אוגוסט 27th, 2016 by גידי אורשר

קומדית עוקץ קטנה המבוססת על מקרה אמיתי של שני צעירים יהודיים שניסו לעשות מכה בעולם הולך ומתרחב של מסחר בנשק, סרט עם טעם של מוסר השכל לא מחייב ותוספת מודרנית לחלום האמריקאי – עכשיו זה לא רק הכשרון, ההשקעה והמזל. מעכשיו תוסיפו גם – העונש. 8 מינוס בסולם אורשר.

המקצוע הזה של סוחרי נשק תמיד עורר בי עיניין. לא באופן מעשי, כשלעצמי אני סוחר גרוע ובכלי נשק לא מבין דבר, אבל כותרות בעיתונים, פה ושם על פעילויות של גנראלים לשעבר שקונים ומוכרים תותחים, שריוניות וטילים תמיד עוררו את סקרנותי. לפחות על האופרציות של מסחר זה. איך מישהו יודע על 1000 טנקים משומשים במצב די טוב שמישהו אחר רוצה למכור. איך למישהו יש מידע שמישהו אחר צריך משלוח של 100 אלף רובי קלצ'ניקוב עד יום שישי, למשל.

אם מדובר במדינות, ניחא. יש שרי ביטחון ומשלחות רכש וצרכים אסטרטגיים ותקציב מדינה. מצד שני יש שימוש בכלי נשק לעולם התחתון, פה אקדח ושם טיל לאו או רימון הלם. בשביל זה יש גנבים קטנים גם בצבא. אבל כל השוק האפור של האמצע, איך זה פועל, למי יש מידע, איך נוצרים קשרים והעיקר, איך מבוצעות העסקות ואיך מעבירים את הסחורה. ושוב, הסקרנות כאן היא תאורטית כי להוציא את השרות הצבאי, בחיים לא החזקתי משהו מסוכן יותר מרובה חוליות, וגם זה היה מזמן.

האמת היא שהתהיות הולכות ופוחתות היום, בעולם וירטואלי שבו העסקות הטראנס עולמיות נסגרות על גבי לפטופים מבתי קפה על שפת הים, בימים שבתים שלמים על תכולתם מדלגים מסין להרצליה בלי שום בעיה ורק הדואר ממשיך לפשל, עם החבילות הקטנות. וזאת גם הסיבה, כשהמסחר בנשק הופך יותר ויותר אנונימי והצרכים בו מתגברים מיום ליום מטעמם של כל מיני אירגוני טרור קקיוניים שמעגל הנוגנים את שירת הכסף הקל הולך ומתרחב. וכמובן שלא אמרנו אף מילה על מוסר, שהרי זה לא בדיוק סוכריות שהחברה הטובים הללו, "כלבי המלחמה" כפי שהם נקראים מחלקים ברחבי העולם האלים.

אפרם דיברולי ודייויד פייקאוז הם שני חברי ילדות ממיאמי שהחיים הפרידו לשנים אחדות החוזרים ומשתפים פעולה בעסקות שאפרם לומד עליהם מהחנות של אביו. עסקות נשק קטנטנות אותן פותח הפנטגון בעשור הראשון של המילניום גם לציבור הרחב. הביקורת על הפרוטקציוניזם והשוחד של הארגונים הממוסדים והגדולים היא שהביאה לשינוי במדיניות של הנשיא בוש ודיק צ'ייני סגנו ואיש הביטחון בממשל המעורב כולו במלחמה עירק ואפגניסטן. אפרם ודייויד מנסים את מזלם במכרזים המתפרסמים באינטרנט, בתחילה בסכומים לא משמעותיים של כמה מאות אלפי דולארים לקניות קטנות.

השניים, שונים מאוד באופיים. שניהם, יהודים צעירים, לא תלמידי חכמים ינסו להגשים את החלום האמריקאי ולחכות ל"מכה" טובה שתציף אותם לחיים טובים ונוחים יותר מי בחיק משפחה צעירה ומי בחיי הוללות חסרי אחריות, טבולים בג'וינטים וקוק. וכשזאת נקרית על דרכם הם מוכנים לעשות הכל כדי לזכות במכרז. מדובר באספקה של 100 מליון כדורי רובה לקלצ'ניקובים שיגיעו לצבא אפגניסטן בנסיון של הממשל האמריקאי לחמשו. שווי העסקה הרבה מליונים והבעיה היא שיש מחסור עולמי בכדורים אלה. מפגש עם סוחר נשק וותיק שהשלטונות מחפשים אחריו מביא אותם למחסן נשק אדיר באלבניה בו מאוכסנים הכדורים והעסקה יוצאת לדרך, כדי לפגוש לא מעט בעיות המאיימות על שלומה ועל שלום שני הבחורים.

בעיה קטנה אחרת היא – שכדי לזכות במכרז חייבים השניים לזייף הסטוריה של החברה שלהם, דפי מחשב ופנקסים של הנהלת חשבונות והם עד עכשיו לא שלמו אפילו סנט אחד כמיסים. הסיפור, אגב הוא סיפור אמיתי שקרה בפלורידה החמה ב 2007 ועליו נכתבו כבר שני ספרים שאחד מהם, של כתב ה"רולינג סטונס" גאי לוסון משמש בסיס לסרט הזה אותו ביים טוד פיליפס. ואם השם של פיליפס מוכר לכם – הוא אחראי לסדרת סרטי "בדרך לחתונה" שהמבנה הבסיסי שלהם יכול לשמש כמורה דרך גם להרפתקאות שני החברים כאן.

הנושא – מכירת נשק ותאוות ההתעשרות המהירה, ומה איכפת ממוסר, כופה על הפרסה הקיומית של הסרטים הקודמים של פיליפס אחריות מסויימת שהוא מודע לה, ולכן "כלבי מלחמה" הופך מאוסף של הרפתקאות סלפסטיק מטופשות לסטירה אישית וחברתית שבאה לאמר דבר או שניים, לא מקורי אמנם, על העולם החומרי חסר העכבות, על חוסר האחריות הממסדית ועל הקשר המתהדק בין החלום האמריקאי והמחיר שיותר ויותר מהנוגעים בזוהרו המזוייף משלמים עבורו. ועכשיו זאת לא רק ההתמדה, היכולת והמזל, עכשיו זה גם העונש המתלווה להצלחה המדומה.

"כלבי המלחמה" הוא סרט מוסר ליט המשתדל לא להפריע מידי למנוחתו של הצופה. לא בשעור החינוכי, הפרקטי שהוא מעמיד לפנינו ולא בקולנוע מסובך ומתוחכם מידי. זהו סרט פעולה המערב הומור בטיפה של מלודרמה לא רצינית מידי המסתמך על הסימפטיה שלנו לגיבורים, למרות שאחד מהם עושה הכל כדי לדחות את חיבתינו. ג'ונה היל הקומיקאי עב הבשר בתפקיד אפרם חסר העכבות ומיילס טלר ("וויפלאש") החביב והרציני המלווה את פס הקול בקריינות המספרת את הסיפור הם צמד ההפכים שכמותו מלא הקולנוע חברים לדרך. תומך בהם לרגעים בראדלי קופר שבכל סרט רציני יותר היה קוצץ ידיים ורגליים וכאן הוא הרבה יותר אמפטי.

בילוי חביב לימים אחרונים של קיץ, בלי יותר מידי יומרות.

"כלבי מלחמה" – 8 מינוס  בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

דצמבר 27th, 2015 by גידי אורשר

נתחיל בקביעה : דוויד או. ראסל הוא אחד הבמאים היצירתיים, הרעננים והמרתקים יותר הפועלים היום בהוליווד. אל מול שממון תודעתי וקיומי וקיבעון שכלי התלוי על רובם ככולם של סרטי ההמשך במשפחות הבלוק באסטרים, או על סדרות הפרנצ'ייז אוטמות המוח ומחרישות האזניים, הסרטים שלו הם כמו יובלים שוצפים של מים מינראליים הנובעים ממעינות של חוכמה, יכולת וקריצה ממזרית.

ב"ג'וי", סרטו החדש הוא חוזר ומטיח אותנו לתוך המערבולות האנושיות, האישיות והמשפחתיות שהיו מעולם עיקר עיסוקו, תוך שהוא מציע מבט ציני גם אל תמציתו של החלום האמריקאי שנבט כבר גם בסרטים הקודמים שלו. כדי למקד את המבט על האיש נזכיר כי הוא הביא לנו את "פייטר", את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "חלום אמריקאי" הנפלאים, שלישית סרטים שהקנתה לו מקום של כבוד בכותל המערב של הולייווד ועזרה לו לאסוף אנסמבל מרנין של שחקנים שחוזרים איליו כל אימת שהוא קורא "אקשן".

כאן הוא חוזר לעסוק בסיפורה של משפחה מתפקדת בקושי, אנשים עם שריטות עמוקות המשפיעות על מהלך חייהם ועל נוהגן זאת באחרת שנקלעת לצונאמי של החלום האמריקאי וכמעט טובעת בו. ראסל נוטל את דמויותיו מהשכונה, מעביר אותן במגרדת החיים כדי לחספס את התוצאה הסופית ולהציג לנו קריקטורות אנושיות מעוררות חמלה והזדהות. כמעט מעשה אלכימי.

הוא מתנייע באחת בין שני מוקדים נראטיביים, זה של המיתולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית וביטויה המכשף בדמות החלום האמריקאי וזה של הביקורת הצינית עליו ועל הבטחת השוא שלו, בסאטירה שהוא מניח כאן במשולב לדרמה המשפחתית. החלום והבלו, אם תרצו.

ג'וי היתה הילדה הכי חכמה בבית הספר. אבל 17 השנים שחלפו מאז שלחו אותה לשקיעה בחפירות החיים, לנישואין לא מוצלחים, להורות מחייבת, לטיפול בהורים גרושים – אם לא מתפקדת ואב שלא מעריך את כישוריה. רק הסבתא, המספרת את סיפורה, מאמינה ביכולת שלה לפרוץ פעם ולהסיר את ערמות העפר החונקות ולפרוח אל ההצלחה.

ביום מותה של הסבתא היא מחליטה לעשות מעשה והוגה את הפטנט של סמרטוט רצפה חדשני שיביא מהפכה בניקוי הביית – רק תנו לה הזדמנות. מאבקה של ג'וי כולל נסיונות לגיוס כספים, בין השאר מחברתו החדשה של אביה, ממלחמות ירושה עם אחותה ומהקמת משכנתה שניה על הביית בו גרים כולם. החיים, כידוע הם סחרחרת משוגעת, רכבת הרים וג'וי עוצרת כאן בכל התחנות.

הקולנוע ההוליוודי המסורתי יוצר לנו עולמות מקבילים לזה שלנו, שבהם הכל מסתדר, למרות כל הצרות. עולם מתוקן, בלי הרישעות של אלוהים והצרות של חוקי מרפי (על כך בסרט אחר "קומדיה אלוהית" המוקרן גם הוא על מסכינו עתה). ג'וי והקהל בסרט עורגים לתקף מחדש את העולם הזה, אבל ראסל הממזר מציע אותו, אבל הוא מעוות. אירוני.  "העולם לא חייב לך כלום" אומרת ג'וי לבתה ברגע של חולשה. "מה שיהיה לך זה מה שתעשי בעצמך". ושני משפטים אלה מייצגים את התערובת המצויינת, האינטיליגנטית הנרקחת בסרט. הבדיה והמציאות משמשים כאן יחדיו.

ראסל, כאמור, עובד עם צוות נאמן של שחקנים, חלקם חייבים לו את ההכרה ביכולתם. ראשונה על כולם, כמובן ג'ניפר לורנס שתוקעת יתד בפסגת ההצלחה של הקולנוע ההוליוודי ומוכיחה שהאישיות שנבטה בנו ב"משחקי הרעב" בנויה על בסיס מוצק של יכולת אישית, כשרון אדיר והמון עוצמה המתפרצת כאן בקנה מידה של פצצת מימן. גם בראדלי קופר שהיה עד המפגשים עם ראסל היפיוף הטלויזיוני-קולנועי, פייס, מוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי, אנושי, בעל יכולת עם הדרכה נכונה ותפקיד מתאים. איזבלה רוסליני נפלאה בתפקיד קטן אך משמעותי, וירג'יניה מאדסן כאם השקועה בטלנובלות גם היא משעשעת ואפילו רוברט דה נירו המבייש עצמו בשנים האחרונות בתפקידים נוראים יודע למזג נכונה את הטירוף באנושיות בתפקיד האב.

"ג'וי" הוא סרט של קצוות. אפשר לאהוב אותו בגלל הנימה הצינית שלו, העיצוב המיוחד של הדמויות והעובדה שהוא מספק גם את צורכי הקטרזיס האנושי של הצופים. אפשר לכעוס עליו בדיוק מאותן סיבות, שהוא מערב מין שאינו במינו. זה עיניין של החלטה ותפיסת חיים. אני החלטתי כן. ואני ממליץ על הסרט המיוחד הזה, המהנה הזה, החכם הזה, בכל לב.

"ג'וי" – 9 בסולם אורשר.

 

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: