אוקטובר 26th, 2015 by גידי אורשר

לא פעם בשנים האחרונות אל מול סרט חדש בו הוא משתתף, אני שואל את עצמי מה יש לג'וני דפ להסתיר מאיתנו. הוא בחור יפה, סקסאפיל והכל, אפילו די מוכשר למרות המגוון ההולך מצטמצם של דמויות אופי שהוא מגלם, יכול בהחלט לברור לעצמו את הפרויקטים המונחים לרגליו, תופס מקום מרכזי בכותל המזרח של בית התהילה ההוליוודי, ובכל זאת הוא כל הזמן, כמעט, מסתתר מאחורי מסכות. פורים שפיל אמיתי.

ההתחלה נעוצה עמוק בשיתוף הפעולה המורבידי שלו עם טים ברטון ("המספריים של אדוארד" ו"אד ווד") וממשיכה עם ברטון ברקע ("סוויני טוד", "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות") וסדרת "שודדי הקריביים" ומופעים כמו "הפרש הבודד" , "אל תוך היערות", "צ'ארלי מורדכי" ועכשיו "חוקי הפשע". מעט מאוד מפגשי פנים-מול-פנים היו לנו איתו כמו ב"אויבי הציבור" סרטו של מייקל מאן בו גילם את דמותו של הגנגסטר האגדי ג'ון דילינג'ר.

בכל הסרטים הללו הוא נחבא מאחורי איפור כבד, שינוי דרמטי בצורה החיצונית מהלכים שיכולים היו להיות אקספרסיוניסטים אלמלא היו קרקסיים גרידא. לעיתים הוא מגלם כך דמויות אמיתיות, מהעבר הרחוק והקרוב, לעיתים דמויות בדיוניות, אבל תמיד בעיקר בגלל האופי התיאטראלי של המבצע הקולנועי, מתלווה לאירוע טעם של מטען יתר.

"חוקי הפשע" הוא סיפור המתבסס על מקרה אמיתי, סיפורו של פושטק עירוני קטן מדרום בוסטון, ג'יימס וויטי בולג'ר שעלה לגדולה בשנות ה- 70 בעקבות עסקה שעשה עם חבר ילדות שהיה גם סוכן FBI להלשין על אנשי המאפיה האיטלקית ששלטו בחלקים נרחבים של העיר. בולג'ר, אירי במוצאו ופסיכופט לא קטן בהתנהגותו מחליט לשבור את החוקים הלא כתובים של העולם התחתון למען הרחבת הטריטוריה וכוח ההשפעה שלו והופך לאימת הסביבה. רצח, סמים, סחיטה, אלימות לא עומדים בדרכו וחלק מהעיניינים הוא סוגר באופן אישי.

"חוקי הפשע" אינו סרט מוסר יותר מכל סרט גנגסטרים ממוצע אחר. אין לו אג'נדה חינוכית, מוסר השכל לפזר באופן בולט יותר ולמרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי (ומתי כבר נבין שעובדה זאת אינה יכולה להפוך סרט רע ומשעמם או סתמי  למשהו אחר) הוא בסך הכל, בסופו של דבר סרט פעולה ולא מהתוססים והמותחים שבז'אנר. כריס קופר ("אחים בדם", "לב לא שפוי") הבמאי בוחר שלא להכנס לדילמות ולפינות שיש בהן עיניין, אבל הן אולי מסובכות לפיתוח ולכן הוא הולך בין הטיפות. זה אולי לא מרטיב, הבעיה היא שזה גם לא מרגש או אפילו לא תמיד מעניין.

זוית חשובה ולא מנוצלת כאן היא סיפור היחסים, שאינם, עם אחיו – בילי בולג'ר שהיה סנטור מטעם מדינת מסצ'וסטס ואחד האנשים המשפיעים במדינה  והלך בדרך שונה לחלוטין מדרכו של מי שצמח באותו מטבח של אותה אמא. קופר  מכיר, לפחות מ"אחים בדם" את האפשרות לעסוק ביחסים בין אחים, על המורכבות שלהם, האחריות ההדדית והגורל השונה המצפה לכל אחד מהם. כאן, למרות שלצורך גילום התפקיד הוא מעסיק את אחד השחקנים המבוקשים והפוטנטים משני צידי האוקיאנוס, את בנדיקט קאמברבאץ', הוא מחמיץ את האפשרות לפתח לפנינו מערכת יחסים שתשפיע על אחד האחים, שניהם או הקהל באולם. כלום – כאילו אין קשר כזה.

עוד אספקט אפשרי לטיפול בסיפור הוא שיתוף הפעולה עם ג'ון קונולי , איש החוק שגולש לא אחת לטעום ממנעמי העולם התחתון חמוש במגיני השלטון – התג המשטרתי והאקדח. קונולי הוא דמות מורכבת שזוכה להרבה זמן מסך. אדם המתנדנד בין שני הקטבים של החוק ומנסה למצוץ כמה שאפשר לטובת הקריירה שלו. למרות כל אלה, אנחנו לא מכירים אותו באמת והוא נשאר, למרות הגילום האמין שלו ע"י האוסטרלי ג'ואל אדג'רטון, סיפור לא מפוענח ושאבלוני.

גם היחסים עם הנשים בסרט מחטיאים עיניין. יש שלוש כאלה . אמא בולג'ר שמופיעה לשניות אחדות, אשתו של ג'ימי  שנעלמת מהר מאוד גם היא לאחר מות בנם ולא ברור מה יחסה לאבי בנה ואשתו של קונולי (ג'וליאן ניקולסון) שלזכותה עומד רגע נפלא אחד בסרט , במפגש מצמרר עם ג'ימי האורח בביתו של איש החוק.

ועל כולם בולג'ר עצמו, ג'וני דפ שעושה מאמץ להיות קשוח, קר, אכזרי, קמוץ שפתיים, אבל הוא באמת לא יותר מזה. קופר לא מציב בפניו אפשרויות לחשוף את המניעים הפסיכוטיים-הנסיבתיים-העובדתיים שעשו אותו לגנגסטר חד המעש שהיה. זאת עובדה והשניים מתמודדים עם העובדות המוצגות בסרט בחומרים בסיסיים, ללא פיתוח, ללא הסבר, ללא שום זוית תמטית. ובעצם – בלי סיבה נראית לעיין.

מה שנשאר זה סרט אקאשן די סתמי שישאר אולי בזכרון בגלל מלאכת האיפור הנוכחית על פרצופו חד ההבעה של דפ, עם הרבה סימני שאלה ובורות כרויים שלא התמלאו בחומרים נכונים, כאלה שצופים שמחכים לקולנוע מרתק, יכולים ליפול בהם בקלות

"חוקי הפשע" – 7 בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 14th, 2015 by גידי אורשר

במסגרת שיטוטים ברשת בחיפוש אחרי חומרים מעניינים, לעיתים אתה נתקל ברגעים של גאונות אמיתית. הנה אחד מהם. גאונות של משחק וגאונות טכנית של צילום ועשיה קולנועית.

זוכרים את "ההוביט", הספרון הדק, יחסית של ג'.ר.ר.טולקין שהקדים את "שר הטבעות" והפך, כמו אחיו העבה ממנו לטרילוגיה קולנועית ע"י פיטר ג'קסון ?

למי שלא זוכר – זהו סרט העוקב אחר מסעו של בילבו בגינס, אשר נסחף למסע אפי כדי להגיע אל ממלכת הגמדים האבודה של ארבור, שנכבשה על ידי סמוג הדרקון. הוא נזרק למסע כאשר הקוסם גנדאלף האפור מתדפק במפתיע על דלתו, ומוצא את עצמו מצטרף לחבורה של 12 גמדים בראשותו של הגמד תורין צינת-אלון. מסעם ייקח אותם בטבע, דרך אדמות בוגדניות שורצות גובלינים ואורקים, ווארג קטלני, עכבישים ענקיים ומכשפים.

בסרט מככבים באורכים ועומקים שונים של תפקיד וזמן מרטי פרימן, איאן מק'קלן, איאן הולם, אנדי סירקיס,הוגו ויבינג, קייט בלאנשט, כריסטופר לי, אלייז'ה ווד ואורלנדו בלום בראש צוות שחקנים ענק נוסף וגם אחד, בנדיקט קאמברבאץ" שנותן את קולו ומסתבר גם את תנועות גופו לדמותו של הדרקון סמוג.

את קאמברבאץ', אחד השחקנים העולים של הקולנוע האנגלי והעולמי אתם מכירים מסרטים כמו  "כפרה" (2007), "נערת בולין האחרת" (2008), "סוס מלחמה" (2011), "ההוביט: מסע בלתי צפוי" (2012), "האויב בתוכנו – סטארטרק" (2013), "הרשות החמישית" (2013), "ההוביט: מפלתו של סמאוג" (2013), "12 שנים של עבדות" (2013), "אוגוסט: מחוז אוסייג' (2013), "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" (2014), "משחק החיקוי" (2014) ובטלוויזיה ב"הג'נטלמן האחרון" (2012) ו"שרלוק" (2010 ).

כאן, בארבע דקות לערך תוכלו לראות מה זה עשיה קולנועית מודרנית ואיך הופך שחקן נפלא לדרקון אכזר ומסוכן. המצלמה מחוברת לראשו, על פניו וגופו משורטטות נקודות ייחוס שישמשו אח"כ להעברת מחשב לאנימציה של הדרקון והמקרופון עוקב אחרי הקול המשתנה. 

סתם יום במשרד, מה שנקרא…

Posted in נראה ונשמע Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: