אוגוסט 4th, 2017 by גידי אורשר

האמת היא שקשה לי להחליט האם "פצצה אטומית" היא סרט בנים או סרט בנות.  מצד אחד לפנינו סרט שפעם היינו קוראים לו "סרט ליומיות", השעה וחצי שבה נפגשים הבנים, לאחר צהריים של פורענות בזמן פנוי כדי לחטוף קצת אקשן רווי טסטוסטרון עם אלימות וסקס על קצה המזלג ואופציה נוספת לסדר את העולם המקביל של הקולנוע בשורה מנצחת של הטובים נגד הרעים.

מאידך זה יכול להיות גם סרט בנות שמקבלות כאן שעה וחצי של כוח נשי בדמותה של גיבורה, פאם פטאל אמיתית שיכולה הכל, תמיד ועל כולם, בייחוד על עולם שהוא עולם גברי שנראה סגור ובלתי חדיר. אשה המגשימה את עצמה, עושה לגברים מה שהם בדרך כלל עושים לה ולעצמם, מראה להם מהיכן יורה האקדח ועל איזה אף נוחת האגרוף. ומלבד זה גם אוהבת נשים אחרות. וגם גברים. שטה חופשי בעולם המימוש הפיסי.

האמת, כמו שאומר ייונסקו ב"זמרת בעלת הקרחת" נמצאת בין השניים, או גם וגם. ולכן אני באמת לא יודע אם לכוון לסרט את הבנים או את הבנות…

לתוך הסיר המבעבע של גיבורים כל יכולים מטעם עולם הריגול מחד והרומנים הגרפיים מאידך מזנקת עכשיו גם שרליז ת'רון בתפקיד הסוכנת המאומנת מאוד לוריין ברוטון ודוחקת לרגע את כל הכל יכולים, האמיצים, הנועזים בעורף האוייב, קוסמי הפעולה ואבירי השרידות. ואם בימים אלה העיסוק של חשיפת הנוכלים הוא עיסוקה של העיתונות, בימים של המלחמה הקרה עשו את זה מקצועני האקשן האמיתיים שיכולים היו לראות מבעד למסכות השקרים והבגידה בהם פעלו.

"פצצה אטומית" של הבמאי דויד ליץ' (לא לבלבל עם דויד לינץ' שזה משהוא אחר) מחזיר אותנו לימים ההם, לברלין השסועה שלפני נפילת החומה בעלילה שעיקרה חיפוש אחרי רשימת מרגלים רוסיים. ושוב נפרש לפנינו עולם הריגול האפלולי, הפעם על רקע ברלין לפני שהפכה מטרופולין ובירת התרבות האירופאית, שנראית רגועה ומשעממת על פניה אולם רוחשת כל רע ומזימה אפשרית מתחת לפני השטח. צילומי לילה, חדרים סגורים, פיסות מונומנטים שפעם היו סימליים כל כך (כיכר הכנסיה במערב ואלכסנדרפלאץ במזרח ואפילו החיאה שכולה טעות של נמל התעופה טמפלהוף שהוחזר לחיים בשביל הקולנוע).

טוב, זה לא ג'ון לה קארה, אבל העלילה המסובכת והמפותלת באמת לא חשובה אל מול היכולות המוכחות של ת'רון להציע יכולת פיסית קיצונית ששולחת את ג'יימס בונד לערבון מוגבל.  תוכלו להשתכשך כאן בסצנה אחת, מרשימה במיוחד לקראת סופו של הסרט, כעשר דקות ויותר של כוריאוגרפיה קיומית… ערבלו גם את הסיפור שמחליף צדדים ונאמנויות עם הצילומים האקספסיביים בכחלחל וכתום ובכל זוית אפשרית ואת העריכה ההיסטרית והרי לכם/ן הסרט לבילוי בהחלט שווה לערב קייץ חם במזרח התיכון. אם לברוח מהחדשות, הנה אופציה אפשרית בהחלט, ואת ההגיון נא להשאיר  בבית.

"פצצה אטומית" – 8 בסולם אורשר.

Atomic Blonde

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

יולי 14th, 2017 by גידי אורשר

קומדית פעולה פרווה מאוד מחזירה את ברוס ויליס לכמה רגעים אל המסך, שוב בתפקיד ראשי שמנסה לקבץ את המרכיבים המוכרים של הדמות שפעם היתה בעלה של דמי מור. יש קצת מהבלש הפרטי הפרוע, יש טיפה מההזיה ההזויה של וניס ביץ' בל.א. ויש טיפול של קבוצת תמיכה גם בג'ון גודמן שמביא איתו לסרט רק קצת משאריותיו. 7 מינוס בסולם אורשר.

מידי פעם זקוק ברוס וויליס לאישורי נוכחות בקולנוע ובין הופעות אורח פה ושם יש צורך גם להתאמץ קצת יותר. וכך, כדי לחלץ עצמות מזדקנות, שהרי הבחור הוא כבר בן שישים ושלוש, הוא יוצא למבצעים דוגמת "בלשי אל איי" שבמקור נקרא בכלל "היה היה בווניס", שזה איזור תוסס וצעיר ליד החוף הפסיפי.

ויליס נקבע בתודעה כשחקן פעולה עוד מימי "מת לחיות" על המשכיו, אבל העווית הקומית-רומנטית דבקה בו עוד קודם, מסדרת "בלשים בלילה" הטלויזיונית ואת זאת הוא חוזר ומשחזר, לפחות מנסה לעשות זאת גם כאן. המודל לחיקוי הוא "ביג לובובסקי" של האחים כהן ולא רק בגלל השתתפותו של ג'ון גודמן, כשגם כאן הדמות המרכזית היא זרוקה ונון שלנטית. זהו סיפורו של הבלש הפרטי השלומפר סטיב פורד שמסתבך עם שורה מתארכת של טיפוסים אקצנטרים בלוס אנג'לס בעקבות המסע שהוא עורך להחזיר לעצמו את ידידו הטוב החטוף, הכלב באדי.

וויליס מנסה, נונשלאנט מוצהר, עובר בין כל המכשולים בנסיון לא ליפול לבורות שיכולים לתקוע אותו באמת עמוק, גם בסיפור העלילה וגם בטיפול הקולנועי שמציעים לו האחים מרק ורוב קאלן, מסתובב ליד "שלום לבלש של אלטמן אבל לא מצליח לגעת, ומשאיר אותנו בעצם די אדישים. לא איכפת לנו באמת למה זה קורה לו ואיך העיניינים יפתרו ויתגלגלו לסוף צפוי.

בסה"כ, הסרט תקוע בין המיצרים – הוא לא מספיק טוב כדי להיות מותח או מצחיק ולא מספיק רע כדי להפוך לקאלט. ככה הוא באמצע.

"בלשי אל איי" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Once Upon a Time in Venice

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

פברואר 26th, 2016 by גידי אורשר

קשה להתבונן היום על סיפורו של דלטון טרמבו, הרשימות השחורות של הוליווד, ברודווי והציבוריות האמריקאית הרדופה והרודפת של שנות החמישים שלא דרך הפילטר, אם תרצו דמעה שקופה של הסביבה החברתית התרבותית הקרובה לנו היום. המציאות בה מתרחש הסרט ומוסר ההשכל העולה ממנה מסיטים אולי את המבט מהאמצעים בהם ניתכת המציאות הזאת על המסך, אולם זה אולי אחד המקרים הבודדים שסיפורת סינמטית כזאת יכולה לבוא בחשבון. המטרה מצדיקה את הדרך.

ג'יי רוץ' ("פגוש את ההורים", "פגוש את הפוקרס" ו"אוסטין פאוורס") הוא אולי, על פי נסיונו הקודם, לא בדיוק האיש שאמנות הקולנוע הצרופה היתה מפקידה בידיו את המשימה, אבל גם אם הסרט אינו פנינה קולנועית הוא מציע, עדיין, כלי די יעיל לנסיעת המסרים ההומאניים הנכונים במאבק הבלתי פוסק בלאומנות האטומה של ההמון ושליחיו הציניים. "טרמבו" הוא קולנוע פופולארי בתוצאה, מייינסטרים בהתכוונות וחץ די רעיל במי שהוא פוגע.

לא יודע כמה מכם מכירים את השם דלטון טרמבו. האיש, עם השם בצלצול צרפתי הפך להיות חלק ממחזור הדם שלי עם ספר שפרסם  ממש בשנה בה פרצה מלחמת העולם השניה, 1939 בשם "ג'וני שב משדה הקרב", ספר שהפך אח"כ גם למחזה וגם לסרט קולנוע. היה זה סיפור המבוסס על מקרה אמיתי המתרחש בעת מלחמת העולם הראשונה, עם חייל בריטי שגופו נקרע ואבריו נתלשו והוא חוזר הביתה במצב איום. כמובן ספר אנטי מלחמתי שלא מצא חן בעיני השלטונות ששולחים ילדים לקרב, באשר הם.

טראמבו, סופר, מחזאי, תסריטאי אמריקאי התפרסם מאוד בימי צייד המכשפות, אותם ימים ארורים שנשארו ככתם על לוח השייש הבוהק של הדמוקרטיה האמריקאית, ימים בהם חיפשו חברי קונגרס ופוליטיקאים קיקיוניים וצמאי פרסום מן הימין השמרני כותרות ובחרו לעשות את זה על גבם של המפורסמים מהקולנוע והבמה, הוליווד וברודווי.

הטענה היתה "נסיון לנקות את אמריקה מגוונים אדומים וורודים חתרניים של המפלגה הקומוניסטית", כלי הרכב הציבורי היתה החרדה של הציבור האמריקאי מהפצצה האטומית והאיום הסובייטי להשתלט על העולם והתוצאה היה מסע דה לגיטימציה של אלפי אנשים רק בגלל דעותיהם החברתיות והפוליטיות. מסע שהביא למותם של אחדים, מאסרם של אחרים והחרמתם של רבים מהיוצרים שלא רצו לשתף פעולה עם המעשים המעוותים של וועדות הקונגרס והסנאט. בסופו של יום, כשאמריקה התעשתה, נזרקו הסנטורים והקונגרסמנים המושחתים מכל המדרגות, נשלחו לדיראון עולם והתקופה הפכה לסמל של שפל מוסרי היסטורי.

טראמבו היה אחד מעשרת היוצרים, בעיקר תסריטאים וכמה במאים שנקראו להעיד בפני הוועדה של הקונגרס וסרבו להעיד על חבריהם ולהלשין עליהם, כפי שעשה למשל אחד איליה קזאן, ושלמו במחיר כבד של הכנסת שמם ל"רשימה השחורה" שהדירה אותם מעבודה ומיכולת להתפרנס. טראמבו שהה גם זמן מסויים בכלא, אולם לא לתקופה ארוכה, על בזיון הקונגרס.

לאחר שחרורו עבר למקסיקו, שם ניסה לכתוב תחת שם בדוי להוליווד וגם הצליח מידי פעם,  בין השאר כתב את התסריט ל"חופשה ברומא" הנפלא של ויליאם ווילר עם גרגורי פק ואודרי הפבורן (1953), תחת השם איאן מקלין האנטר.  רק בשנות השישים בעקבות התעקשותו של קירק דאגלאס חזר לפרסם בשמו והיה חתום כתסריטאי על שני סרטי ענק  "אקסודוס" של אוטו פרמינג'ר על פי ליאון יוריס ו"ספרטקוס" של סטנלי קובריק.

הסרט של רוץ' מכוון מטרה ועושה זאת בדרך הפשוטה והישירה ביותר בדרך המניפולטיבית של קולנוע שאין לו יומרות. ואולי זה יתרונו. רוץ' עושה את זה ישיר, בלי להתחבא ועם ארסנל מוכח של טריקים שממקמים את הקהל במקום הנכון. של הטובים מול הרעים. של הצודקים מול הטועים. של הסובלים מול הרודפים האכזריים שלהם. אין כמעט גווני ביניים, זה שחור מול לבן, טרמבו וחבריו התסריטאים מן השמאל מול הדה הופר, ג'ון ווין והוועדות לפעילות אנטי אמריקאית של הקונגרס והסנט.

השפה – מלודרמטית. האמצעים – רגשניים והתוצאה לכן אפקטיבית. האם גם יוסקו המסקנות ? תלוי את מי שואלים…

ביישום הקולועי שלו מעלה "טרמבו" את השאלה האם זה לגיטימי ובאילו מקרים אנחנו יכולים לוותר על דיון בצורה כדי לדבר בתוכן, בעיקר. מתי מטרה מקדשת את האמצעים, הקולנועיים במקרה הזה. התשובה – כמובן אישית ותלויה בחריפותו של מצב הצבירה של הצופה וערכיו. בשבילי, בעת הזאת, זה בהחלט מספק ואולי אפילו יותר. זהו סרט חשוב ומעורר מחשבה אצל מי שעדיין מסוגל לחשוב…

התסריט שכתבו ג'ון מקנמרה וברוס קוק על פי ספרו אינו חודר עמוק מידי לתוך הדמות המרכזית והוא מציג בעיקר מניירות. דמות גדולה מהחיים, כיאות לדרמה ביוגרפית מרוממת מעם, דמות אגוצנטרית שגם האידיאולוגיה שלה נראית דווקאית. באחת הסצנות מאשים אותו חברו התסריטאי ארלן הירד שהוא חושב בשמאל וחי לו בימין, ברווחה כלכלית. גם הדרך שבה הוא מונח על המסך – המשקפיים הכבדות, הסיגריה עם פיה, הכתיבה באמבטיה, הטקסטים המתוחכמים והמצוחצחים, היחס למשפחה והעמידה מול התעמרות הממסד, כל אלה מעצימים עד למעבר לגבול הריאליסטי את האיש שודאי היו לו גם חולשות שאינן מוצגות כאן.

גם חלק מהדמויות האחרות מטופלות על גבול הקריקטורה, בייחוד ה BAD GUYS. הרשעות המחודדת של הרכילאית הדה הופר שרדפה אותו, האטימות הבהמית לא מעט של ג'ון וווין, המוזרות של אוטו פרמינג'ר שלקח אותו לכתוב את התסריט של "אקסודוס". אבל אוסף מרשים של שחקנים שהתגייסו למשימה, אני מניח גם מתוך שליחות, מחזיק את הספינה היטב מעל פני המיים. ג'ון גודמן המשעשע כמפיק סרטי ה"בי מוביס" שמציע לטרמבו עבודה, אמנם בשכר נמוך בימים של חרם וחורבן כלכלי, לואי סי.קיי כחברו התסריטאי הרש המשמש לו כהד מוסרי או דין אוג'ורמן הצעיר בתפקיד קירק דאגלס שהיה אמיץ מספיק כדי לתלות מחדש את שמו של טרמבו על מסך הקולנוע ההוליוודי עם "ספרטקוס" שהפיק.

את דמותו של טראמבו מגלם לא אחר מאשר בריאן קרנסטון כוכב "שובר שורות" הנראה כאן כפי שמעולם לא ראיתם אותו המתמודד , ממש בשעות אלה על פרס השחקן בתחרות האוסקר ולטעמי – עושה את העבודה המוצלחת ביותר ברשימת המתחרים.

"טרמבו", כאמור הוא סרט חשוב בגלל מה שיש לו להגיד לנו ומשום שהוא מגיע אלינו בדיוק ברגעים בהם הבטן המוסרית, החברתית והאנושית שלנו חשופה ופגיעה. הוא מציע אמת הסטורית, מציב תמרור אזהרה ומבט מרגש במידה על מקרה פרטי אחד והשלכותיו, לפני שהוא הופך לצונאמי מסוכן שנזקים ממנו יהיו יקרים לתיקון. ואולי גם בלתי אפשריים.

"טרמבו" – 8 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: