נובמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

ושוב מוטרד הרקול פוארו ממרבצו, התוכניות שלו משתבשות ובדרך אל החופשה שהוא כל כך ייחל לה הוא נקרא שוב באל כורחו לפתור שוב תעלומה שהוא פתר כבר כמה וכמה פעמים. למרות שזה נראה נוח ודקדנטי, המסע הזה על האוריינט אקספרס הוא חזרה מיותרת לחומרים שנלעסו טוב יותר בעבר. 7 מינוס בסולם אורשר.

כבר כמה וכמה פעמים נקרא בלש הבלגי הטוב בעולם, הרקול פוארו, יציר דמיונה הפורה של אגתה כריסטי, סופרת הבלשים הפופולארית  לעטר את מסך הקולנוע באחד מתרגילי הליטוש השכלי שלו בפיצוח פשעים חמורים. גם אל האוריינט אקספרס הוא הזדמן כבר פה ושם והביקור הבולט שלו היה ב 1974 בסרטו המשעשע של סידני לומט עם אלברט פיני בתפקיד הראשי.

הגרסה ההיא היתה המדוייקת ביותר מבחינת האוירה שהתפזרה מסביב, שם מסיבת תחפושות אריסטוקרטית שעלתה על שרטון, ותאמה את הארומה הבלשית-מחייכת שהשאירה כריסטי לממשיכיה בקולנוע.

קנת בראנה, שחקן ובמאי תאטרון (כנראה עם השגים ושם טוב) וקולנוע (פחות)  עם שאריות של שיקספיר בתדמית מחליט לאוורר את הסיפור המוכר ולהציג אותו עטוף בהגיגים פילוסופיים ומוסרניים. הסרט שהוא מציע לנו, בנסיון לעצב בויזואליות גדולה מהקולנוע האנגלי הצנוע עם אמצעים טכנים משופרים והתערבויות של עבודת מחשב, שולח אל המסך דמות שבבסיס היא גרוטסקית אך אצלו מתלבטת שלא כהרגלה ברווח שבין הטוב לרע.

במקום ההתנהלות הקלילה, המחייכת, הבטוחה בעצמה, הנפוחה מעט הוא משרטט פוארו נאנק תדיר, חמור סבר וכבד נוכחות שרוצה רק שיניחו לו. גם עיצוב הדמויות שנכלאות איתו על סיפון הרכבת המפוארת, סמל לדקדנס של ימים עברו הוא שיטחי, חסר עומק ובעיקר חסר הומור.

הסרט מתחיל בסצנה מגוחכת לחלוטין המתרחשת בשנות השלושים ליד הכותל בירושלים שבה פותר פוארו פרשית גניבה של תשמיש קודש ומשם קפיצה מאוד הזויה גאוגרפית לאיסטנבול בדרך ללונדון, דרך אותה הוא עושה ברכבת המפוארת העמוסה לעייפה בגיבורי הפרשה שתתפתח כשהרכבת תעצר על גשר, בין הרים מושלגים והרצח המדובר יתבצע על סיפונה. פוארו יחקור את הנוסעים ויפתור, כמובן בסוף את הרצח, כדי להתחבט עם מצפונו, אולי לראשונה.

ההחלטה הזאת של בראנה לשנות את אופי הטיפול בסיפור האוורירי הזה מעקרת את הסרט מרוב חינו והעיניין שבו בעיקר משום את הסיפור אנחנו מכירים ולכן זה לא מותח והחנניות היא ממנו והלאה ולכן זה לא משעשע. השורה הארוכה מאוד של כוכבים – ג'וני דפ, מישל פפיפר, ג'ודי דנץ' ווילם דפו, ג'וש ג'אד, פנלופה קרוז ובראנה עצמו במרכז גם היא לא תורמת והתחושה היא שההופעה של כל אחד ואחד נעשתה בניגוד לרצונם. בלי אנרגיות וללא הנאה שהיא. זכרה של אינגריד ברגמן מהסרט של לומט מהדהד בזכרון כדוגמה להצגה אמיתית.

הזכרון של הסרט הקודם והבזקות כאלה ואחרות, מוצלחות יותר של  פוארו בקולנוע ובטלויזיה עדיין שמור אצלנו ולכן לא ברור מה דחף את בראנה לטלטל אותו ממרבצו. מה שלא יהיה, התוצאה היא מטרד לא קטן, בהחלט לא מצדיק את ההוצאות.

"רצח באורינט אקספרס" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Murder on the Orient Express

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

מאי 30th, 2016 by גידי אורשר

זה הפך מזמן לטקס קבוע, הויכוח עם רופא השיניים שלי מה נעלה יותר – ספרות או קולנוע. במערכת יחסים שנמשכת כבר למעלה משלושים שנים שייפנו וצחצחנו כבר את כל הטיעונים , כולל זה שמבדיל בין המופשט של הספרות למוחשי של הקולנוע, בין החלום הפרטי של הספרות לחזון המשותף של הקולנוע. הוא מביא דוגמאות איך אין אפשרות לתרגם ספרות קאנונית לקולנוע פופולארי ואני שולח אותו לכמה דוגמאות מוצלחות כאלה. הויכוח מסתיים בדרך כלל שהוא מפעיל עלי את המקדח המאיים ואומר לי פשוט לשתוק ולפתוח את הפה…

התור שלי אצל השיננית שלו נדחה רק בשבוע שעבר וטוב שכך משום שאם היייתי פוגש עכשיו את הדוקטור, לא הייתי יכול להסביר את הנחיתות של עיבוד ספרו של לואיס קרול לקולנוע. טים ברטון,במאי עם חזון סוריאליסטי ודמיון מפותח נוגע בסיפור כבר פעם שניה – לראשונה כבמאי לפני שש שנים עם "אליס בארץ הפלאות" ועכשיו כמפיק ב"אליס מבעד למראה", ספר המשך של קרול (שהיה שם עט. שמו האמיתי היה צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון) שנכתב  ב 1871 והופק ע"י דיסני בתקווה למקסם את הרווחים האדירים מהסרט הראשון.

הספרים של קרול רוויים בדמיון, הומור, חכמת חיים והמון הרהורים פילוסופיים שהופכים אותו לאחד מספרי ההתבגרות וההרפתקאות החשובים והמהנים יותר של התרבות האנושית. מסעותיה של הילדה – שבגרה בסרט ההמשך, אל עולם הצעצועים שבחדרה, מסעות ההופכים מוחשיים וסמליים כאחד, החושפים את הגחמות האנושיות וצובעים אותן במשחקי מילים ושעשועי הגיון, בעובדות ובפרודיות היו לאייקונים ומטבעות לשון לאורכה ולרוחבה של הציויליזציה. כל זה חמק מהעיבודים הקולנועיים גם בפרק הראשון וגם כאן בניצוחו של במאי החבובות ג'יימס בובין עם השפעת משלחים של המפיק ברטון.

במקום קולנוע של חינניות, של המקוריות, של מעורבות ותחכום יוצא מתחת היד הכבדה של אולפני דיסני, שאיבדו את יתרונות השובבות ווההמצאה אחרי לכתו של המייסד, סרט שהיותרה מסמלת אותו יותר מכל. הרבה יותר מידי אמצעים, פטנטים, פיצ'פקס, צעצועים, צבעים וצורות גודשים את המסך ולא משאירים שום מקום לקסם השנון שנדף מהספר. זהו קולנוע המתגאה ביכולות הפיסיות-ויזואליות שלו, האפשריות עכשיו ביתר שאת בעידן המחשב ומזניח את הרוח המיוחדת שנשבה בין דפי הספר אל הדמיון של הקורא.

העלילה כאן, גם היא עיבוד די חופשי של המקור מורכבת משלושה סיפורים מקבילים. אליס ומעמדה החברתי כאשה בתקופה הויקטוריאנית שצריכה להתמודד עם עולם הגברים ולהוכיח בעלות על עצמה ועל יכולותיה ורכושה. הכובען הקודר וחיפושיו אחרי משפחתו שאבדה במהלך הזמן וסיפור היריבות בין שתי המלכות – האדומה הרעה והלבנה הזכה והמקור למאבקים הללו בניהן. שני חבלים אוגדים את הסיפורים הללו – המסע אל ממלכת הזמן ופגישה עימו והמסגרת המוכיחה עצמה שוב של חשיבות המשפחה. ובסופו של הסרט אנו חוזרים שוב אל אותה מסקנה שנחקקה כבר לפני כשמונים שנה על כותל המזרח של הקולנוע "אין מקום כמו הבית" ("הקוסם מארץ עוץ", 1939).

הקולנוע הסוריאליסטי של ברטון זולג לו גם הנה, איך לא, ומציע אופציה לחלום, אבל דוקא ריבוי הפרטים שלו המסתיר את העיקר, הופך את המסע הזה אל המשל לרוב מהמורות על לא דבר. הכל מתמסמס כאן בהעדר רוח טובה והתוצאה משאירה אותנו שווי נפש. איפה ההתפעמות של המקור ? איפה אם ההמצאה.

כמו בסרטים הקודמים של ברטון כבמאי ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד") גם כאן השחקנים נאנקים תחת שכבות עבות של איפור שלא מאפשר להם משחק ומשום שקשה להם להאחז גם בתסריט הרעוע של לינדה וולוורטון, שיתופם של ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר (הקבועים), אן האת'אווי, סשה ברון כהן וגם מיה ואסיקובסקה לא מוסיף דבר לתערובת הכללית של יכולת דלילה וחמדנות בוערת.

בשורה התחתונה נאמר שהסרט לא נורא – הוא פשוט סתמי וימוג במהרה. וחבל רק על הספר שעכשיו הצעירים שכבר ראו את הסרט יוותרו על ההנאה האמיתית הכרוכה בין דפיו.

"אליס מבעד למראה" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

אוקטובר 26th, 2015 by גידי אורשר

לא פעם בשנים האחרונות אל מול סרט חדש בו הוא משתתף, אני שואל את עצמי מה יש לג'וני דפ להסתיר מאיתנו. הוא בחור יפה, סקסאפיל והכל, אפילו די מוכשר למרות המגוון ההולך מצטמצם של דמויות אופי שהוא מגלם, יכול בהחלט לברור לעצמו את הפרויקטים המונחים לרגליו, תופס מקום מרכזי בכותל המזרח של בית התהילה ההוליוודי, ובכל זאת הוא כל הזמן, כמעט, מסתתר מאחורי מסכות. פורים שפיל אמיתי.

ההתחלה נעוצה עמוק בשיתוף הפעולה המורבידי שלו עם טים ברטון ("המספריים של אדוארד" ו"אד ווד") וממשיכה עם ברטון ברקע ("סוויני טוד", "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות") וסדרת "שודדי הקריביים" ומופעים כמו "הפרש הבודד" , "אל תוך היערות", "צ'ארלי מורדכי" ועכשיו "חוקי הפשע". מעט מאוד מפגשי פנים-מול-פנים היו לנו איתו כמו ב"אויבי הציבור" סרטו של מייקל מאן בו גילם את דמותו של הגנגסטר האגדי ג'ון דילינג'ר.

בכל הסרטים הללו הוא נחבא מאחורי איפור כבד, שינוי דרמטי בצורה החיצונית מהלכים שיכולים היו להיות אקספרסיוניסטים אלמלא היו קרקסיים גרידא. לעיתים הוא מגלם כך דמויות אמיתיות, מהעבר הרחוק והקרוב, לעיתים דמויות בדיוניות, אבל תמיד בעיקר בגלל האופי התיאטראלי של המבצע הקולנועי, מתלווה לאירוע טעם של מטען יתר.

"חוקי הפשע" הוא סיפור המתבסס על מקרה אמיתי, סיפורו של פושטק עירוני קטן מדרום בוסטון, ג'יימס וויטי בולג'ר שעלה לגדולה בשנות ה- 70 בעקבות עסקה שעשה עם חבר ילדות שהיה גם סוכן FBI להלשין על אנשי המאפיה האיטלקית ששלטו בחלקים נרחבים של העיר. בולג'ר, אירי במוצאו ופסיכופט לא קטן בהתנהגותו מחליט לשבור את החוקים הלא כתובים של העולם התחתון למען הרחבת הטריטוריה וכוח ההשפעה שלו והופך לאימת הסביבה. רצח, סמים, סחיטה, אלימות לא עומדים בדרכו וחלק מהעיניינים הוא סוגר באופן אישי.

"חוקי הפשע" אינו סרט מוסר יותר מכל סרט גנגסטרים ממוצע אחר. אין לו אג'נדה חינוכית, מוסר השכל לפזר באופן בולט יותר ולמרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי (ומתי כבר נבין שעובדה זאת אינה יכולה להפוך סרט רע ומשעמם או סתמי  למשהו אחר) הוא בסך הכל, בסופו של דבר סרט פעולה ולא מהתוססים והמותחים שבז'אנר. כריס קופר ("אחים בדם", "לב לא שפוי") הבמאי בוחר שלא להכנס לדילמות ולפינות שיש בהן עיניין, אבל הן אולי מסובכות לפיתוח ולכן הוא הולך בין הטיפות. זה אולי לא מרטיב, הבעיה היא שזה גם לא מרגש או אפילו לא תמיד מעניין.

זוית חשובה ולא מנוצלת כאן היא סיפור היחסים, שאינם, עם אחיו – בילי בולג'ר שהיה סנטור מטעם מדינת מסצ'וסטס ואחד האנשים המשפיעים במדינה  והלך בדרך שונה לחלוטין מדרכו של מי שצמח באותו מטבח של אותה אמא. קופר  מכיר, לפחות מ"אחים בדם" את האפשרות לעסוק ביחסים בין אחים, על המורכבות שלהם, האחריות ההדדית והגורל השונה המצפה לכל אחד מהם. כאן, למרות שלצורך גילום התפקיד הוא מעסיק את אחד השחקנים המבוקשים והפוטנטים משני צידי האוקיאנוס, את בנדיקט קאמברבאץ', הוא מחמיץ את האפשרות לפתח לפנינו מערכת יחסים שתשפיע על אחד האחים, שניהם או הקהל באולם. כלום – כאילו אין קשר כזה.

עוד אספקט אפשרי לטיפול בסיפור הוא שיתוף הפעולה עם ג'ון קונולי , איש החוק שגולש לא אחת לטעום ממנעמי העולם התחתון חמוש במגיני השלטון – התג המשטרתי והאקדח. קונולי הוא דמות מורכבת שזוכה להרבה זמן מסך. אדם המתנדנד בין שני הקטבים של החוק ומנסה למצוץ כמה שאפשר לטובת הקריירה שלו. למרות כל אלה, אנחנו לא מכירים אותו באמת והוא נשאר, למרות הגילום האמין שלו ע"י האוסטרלי ג'ואל אדג'רטון, סיפור לא מפוענח ושאבלוני.

גם היחסים עם הנשים בסרט מחטיאים עיניין. יש שלוש כאלה . אמא בולג'ר שמופיעה לשניות אחדות, אשתו של ג'ימי  שנעלמת מהר מאוד גם היא לאחר מות בנם ולא ברור מה יחסה לאבי בנה ואשתו של קונולי (ג'וליאן ניקולסון) שלזכותה עומד רגע נפלא אחד בסרט , במפגש מצמרר עם ג'ימי האורח בביתו של איש החוק.

ועל כולם בולג'ר עצמו, ג'וני דפ שעושה מאמץ להיות קשוח, קר, אכזרי, קמוץ שפתיים, אבל הוא באמת לא יותר מזה. קופר לא מציב בפניו אפשרויות לחשוף את המניעים הפסיכוטיים-הנסיבתיים-העובדתיים שעשו אותו לגנגסטר חד המעש שהיה. זאת עובדה והשניים מתמודדים עם העובדות המוצגות בסרט בחומרים בסיסיים, ללא פיתוח, ללא הסבר, ללא שום זוית תמטית. ובעצם – בלי סיבה נראית לעיין.

מה שנשאר זה סרט אקאשן די סתמי שישאר אולי בזכרון בגלל מלאכת האיפור הנוכחית על פרצופו חד ההבעה של דפ, עם הרבה סימני שאלה ובורות כרויים שלא התמלאו בחומרים נכונים, כאלה שצופים שמחכים לקולנוע מרתק, יכולים ליפול בהם בקלות

"חוקי הפשע" – 7 בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: