נובמבר 30th, 2017 by גידי אורשר

תזמון הוא עיניין חשוב מאין כמוהו. תשאלו את אוליבייה נקש ואריק טולדנו שידעו לשלח את הסרט שלהם למודעות שלנו ממש בזמן, אחרי מפגש מביש עם מה שנקרא היום הקומדיה הצרפתית החדשה באסופה עלובה שהוקדשה לאחרונה לז'אנר. הסרט של השניים שבימים כתיקונם היה עובר בטפיחת שכם קלילה וסמפטית בולט על רקע הרדידות הוולגארית- משעממת של כל הסרטים האחרים ויכול להוכיח שההצלחה של "מחוברים לחיים", הלהיט המתקתק שלהם בן שש השנים (איך שהזמן רץ) לא היתה מקרית.

סיפורי חתונה הם נושא די משופשף בקולנוע, בעיקר בקומדיה הקולנועית והם מתיישבים בקלות על העורקים של  הקומדיות הרומנטיות, סיפורי הפארסות של החבורה (בנים או בנות, לא משנה) בדרך אל , קומדיות המצבים והטעויות במפגשים עם ההורים – בעיקר חותנים ותותנות דומיננטים מידי ועד הסאטירות החברתיות שעוסקות בדרך כלל במשפחה המורחבת, בחברים, ובקרובים ובמוזרויותיהם.

נקש וטולדנו עושים מעשה רענן ומפנים את המבט מה"אדונים" ל"משרתים" וחושפים כך את אחורי הקלעים, את גלגלי השיניים של המכונה המשומנת של חגיגת הנשואין. גיבורי סרטם הם לא האורחים ובני המשפחה  – למרות שחלק לא מבוטל מהעקיצה מכוון כאן אל החתן שהגה את החתונה פומפוזית המתרחשת בארמון מהמאה ה 17 ואמו הנפוחה. הגיבורים האמיתיים הם "השקופים", מארגן החתונה וצוותו המלצרים, הטבחים, התזמורת והדי ג'יי, הצלם ושוליתו והעוזרת המנוסה שלא מצליחה לשמור על עצביה.

בהגדרה הקלאסית של הקומדיה היוונית היו הדמויות שאיכלסו את סיפורי המוסר "נמוכות מאיתנו", כלומר בעלי המעמד הנמוך ביותר – משרתים, ליצנים, שוטים, כאלה שהקהל יכול היה לצחוק עליהם. בניגוד לגיבורי הטרגדיה שהיו אלים ומלכים נוראי הוד. נקש וטולדנו מאמצים בגדול את התזה, אבל לא שוכחים שבעצם הם עוסקים בבני אדם. ולכן, מגוחכים ככל שיהיו, לעיתים אפילו די מטומטמים – הדמויות שלהם הן אנושיות מאוד, מעוררות אמפטיה של הצופים  והטעויות שהן עושות בדרך אל הכאוס הקטן, שיפתר במעלה האירוע הן בהחלט לא נוראות, מוכרות ואפשריות.

במרכז עומד מקס, מארגן חתונות שאחראי על ההפעלה כולה ומנסה למלא אחרי דרישותיו של החתן המעצבן שרוצה שהיום החשוב בחייו יזכר גם ע"י אורחיו. הביקורת החברתית של הסרט מתחילה כבר כאן במבט הסאטירי שמציע הסרט על מקום ההתרחשות של החתונה והתנהלותה. לא רק הנסיון הזעיר בורגני (נדמה שיותר זעיר מבורגני, בעצם) לשוות לאירוע גוון של הוד ימים שעברו, מלכות פומפדורית שקרסה עם המהפכה אך ממשיכה ללחוש בלבבות. מה שעושה את הכל נלעג יותר זאת הדרישה שהמלצרים ילבשו, למורת רוחם, מדים של משרתי החצר ופאות מאותו עולם שאבד עליו הכלח.

ומכיוון שחוקי מרפי פועלים גם על האירוע הזה, על מקס לפתור בעיות על המקום. החל מהצורך לפשר בין העוזרת השחורה שלו, מוכשרת אך אסרטיבית וקצרת פיוזים לבין הזמר ותזמורתו, דרך מציאת מחליף למלצר חסר, התגברות על תקלות חשמל  ועד פתרון משבר קיומי כשמתברר שהבשר שעומד להיות מוגש לאורחים מקולקל ומסוכן לאכילה. מקס הוא הציר סביבו מסתובב הסרט, הדבר המאחה את כל הסצנות הקצרות שעוקבות אחרי אנשיו, כל אחד והאופי שלו, הגמלוניות שלו והחן שלו.

אם נרצה התמונה האנושית שמשרטטים כאן נקש וטולדנו היא תמונת החברה המודרנית על כל (טוב, רוב) מאפייניה. קבוצת האנשים אליה אנחנו נחשפים אינה שונה מכל חברה המנסה להתקיים, לעיתים באופן חוקי ולעיתים בהעלמת מס ועיין, מנסים לעגל פינות, להרשים, לריב, להתאהב אבל לבסוף לממש את המאגר הזה של רצונות וצרכים שנקרא חיים. והמבט שלהם, למרות הדרישת לעקוץ פה ושם – קומדיה אחרי הכל, הוא חם ואוהד.

המבנה מרובה עלילות המשנה וריבוי הדמויות לא מפריע כאן לנקש וטולדנו לשמור על אמינות ולחלק את העיניין בין כל המעורבים. צוות השחקנים גם הוא תורם להצלחה ובראשם ז'אן פייר באקרי ביכולת קומית מאופקת ומרשימה. הסרט שיש בו רגע אחד או שניים של פיוט הוא לא סרט שמתפוצצים בו מצחוק, למרות רגע אחד או שניים משעשעים במיוחד, אבל זה סרט שיעלה חיוך על השפתיים ותמיד טוב ללכת הביתה במצב רוח עליז.

"סה לה וי" – 8 בסולם אורשר

Le sens de la fête

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: