נובמבר 5th, 2017 by גידי אורשר

ג'ורג' קלוני יכול היה להסתפק בעמדת המגה סלבריטי שלו ולהביט משם על העולם, אבל לאיש יש אג'נדה, פוליטית וחברתית והוא מנסה לתת לה ביטוי בסרטים שלו. הוא משלם על זה מחיר גם במסקנות וגם בסגנון הביקורות שהוא חוטף. טוב, כבר שנים רבות אני נמנע מהשתתפות בהקרנות מוקדמות המכנסות את מיטב הנוער לאירועי כיבוד והחלפת דעות, אך לפי החיוכים ביציאה של הצופים מן הישוב שאיתם ראיתי את הסרט, הבנתי שאלה דוקא אהבו מה שראו. כמוני. 9 בסולם אורשר.

אולי ההתקפות להן זכה הסרט בביקורת האמריקאית והתגובה הצוננת מטעם הקופות שם לסרט שעל פניו  אמור להיות רב מכר מוכיחות שיש במה שגורג' קלוני מנסה לאמר לנו, ובעיקר לאמריקאים מידה לא מבוטלת של אמת. בסך הכל אנשים לא אוהבים שמראים להם כמה הם צבועים, גזענים, אנוכיים, שקרנים ונצלנים – רשימה חלקית, אפילו אם הוא עושה את זה בחן ועם חיוך, אותו חיוך מיוחד של קלוני שהוא יותר עווית מסתם מאור פנים. ב"סודות הפרברים" הוא עושה את זה באלגוריה, ולמי שלא הבין את הרמז גם באופן ישיר, בפרוש שלה המונח לצידה.

התסריט, לפחות חלק מהסיפור הוא מתוצרת האחים כהן (רואים ומרגישים היטב) ונכתב אי שם בתחילת דרכם הקולנועית, והוא אופייני לטיפול שלהם במרכיבי החברה האמריקאית. והטיפול הזה, אנחנו יודעים כבר ממפגשינו עימם, לא היה בכפפות של משי. מבריק, משעשע אבל גם חד ופוצע כתער. קלוני, שעבר עם הכהנים כבר במעלה ארבעה סרטים לפחות התממשק עימם כראוי  וקלט מניחוחם, החליט לקחת את התסריט הזנוח , להוסיף לו עלילת משנה משלו ובטעמו החברתי החריף ולביים – כסרט שישי ברזומה שלו. הסרט שהוא מעמיד בפנינו עוסק בתדמיות ובשברן ואת זה, בכל מקום קשה לקבל ככתב אשמה המוטח בפנים.

התוצאה היא אמנם שילוב של שמן ומיים, של חומרים אלגורים האגורים בקומדית פשע שחורה, משעשעת  ומעוצבת בחלק אחד עם חומרים נוקבים, כמעט תעודיים בחלק אחר שעריכה מקבילה המתכווצת לקראת השיא הופכת לתרכובת מוסר ברת משמעות. האיום על הבית מבפנים והאיום עליו מבחוץ מתעבים יחדיו והם קטלניים באותה מידה ומסכנים את החברה – שחורים ולבנים באותה מידה.

שני סיפורים, כאמור – מתרחשים בסברביקון, פרבר חלומות אמריקאי אידאלי בשנות החמישים. הראשון מופנה פנימה, לתוך משפחה לבנה, אב, אם ואחותה התאומה והבן הצעיר שמסתבכים בכספים, בתאונת דרכים, עם הביטוח ועם הז'לובים של השוק השחור בסיפור ההולך ומסתחרר לאלימות קיצונית. השני על האיום החיצוני הוא סיפורה של משפחה שחורה שבאה להתגורר בסביבה הלבנה, שאינה מוכנה לקבל את השונה, את האחר ומעוררת בעצם נוכחותה השקטה והפסיבית את היצרים האפלים ואלימות השכנים. הסיפור השני, אגב מבוסס על מקרה אמיתי.

שני הסיפורים, המתנהלים במקביל ומלווים-משליכים זה על זה באימה המתקדרת מעל הדמויות מטופלים ע"י קלוני בסגנונות שונים. בעוד שסיפורה של המשפחה הלבנה משורטטט בקוים סאטיריים המדגישים את השקר והטירוף החבוי המתגלה לאיתו בדמויות עד לשיא המורבידי ונוטף הדם, סיפורה של המשפחה השחורה מסופר בריאליזם נוקב ומעורר חימה ומשחרר את האימה במעקב אחרי ההתלהמות ההולכת ומחריפה של ההמון המתפרע אל מול הבית שדלתו נעולה ודייריו מתכנסים בתוכו, גם הם בחרדה.

קלוני, הפעם ללא תפקיד משחק, מעצב נפלא את הדמויות בסרט לקבוצה מגובשת ומרתקת כשלעצמה. מט דמון שעבה הוא אב המשפחה ,אזרח כנוע מן השורה שדמון אישי מתפרץ בו ודוחף לאלימות הולכת וגוברת, ג'וליאן מור בחלקו הראשון של הסרט בתפקיד כפול של אם המשפחה הנתונה בכסא גלגלים לאחר תאונה ושל אחותה התאומה שתופסת את מקומה, הילד הנפלא נוח ג'ופ שחלק מהסיפור מועבר אלינו דרך עיניו ואוסקר אייזיק הנפלא בתפקיד חוקר חברת הביטוח שמופיע לרגעים וגונב את ההצגה. נקודת התורפה היא דמויותיהם של השחורים בני משפחת מאיירס שאינן מעובות דיין והן נשארות כסטראוטיפים במרקם המתהווה של אימה. גם על זה באה הביקורת האמריקאית חשבון עם קלוני.

נכון שקלוני ממקם את העלילה בשנות החמישים, ימים שאמריקה עדיין דיממה את זנבותיו המתנפנפים של מאבק השחרור של השחורים. אבל גם 70 שנה אח"כ ובעיקר עם הרוח הגבית של עידן טראמפ עדיין הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים והצביעות המכסה אותה שוטחת לה מצע נוח לנוכחות מרעילה. התמונה המאיימת המצטיירת שם נכונה גם כאן אצלנו ובמקומותינו ובכל מקום שההסתה והשנאה של האחר היא חלק מתרבות המונים משתלהבת.

"סודות הפרברים" – 9 בסולם אורשר

Suburbicon

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מאי 20th, 2017 by גידי אורשר

בקאן נמשך מצעד הסרטים, לצד ההיסטריה הבטחונית שמעכבת הכל. האם נמדדת ירידה, אולי דרמטית במספר המבקרים השנה ? שאלה במקומה בסוף שבוע שבו ניתן למצוא מקום ישיבה גם עשר דקות לפני תחילת ההקרנות. מדוע אני לא עושה ראיונות או הולך למסיבות עיתונאים, הויכוח החריף על אמזון ונטפליקס שמציף את הטיילת ועוד המלצות על סרט נפלא שכמובן כבר נקנה להפצה בארץ.

זה היה עיניין של החלטה אישית שקיבלתי כבר לפני למעלה מעשור שנים של סיקורי פסטיבלים בעולם וגם בארץ – אני, בלי ראיונות. זאת אולי החלטה אגואיסטית, אולי גם מתפנקת לא מעט, אבל העיסוק הזה של רדיפה אחרי מפגשים עם במאים ושחקנים שיספרו על יצירתם, בייחוד בנקודות מפגש כה סואנות כמו פסטיבלים – קאן וברלין כדוגמאות מייצגות, היא פשוט עיניין של בזבוז זמן עבורי.

יש לכך כמה סיבות, אפילו די מוצדקות. ראשית תמיד יהיו בסביבה עיתונאים שזה חלק מהתפקיד שלהם בשליחות החובה, העיניין וגם מערכות העיתונים שלהם. השנה נמצאים כאן אמיר קמינר הבלתי נלאה, נירית אנדרמן האחראית והחרוצה ואבנר שביט עם הקשרים ויכולת החדירה להגיע לכל מקום. החברים הללו מחלקים את זמנם בין ציפיה למפגשים עם היוצרים, לבד או בחבורות מלוהקות ע"י אנשי יחסי הציבור של הסרטים לנסיונות לראות את הסרטים עליהם הם צריכים לראיין. משהו בחלוקת הזמן גורם להם לחלוקת קשב ויכולת ואת זה אני החלטתי לחסוך מעצמי.

וגם – אילו היו המרואיינים, מושאי המפגשים הללו מתייחסים ברצינות למפגשים, ניחא. אבל הם, במאים (אחראים יותר במתן תשובות ובקשר עם העיתונות) וכוכבים שבאמת לא איכפת להם עם מי הם נפגשים ומה הם אומרים ומורחים את המפגשים הללו לעיתים גם לאי נעימויות. אחרי הכל הם באו לחופשה על חשבון ההפקה, מחוייבים לענות לשאלות ששאלו אותם כבר מליון פעמים בגלל החוזים שלהם עם הסרטים, משתעממים במפגשים מתמשכים עם טורים של עיתונאים נודניקים ורוצים רק לחזור לחדר המפואר או למרפסת שטופת השמש במלון המפואר שמחוץ לעיר.

גם על מסיבות העיתונאים ויתרתי מזמן, בשל סיבות דומות. חבורת העוסקים בסרט מופיעה עליזה ומבוסמת, מתחכמת עם שאלות אדיוטיות ששואלים העיתונאים הזוטרים יותר שלא יכולים להשיג ראיון אישי או קבוצתי. הסיבה היחידה להדחק למפגשים כאלה – לראות בשר ודם את מי שאנחנו מכירים על המסך בדו מימד. ולכן ראית פעם אחת, לא צריך להדחק יותר. ואני ראיתי. רוצים דוגמה לשאלות ? למשל "הקוראים שלי היו רוצים לדעת באיזה משחת שיניים אתה משתמש"… או שאלה של כתב ישראלי שעלה אצלנו בינתיים לגדולה ויש לו תוכנית אישית בטלויזיה לג'ק ניקולסון : "איך אתה שומר על ישבן מעוצב כל כך"… בחיי.  התשובה של ניקולסון היתה, אגב נפלאה : "כשאמרת שאתה מישראל חשבתי – אוי הנה תגיע שאלה פוליטית ואיך אני יוצא מזה. אבל על התחת שלי אין לי בעיה לדבר".

החירות אותה נטלתי ממפגשים מאפשרת לי לראות הרבה יותר סרטים וזאת, בסך הכל הסיבה למסיבה. ובקאן, תמיד אפשר למצוא סרטים טובים, אפילו נפלאים. על "LOVELESS " של זביאגינצב כתבתי בפעם הקודמת. היום אבוא להלל ולשבח את "WONDERSTRUCK " של טוד היינס, אותו הבמאי שהביא לנו בעבר את "וולווט גולדמין", "הרחק מגן העדן", "אני לא שם" ו"קרול" הנפלא שהוקרן בקאן לפני שנה.

הסרט מבוסס על רומן גרפי לילדים שכתב ואייר בריאן סלזניק, מי שכתב ואייר את הספר עליו ביסס סקורסזה את הסרט "הוגו". היינס על פי תסריט בשיתוף הסופר מציע אגדה קסומה המתרחשת בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת הגדלה בבית אב קפדן שאמה זנחה בניו ג'רסי ויצאה לחפש קריירה של שחקנית בעיר הגדולה. הילדה מחליטה לברוח מהביית ולנסוע לניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה. הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון ממנסוטה שאמו החד הורית נספתה בתאונת דרכים, שמתחרש בעקבות מכת ברק הפוגעת בו והוא יוצא לניו יורק לחפש את אביו שלא הכיר מעולם, בעקבות כתובת של חנות ספרים אותה הוא מוצא בין חפציה של אמו.

שני הסיפורים מתערבים זה בזה ומתקשרים בסופו של הסרט עם הרבה דמעות של הקהל לסוף רצוי ואפשרי באגדות שכאלה. היינס בונה את הסיטואציות, את הרגעים, את ההבנות שלו באופן רגיש ומרתק כל כך, עם יכולת הבחנה וכשרון סיפור, בניצול מרתק של הטכניקות הקולנועיות שמקפיצות אותנו מהימים של הסרט האילם לתקופה של הקולנוע המודרני בהומאז'ים מרתקים של אמנות אדירה שאיננה עוד, ובכל זאת עדיין קיימת – גם על המסך וגם בליבותיהם של מי שידע להעריך את השגיה. הסרט המדבר על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.

בתפקידים הראשיים שני ילדים מקסימים אליזבת סימונדס ואוקס פגלי הנתמכים ע"י ג'וליאן מור ומישל וויליאמס הבוגרים. הסרט, כדאי לדעת יגיע לארץ.

"WONDERSTRUCK "  עומד גם במרכזו של  ויכוח הרועם כאן על מדרכות הטיילת ומהדהד בין האולמות – על הלגיטימציה של הפקות נטפליקס ואמזון לסרטים שיוכלו לבוא בשערי הפסטיבל, עם לא על עתיד ענף הקולנוע בכלל. הבעיה היא ששתי חברות אלה שחדרו להפקת סרטים שבדרך כלל מיועדים להקרנות באולמות קולנוע הצליחו להעמיד שני מתחרים כאן, בתחרות שהיא קודש הקודשים של אמנות הקולנוע. הקולנוע ולא הטלויזיה זועקים הפוריסטים ובראשם בפסטיבל לא פחות מפדרו אלמודובר, נשיא חבר השופטים השנה המתווכח מרות עם איש צוותו, השחקן וויל סמית שחושב שצריך להתייחס גם לעידן החדש. "הילדים שלי הולכים לקולנוע כל שבוע, אבל טלויזיה הם רואים כל הזמן". ולכן הויכוח מר כל כך ובלחץ המפיצים המקומים הכריזה הנהלת הפסטיבל שיותר לא יוזמנו לתחרות סרטים שאינם מופצים בראשונה באולמות קולנוע. הכריזו, ונראה איך והאם יעמדו בהכרזה.

טוב, שלא נחשוב שהכל סוכר כאן, מבחינת רמת הסרטים. "הירח של יופיטר", סרטו של הבמאי ההונגרי המוערך קורנל מונדרוצ'ו הוא קשקוש מפואר, מבולבל ומתוחכם מידי ריאליסטי ובדיוני על יחסים בין פליט צעיר מסוריה לרופא המטפל בו המגלה את הכוחות העל טבעיים הטמונים בצעיר. מן הרהור חסר תכלית ומיקוד על אלוהים והצורך באמונה. וגם "ברברה", התערובת הפוסט מודרניסטית שהכין השחקן במאי מתיו אמלריק על חייה והקריירה של הזמרת הצרפתיה המוערכת, בסרט שהופך לכולבויניק של סגנונות, וסיפורים שמשאירים טעם של תפלות, גאוותנות וחוצפה.

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

אוגוסט 5th, 2015 by גידי אורשר

איך השארנו את קטאניס הקטנה והנשיא סנואו האכזר מכל מלך ואת את גייל ופיניק ופיטה גיבורי מחוז 13 ממש באמצע המלחמה בלי פתרון סופי, והכל רק כדי להפגש איתם שוב בחלק השני של ההמשך השלישי לסדרת "משחקי הרעב".  אז עכשיו זה מגיע אלינו כדי לפתור את כל הבעיות לפני שאולי תפתחנה צרות אחרות. שהרי הפריירים אינם מתים, הם רק מתחלפים – גיבורי הסדרות שנקראים כל הזמן למילואים בקולנוע והצופים שבאים לממן את המלחמות הללו.

"עורבני חקיין, חלק 1" בוים על ידי פרנסיס לורנס והופק על ידי נינה ג'ייקובסון וג'ון קיליק. זהו הסרט האחרון שצילם פיליפ סימור הופמן, שהספיק להשלים את כל הסצנות בהשתתפותו בחלק הראשון, אך נותרה לו סצנה בודדת בחלק השני של הסרט. בסיום החלק הראשון של "עורבני חקיין" מצוין כי הסרט מוקדש לזכרו של פיליפ סימור הופמן.

הסרט עקב אחרי המרד שמובילה קטניס אוורדין של מחוזות פאנם כנגד הקפיטול המושחתת והרודנית, מרד ההופך למלחמת חורמה של ממש. הקרנת החלק הראשון החלה ב-19 בנובמבר 2014.

בפרק האחרון והעוצמתי "עורבני חקיין 2" שיגיע למחוזותינו בעוד כשבועיים  קטניס אוורדין תבין שכעת המלחמה היא לא רק על הישרדותה אלא על העתיד. וכאן היא יוצאת למשימה עם יחידה ממחוז 13. תוך סיכון חייהם במטרה לשחרר את האזרחים של פאנם, ולשרוד את ניסיונות ההתנקשות בחייה ע"י הנשיא סנואו, אשר הפך להיות אובססיבי לחיסולה.

מלכודות קטלניות, אויבים, ובחירות מוסריות ממתינים לקטניס ומאתגרים אותה יותר מכל זירת משחק בה התמודדה במשחקי הרעב.

בימוי: פרנסיס לורנס, בהשתתפות: ג'ניפר לורנס, ג'ושהאצ'רסון, ליאם המסוורת', אליזבת בנקס, וודי הארלסון, דונלד סאתרלנד, ג'וליאן מור ועוד.

Posted in נראה ונשמע Tagged with: , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: