אוגוסט 3rd, 2016 by גידי אורשר

סרט חמישי בסדרת "ג'ייסון בורן", שוב עם מאט דמון ופול גרינגראס מוכיח שהסדרה בנחיתה לא נעימה. סוכן חשאי נרדף במעבר הכרתי – מחיפוש זהות וזכרון לנקמה ברוצח האב, ממלחמה במנהל המושחת של ה CIA למלחמה בגיל המתקדם, כלי רכב הרוסים במסע אקשן שנסמך בעיקר על עריכה היסטרית וצילום מלנכולי באור נמוך, מסר מאיים על עתיד הפרטיות בעולם ההופך חשוף לחלוטין ושחקנים שאין להם בשר לדמויות שאבלוניות. אבל המעריצים יבואו.

My name is Jason Bourne. You killed my father, prepare to die !

נדמה לי שמאז המרדף הסופי ב"האחים בלוז" של ג'ון לאנדיס שהיה נהג פעלולים חובב בעצמו לא נרצחו באופן פוטוגני ואלים כל כך הרבה כלי רכב כמו בהמשך מספר 4 לסדרת סרטי "ג'ייסון בורן" – "זהות כפולה" 2002, "זהות במלכודת" 2004, "זהות אבודה" 2007 ועכשיו "ג'ייסון בורן", רובם (להוציא הסרט הראשון שביים דאג ליימן) של הבמאי פול גרינגראס והכוכב בתפקיד הראשי מאט דמון. הטבח גדול מזה המתרחש אפילו בסרטי האסונות והאפוקליפה החייזריים המתקיפים אותנו מידי קייץ ואפילו מפרקי האקשן של סרטי ג'יימס בונד רוויי התקציב והפעילות, המקבילות של הסדרה המתפתחת הזאת.

ההשוואה מתבקשת : לא רק שמדובר בסוכן חשאי שפועל מחוץ למסגרת. לא רק שראשי התיבות של השמות זהים – JB, לא רק שההיסטוריה המתפתחת דומה – אמנם שון קונרי זנח את הסדרה אחרי חמישה סרטים וחזר אליה לעוד אחר אחרי אפיזודה מגוחכת עם ג'ורג' לאזנבי ודמון עזב אחרי שלושה וחזר אחרי אפיזודה דומה עם ג'רמי רנר, גם האוירה האפלה, שאלות של זהות וזכרון ונקמה במחסלי דמות הורית – כל אלה הופכים את הסדרה הארוכה בקולנוע עם זאת המתפתחת כאן, לסדרות-אחיות.

כמו באומנות קונספטואלית שבה הרעיון חשוב יותר מהיצירה המוגשת, כך גם באמנות האקשן הקונספטואלי המופגן כאן, יש בתאוריות ובקישורים של הסרט לעולם קולנוע הפעולה ובייחוד עולם הסוכנים החשאיים בקולנוע הרבה יותר ממה שמגישים לנו כאן גרינגארס-דמון ואנשיהם על המסך. הנושא של הזהות – מי אני, מה אני הולך ומטשטש עד כלא היה בכלל, נושא הזכרון תופס את מקומו ופורץ ועולה עיניין הנקמה. אבל בלי להכיר את הפרקים הקודמים, ואולי גם את הספר במקור של רוברט לדלום חלק גדול מהצופים יבואו הנה בגלל דמון ששומר על מבנה גוף שרירי מעורר קנאה בגילו המתקדם במהירות ובעיקר בשביל האקשן.

ומילה טובה על זה. גם כאן, בניגוד להמון סרטי קייץ האקשן הוא אנושי. כלומר הגיבורים הם בני אדם שנאבקים זה בזה, האמוציות אנושיות, היכולות מוגבלות לכוח השרירים המאומנים של בשר ודם ורק העריכה ההיסטרית, המהירה מאוד מגבירה את הקצב האנושי. נכון, גם כאן השימוש בעזרי ה CGI לא מצומצם, אבל נדמה שבתחרות בין האדם למכונה, הראשון מנצח. וטורי המכוניות והאופנועים שנשארו מאחור, רק יכולים להעיד על כך היטב.

ג'ייסון בורן עצמו נמצא כאן על פרשת דרכים וחייב להחליט לאן ילך. האם הוא נשאר סוכן צללים, האם יחזור הביתה לסוכנות הביון שניצלה אותו ורדפה אחריו לחסלו, בהתחלף המנהלים או שפשוט יפרוש ויעלם לכולם מהעיניים לעיסוקים פרטיים, כמו תחרויות אגרוף, כמו שהוא עושה בתחילת הסרט. זאת גם החלטה של מפיקי הסרט שאני מניח דנים בה עכשיו עם השחקן הראשי שהוא או-טו-טו בן חמישים.

למי שמאוד רוצה לדעת על מה הפרק הנוכחי – בורן מנסה לגלות, בעזרת אשת מחשבים ידידותית מי היה אביו ומנסה לרענן את זכרונו בתמונה מטושטשת שנחרטה במוחו ביום בו נהרג האיש. מנהל סוכנות הביון מנסה לאתר אותו בעזרת רשת לווינים ואינטרנט עולמית המאיימת על הפרטיות האישית – גלובלית ונעזר בסוכנת קרייריסטית ומחסל שעושה בשבילו את העבודה כבר שנים. בורן נזכר לבסוף ויוצא לקרב האחרון. ובדרך נשרכת אותה שיירה ארוכה של כלי רכב הרוסים.

בסיכומו של דבר מה שיש כאן זה אקשן. הרבה, מהר, יקר, ומצולם בתאורה קלושה כדי לשפוך מלנכוליה בתוך המרק הסוער הזה, ואולי גם כדי לא לראות היטב איך גיבורנו הזדקן. מי שמחפש אמירות נוספות – אולי על גוויעתה של הפרטיות, יוכל למצוא כאן חנות צעצועים שלמה שכולה מחשבים, מצלמות ואמצעי קשר אחרים שיוכיחו את התזה הקונספירטיבית. ויש גם שחקנים שמציעים בהעדר חומרים לעבוד איתם את המינימום הנדרש, גם דמון בתפקיד הראשי וגם טומי לי ג'ונס (הנפלא בדרך כלל, כאן רחמים על הבן אדם) וגם אלישיה ויקנדר, וינסנט קאסל וג'וליה סטיילס שנעלמת מהר מאוד.

הנה פרק חמישי בסדרה בדעיכה, אבל בהוליווד אי אפשר לדעת מה ילד יום, או סוכן חשאי רב מעללים.

"ג'ייסון בורן" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: