעה לקונוונציה. כך ב"חופשה משפחתית" וגם ב"איש קטן ושמו טייט"  שהיה סרטה הראשון וכך גם כאן.

נכון היא בימאית אשה, הייא גם לסבית מוצהרת ולכן התפקידים הנשיים בסרט זוכים לעדנה יותר מהתפקידים הגבריים. קלוני של הסרט הוא רגיש רברבן, קל דעת, מלהטט בסקס אפיל שלו, אבל לא חכם גדול. נסמך על יכולותיה ונסיונה וקור רוחה של רוברטס המנהלת בעצם את המערכה. עוד דמות נשית מתגלה כמוסרית יותר מהאחרים – לא אגלה ולא אסתכן בספויילר. ורוברטס שמתבגרת לאיטה (עבר זמן רב מאז "אשה יפה") מחזירה לה יכולות. אלה כבר לא החיינאלעך, זה כבר הכשרון ועדיין היא בשוונג מ"איירין ברוקוביץ".

ובאין ביקורת חברתית אמיתית, מעיף הסרט נתזים של ביקורת לסביבה הקרובה. יש אמירות על הטלויזיה והעיתונות, על הקישוריות המתהדקת ומתפוצצת על האנושות – אין פינות חשוכות שניתן להתחבא בהן ותמיד יש מישהו שיודע עליך מה שאתה רוצה להסתיר, על נאמנות וזוגיות, על אחריות הדדית וטפשות אנושית ועל הרצון הטבוע בנו להשמע ולהראות. בכל מצב ובכל אפשרות.

חבל שסופו של הסרט מקלקל את השורה ומותיר אותנו מאוכזבים. גם מבחינה תאורטית וגם בשל כשל העלילה להשאיר מתח ואמינות עד הסוף. ואולי זה המחיר שמשלמת בסופו של יום הבדיה ההוליוודית. בסוף, נופלות לה המכנסיים…

"מפלצת הכסף" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: