מאי 5th, 2017 by גידי אורשר

סרט חדש, לאיתן גרין, התסריטאי של התסריטאים של הקולנוע הישראלי, הוא בהחלט עוד סיבה לחגיגה. סיפור מקומי כל כך שזוכה לטיפול ההופך אותו למשל, מאוד לא דידקטי, על המציאות שלנו, סיפור יום יומי המזוקק לקולנוע עדין ויפיפה, ללא ספק אחד הסרטים הנפלאים של השנים האחרונות. 9 פלוס בסולם אורשר.

ביקורת אמנות היא עיניין סובייקטיבי, תלויה מאוד בנקודת המבט הקיומית, המוסרית ואולי גם החברתית-פוליטית של המבקר וכמובן גם של המתבונן המקרי ביצירה. יש שיבחנו את הנושא, יש שיבדקו את האמצעים ועל פי אמות מידה שונות אלה ינסו להגדיר את הפער בין הכוונות לתוצאה. אם קיים פער כזה, מדוע ועד כמה הוא משמעותי.

לכן מעניין מאוד, למשל להבחין בין הנסיון להכליל את גוף יצירתו הקולנועית המתרחב לאיטו של הקולנוע של איתן גרין כפי שהוא משתקף בכמה ביקורות שכבר התפרסמו על סרטו החדש. הכללה הנעה בין מי שרואה בסרטיו של גרין את ההתנגשות של המציאות שסובבת את גיבוריו המערערת את היסודות שעליהם ביקשו לממש את חלומותיהם למי שמוצא בהם עיסוק בגבריות הישראלית ובהבטיה השבריריים והפגיעים ומי שמסנטז מהם בעיקר יחסי אב ובנו. וכך, נוכל להבין שהמרחב הנפרש ביצירתו של אחד התסריטאים-במאים המרתקים הפועלים בקולנוע הישראלי בעשרות השנים האחרונות הוא גדול דיו כדי להכיל את מגוון התובנות הללו.

ומה זה אומר לגבי היצירה עצמה ? האם מירב הפרושים מצביע על טשטוש נראטיבי וחוסר מיקוד סיגנוני, או אולי להיפך – יש ביצירתו של גרין סלסלת פירות מכל הטוב שאמנות הקולנוע מציעה ליוצריה. לי נראה שבמקרה של גרין האופציה השניה היא התשובה הנכונה. גרין מציע מפתחות רבים לשערי סרטיו וכל אחד יכול לבוא בהם ולצאת מלא חופניים.

אני רוצה להציע עוד, לפחות שני מפתחות שכאלה, מאסטר קי שנכונים לכל הסרטים. הראשון והבולט הוא ההומאניות שבה הוא מטפל בגיבוריו, אנושיות ואהבת אדם הזולגת מהקולנוע האימפרסיוניסטי שרנואר נביאו ועד הרגעים הקטנים והמשמעותיים בסרטים של גרין, והשני הוא היכולת לערב גבוה ונמוך – דמויות יום ייומיות שבאות ממרכז החברה וסיפוריהן הופכים למשלים מייצגים ומלוטשים. ואלה הופכים לאבנים זוהרות על דרכו של הקולנוע שלנו.

גרין בוחר אותם  מהיום יום של החברה הישראלית. עולה חדשה מבריה"מ המנסה לבנות כאן חיים חדשים, ברמן תל אביבי, לשעבר לוחם שפישל בצבא ואביו המהגר שלא מצליח להתאקלם, עיתונאי מקומי קטן בפריפריה שנתלה על זוהרו המזוייף של שחקן כדורסל זר, אב ובנו בעלי חברת אירועים קטנה שמתקשים אפילו בהוצאת רשיון נהיגה לילד, מחסנאי בחוג לקולנוע באוניברסיטה המנסה להגשים את חלומו לביים, משפחה קטנה ופגועה שקורותיה הצנועים מוגשים לנו בשלוש פעימות של זמן.

גם ב"חדרי הבית" הוא מעמיד במרכז דמות מהוהה ונופח בה חיים. כאן זה קבלן בניין ירושלמי קטן עם שאיפות גדולות. כזה הוא אברם נאווי (יובל סגל הנפלא), שכמו רבים בסביבה שלנו, הוא רוצה לעשות את המכה שלו שתאפשר לו לעלות כיתה ולהיות בעל משמעות. לשם כך הוא לוקח הימור שיסכן את משפחתו, ואת דירת הפנטהאוז החדשה, הגדולה מידי שבנה כדי להבטיח למשפחה בסיס פיסי איתן. הנישואין שלו עם דסי (אסנת פישמן) אינם זוגיות הברורה מאליה, היא שברירית ונבחנת מחדש עם כל שינוי מאיים. דורון, בנו המתבגר בן ה 14 (עידו זייד הנהדר) הוא תלמיד תיכון ושחקן כדורסל מוכשר, אך גם הוא מופנם ומתקשר בקושי עם הסביבה.

דמויות נוספות המאכלסות את הסרט הן שמואל (דני שטאג) גיסו של אברם, דמות מוחצנת, קולנית, חמה הנשוי לחוזרת בתשובה (שרון אינגריד שטרק) ומתנייע בין חובותיו למשפחתו שלו, שתי בנות ולקשרים עם אברם ודורון, דולברג (אריה צ'רנר) המורה להסטוריה שמשמש גם כמאמן הכדורסל בבית הספר, גדל גוף ומחוספס המסתיר טראומה של דור שני לניצולי שואה וסאלים (ג'מיל חורי) הספק וקבלן המשנה של אברם המנסה שוב ושוב לקבל את כספו בעבור חומרי הבניין שבניתו נעצרה. דמות נוספת, יוצאת דופן היא של היזם שעבורו בונה אברם את הבית (דן תורג'מן) והיא אולי הדמות היחידה בגלריה שאינה מעוררת איזו שהיא אמפטיה.

הבעיה המניעה את עלילת הסרט היא תאונה המתרחשת באתר הבניה שבגינה מופסקת העבודה ותזרים המזומנים הדחוק עליו מתבסס הקבלן זה מקרוב, שהיה קבלן משנה וביקש להרחיב את עסקיו ללא גב כלכלי מתאים, נעצר מלהגיע. החובות תופחים ולאברם אין מהיכן לממן את ההתחייבויות שלו. הנושים, בעיקר אלה שהיו ספקיו, לוחצים ואפילו מאיימים, מה שמחייב את אברם ודורון לעזוב את הבית ולניסיונות לפתרונות קיצוניים יותר.

בניה של סרט היא בניה של פאזל המורכב מרגעים שיוצרים סיטואציות ומעצבים דמויות. פאזל המניח בפנינו את תמונת עולם המוסרית, הערכית, החברתית, הרגשית של הבמאי-תסריטאי ואיתם של גיבוריו. גרין בונה את הפאזל שלו מחלקים קטנים, פיסות של הוויה המצטרפות ליישות אחת, בתפרים עדינים, כמעט בלתי נראים. לא צריך להתרחק מידי כדי להבחין בחדותה ובדיוקה של תמונת העולם שלו. הבחירות שלו טעונות ברגעים ייחודיים, אינטימיים, רגישים כל כך שמעצבות עולם אנושי עמוק , רב מימדים שאי אפשר שלא להגיב איליו בהענות שאין בה אהבה, לפחות אמפטיה. למרות הביקורת המרומזת על דרכו של אברם, אנחנו מאמצים כאן את נקודת המבט שלו והולכים איתו לאורך כל הדרך.

גרין טוען את הסרט במשלים קטנים על החברה שלנו, המציאות הישראלית על רוב גווניה. גם מטריאליסטיות, גם שואה, גם יחס לשונה, גם ערבים-יהודים (הלואי והפתרונות שלו יאומצו ע"י הקברניטים שלנו…), גם מקומו של הבית בחיינו ואולי גם על חטא הגאווה. אבל הדרך שבה הוא מניח את המשלים הללו על המסך היא עדינה ורכה כל כך, חסרת דוגמטיות וסימני קריאה.

הבחירה של השחקנים והעבודה שלהם, גם היא מלאכת מחשבת. זוהי הפעם השניה שיובל סגל משתף פעולה עם גרין בתפקיד ראשי (הוא היה ראש המשפחה ב"הכל מתחיל בים") ונראה שהיכולות שלו הן בלתי מוגבלות. העדינות, הרוך, חוסר האונים העוטף את המראה הגברי שלו מביאים כמה רגעים של חסד מופלא. עידו זייד הצעיר הוא שחקן מרגש, ביכולות שלו כאיש צעיר שההתבגרות המואצת נפלה עליו כדי לטלטל אותו, לקשור בעזרת האינטואיציה והחוכמה שלו את קצוות המשפחה הנפרמות. כזה הוא דני שטאג, הדמות המוחצנת של הסרט שמביא את ההתפרצויות האלימות האינסטינקטיביות של הדמות שלו לצד יכולת לאינטימיות עדינה ומלטפת שיש בה מזיגה רבה של חיוך. וכאלה גם השחקנים האחרים המשלימים את האנסמבל המדוייק שמרכיב כאן גרין.

הצילום הסגור-פתוח המיומן של שי גולדמן, העריכה המדוייקת של ערה לפיד שמעמידה את הרגעים היפים של הסרט בקצב ובטעם הנכון והמוסיקה העוטפת של יוני רכטר תורמים את תרומתם לסרט היפיפה-רגיש הזה, בודאי אחד הסרטים היפים והמרגשים של השנים האחרונות. אבל מעל כולם, זוהי היכולת של גרין לכתוב ולביים, לעצב בדמותו  את המציאות שלנו לתמונת העולם שלו תמונה שיש בה גם כאב, גם הומור, חיים ובעיקר אהבה.

"חדרי הבית" – 9 פלוס בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: