יוני 28th, 2017 by גידי אורשר

הנה סרט שמתחיל ללכת בדרך אחת, משנה כיוון ואז מתפתח שונה לחלוטין, והכל בדרך חמודה ומקורית להפליא. לא תוכלו לנחש לאן זה זורם, אם לא סיפרו לכם קודם. שני שחקנים חביבים עלי וציון שישלח אתכם לקולנוע לפני שהסרט ירד. 8 בסולם אורשר.

בבסיס מוצעת לנו כאן המחשה, מקורית מאוד ולא בלתי משעשעת ל"אפקט הפרפר" שעיקרו הוא ששינוי קטן במקום מסויים יכול לגרום לתגובה חריפה הרבה יותר במקום אחר. וכך מוצאת עצמה אן האתאווי, צעירה אלכוהוליסטית המסולקת מדירתו של החבר שלה במנהטן וחוזרת לעיירת הולדתה, במרכז אסון נורא שבו מפלצת ענקית תוקפת את סיאול להחריבה. ג'ייסון סודיקיס, חבר ילדות ובעל הבר המקומי בעיירה מציע מחסה ומסתבר שיש גם לו קשר עם הסיטואציה.

להלן תערובת ז'אנריסטית מקורית ורעננה מאוד של דרמה רומנטית וסרט אפוקליפטי עם ניחוח פוליטי המוכיח שאת המפלצת, גם זאת הפוליטית המאכלת אותנו שאנחנו יצרנו רק אנחנו נוכל לסלק, וטובה שעה אחת קודם. גם המאבק בין הטוב והרע הנסתרים בנו אינו נפקד ממוסר ההשכל החביב בסרט שיש בו מתחת לפני השטח הרבה יותר ממה שנגלה לעיין.

את התמונה המלבבת עוטפים שני שחקנים שיש לי חיבה גדולה אליהם, המגלים כימיה המטלטלת אותם ממעמד של ידידים, לכמעט אוהבים ועד למאבק הגדול לקראת סופו של הסרט ששובר, מצידו את התבנית של קומדיה רומנטית סתמית. הכל בסרט לא שיגרתי שעלול לחלוף מהר מידי על מסכינו שלא בטובתו ולדעתי גם שלא בטובתכם,

קולוסאל – 8 בסולם אורשר

Colossal

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

מאי 30th, 2016 by גידי אורשר

זה הפך מזמן לטקס קבוע, הויכוח עם רופא השיניים שלי מה נעלה יותר – ספרות או קולנוע. במערכת יחסים שנמשכת כבר למעלה משלושים שנים שייפנו וצחצחנו כבר את כל הטיעונים , כולל זה שמבדיל בין המופשט של הספרות למוחשי של הקולנוע, בין החלום הפרטי של הספרות לחזון המשותף של הקולנוע. הוא מביא דוגמאות איך אין אפשרות לתרגם ספרות קאנונית לקולנוע פופולארי ואני שולח אותו לכמה דוגמאות מוצלחות כאלה. הויכוח מסתיים בדרך כלל שהוא מפעיל עלי את המקדח המאיים ואומר לי פשוט לשתוק ולפתוח את הפה…

התור שלי אצל השיננית שלו נדחה רק בשבוע שעבר וטוב שכך משום שאם היייתי פוגש עכשיו את הדוקטור, לא הייתי יכול להסביר את הנחיתות של עיבוד ספרו של לואיס קרול לקולנוע. טים ברטון,במאי עם חזון סוריאליסטי ודמיון מפותח נוגע בסיפור כבר פעם שניה – לראשונה כבמאי לפני שש שנים עם "אליס בארץ הפלאות" ועכשיו כמפיק ב"אליס מבעד למראה", ספר המשך של קרול (שהיה שם עט. שמו האמיתי היה צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון) שנכתב  ב 1871 והופק ע"י דיסני בתקווה למקסם את הרווחים האדירים מהסרט הראשון.

הספרים של קרול רוויים בדמיון, הומור, חכמת חיים והמון הרהורים פילוסופיים שהופכים אותו לאחד מספרי ההתבגרות וההרפתקאות החשובים והמהנים יותר של התרבות האנושית. מסעותיה של הילדה – שבגרה בסרט ההמשך, אל עולם הצעצועים שבחדרה, מסעות ההופכים מוחשיים וסמליים כאחד, החושפים את הגחמות האנושיות וצובעים אותן במשחקי מילים ושעשועי הגיון, בעובדות ובפרודיות היו לאייקונים ומטבעות לשון לאורכה ולרוחבה של הציויליזציה. כל זה חמק מהעיבודים הקולנועיים גם בפרק הראשון וגם כאן בניצוחו של במאי החבובות ג'יימס בובין עם השפעת משלחים של המפיק ברטון.

במקום קולנוע של חינניות, של המקוריות, של מעורבות ותחכום יוצא מתחת היד הכבדה של אולפני דיסני, שאיבדו את יתרונות השובבות ווההמצאה אחרי לכתו של המייסד, סרט שהיותרה מסמלת אותו יותר מכל. הרבה יותר מידי אמצעים, פטנטים, פיצ'פקס, צעצועים, צבעים וצורות גודשים את המסך ולא משאירים שום מקום לקסם השנון שנדף מהספר. זהו קולנוע המתגאה ביכולות הפיסיות-ויזואליות שלו, האפשריות עכשיו ביתר שאת בעידן המחשב ומזניח את הרוח המיוחדת שנשבה בין דפי הספר אל הדמיון של הקורא.

העלילה כאן, גם היא עיבוד די חופשי של המקור מורכבת משלושה סיפורים מקבילים. אליס ומעמדה החברתי כאשה בתקופה הויקטוריאנית שצריכה להתמודד עם עולם הגברים ולהוכיח בעלות על עצמה ועל יכולותיה ורכושה. הכובען הקודר וחיפושיו אחרי משפחתו שאבדה במהלך הזמן וסיפור היריבות בין שתי המלכות – האדומה הרעה והלבנה הזכה והמקור למאבקים הללו בניהן. שני חבלים אוגדים את הסיפורים הללו – המסע אל ממלכת הזמן ופגישה עימו והמסגרת המוכיחה עצמה שוב של חשיבות המשפחה. ובסופו של הסרט אנו חוזרים שוב אל אותה מסקנה שנחקקה כבר לפני כשמונים שנה על כותל המזרח של הקולנוע "אין מקום כמו הבית" ("הקוסם מארץ עוץ", 1939).

הקולנוע הסוריאליסטי של ברטון זולג לו גם הנה, איך לא, ומציע אופציה לחלום, אבל דוקא ריבוי הפרטים שלו המסתיר את העיקר, הופך את המסע הזה אל המשל לרוב מהמורות על לא דבר. הכל מתמסמס כאן בהעדר רוח טובה והתוצאה משאירה אותנו שווי נפש. איפה ההתפעמות של המקור ? איפה אם ההמצאה.

כמו בסרטים הקודמים של ברטון כבמאי ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד") גם כאן השחקנים נאנקים תחת שכבות עבות של איפור שלא מאפשר להם משחק ומשום שקשה להם להאחז גם בתסריט הרעוע של לינדה וולוורטון, שיתופם של ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר (הקבועים), אן האת'אווי, סשה ברון כהן וגם מיה ואסיקובסקה לא מוסיף דבר לתערובת הכללית של יכולת דלילה וחמדנות בוערת.

בשורה התחתונה נאמר שהסרט לא נורא – הוא פשוט סתמי וימוג במהרה. וחבל רק על הספר שעכשיו הצעירים שכבר ראו את הסרט יוותרו על ההנאה האמיתית הכרוכה בין דפיו.

"אליס מבעד למראה" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

אוקטובר 10th, 2015 by גידי אורשר

אצל וולט דיסני היתה זאת הנאני האולטימטיבית מרי פופינס שירדה ממרום והביאה מזוודה מלאה רק טוב לשני זאטוטים ששיוועו לאהבה, לעזרה, להדרכה בחיים עם טיפ טיפה של קסמים. אצל ננסי מאיירס, במאית הוליוודית וותיקה שהתמחתה בסרטי סוכרזית זהו רוברט דה נירו, שהיה פעם שחקן ענק ולעת זקנה מחפש מקום טוב בבית האבות, והסבים של הקולנוע ההוליוודי. ולמה הוא עושה את זה ? כי הוא, כמו הגורילה שישן איפה שהוא רוצה – פשוט יכול.

לא משנה שדה נירו הפריט עצמו לדעת בכמה וכמה סרטים נוראים שבהם הוא כנראה הלך לישון ושלח את הכפיל שלו לעבודה, עדיין כשהוא עושה אן-דן-דינו בעיניים עצומות על תפקיד הוא יודע שרק אם ימצמץ, התפקיד יהיה שלו.

וכך הוא משתעשע לו עם המפיקים ההוליוודיים ועם הקהל, מוכר עדיין את שמו בכותרות הפרסומות לסרטים בהם הוא משתתף ולפעמים, רחוקות, זה גם די מצליח. אחרי הכל הסטטיסטיקה עובדת גם כאן.

אז מאיירס מנצלת את זה בשביל הפרוייקט הנוכחי שלה שהוא, כאמור עיבוד סימפטי לאגדת "פופינס" והפעם את הגברת עם המטריה שבאה עם הרוח והולכת איתה אחרי שהעבירה תהליך חניכות לשני זבי החוטם הבריטים החביבים, ממלא פנסיונר ניו יורקי שמשתמש בממחטה שלו כדי לנגב עינייים לחות של גברת צעירה במצוקה.

האמת היא שאן האת'אווי לא כל כך מסכנה. כאן היא סטארטאפיסטית בפרוייקט שתפס המשלב אופנה ואינטרנט ואם נזכור מה היה מצבה ב"שטן לובשת פראדה" הרי הגברת עשתה אקזיט לא רע. עכשיו היא מנהלת ביזנס עם 200 עובדים החובק עולמות והיא נקרעת בין חובתה לעצמה ולמשפחתה לבין הצורך להגדיל ולהרחיב ולתפעל כראוי את ההצלחה הכלכלית.

משום שהכתפיים החינניות הללו לא מספיק חזקות, מגיע דה נירו הוותיק ובעל הנסיון לעזרה. אחרי שהוא מחליט שאינו רוצה לשבת בבית או בשדרה הסמוכה, הוא מיתפקד לפרוייקט המשלב בני גיל הזהב כמתמחים בחברות שונות ומצליח כך להכנס בשערים המצופים WIFI של האת'אווי, אפילו שהוא לא יודע מה זה פייסבוק וציוץ בשבילו זה דיבור של ציפורים.

הנסיון של הזקנים אל מול היכולות המוגבלות של הצעירים בא לידי ביטוי לא אחת בקולנוע האמריקאי המתעמת עם השאלה החברתית הזאת שמעסיקה בשנים האחרונות לא מעט מצופיו הבוגרים. כן, יש גם כאלה. סרטים כמו "בחברה טובה" של פול וויץ המעמת את הווטראן המיומן דניס קווייד עם חתנו לעתיד שמוקפץ מעליו או "לדפוק התמחות" עם וינס ווהן ואוון וילסון על שני אנשי המכירות שיוצאים להתחרות על מקום ב"גוגל" מול להקות של גאונים בני 19. וכך, בין דרמה חברתית לקומדיה קיומית עולה לו הנושא המטריד ומבצבץ גם כאן.

אבל מאיירס, שאגב כנראה נאבקת כאן גם על מקומה בכוח, אשה מכובדת בת 66 באמצע הרחוב בהוליווד לא מעוניינת במלחמות ובקונפליקטים, היא מאמינה כנראה במשא ומתן. ולכן הסרט שלה חומק לנו ללב בלי להכאיב, בלי להשאיר שריטות. כולם חמודים, כולם סימפטים, אין איש רע, כולם עוזרים לכולם וגם בין המתחרים הכל נגמר בהסכמה ובעזרה הדדית. סוכר, כבר אמרנו ?

מאיירס מספרת את הסיפור משתי פרספקטיבות שונות, אבל לשתיהן צורך משותף. דה נירו רוצה לעזור לבוסית ולהיות בסדר עד ההתמסרות האחרונה והאת'אווי צריכה כתף בעלת נסיון, אבא רוחני שעליה אפשר לבכות ולהתפרק בלי סכנה. כל זמן שהכל וורוד, וזה וורוד כאן, הכל בסדר. אבל תנסו לחשוב מה היה קורה אם הסיפור היה מתפתח אחרת ודה נירו היה הופך, בחדירה האובססיבית שלו לחייה, להיות סטוקר מסוכן שרוצה להשתלט על עסקיה. נכון שזה סרט אחר, אבל בהחלט אפשרי ואולי מעניין יותר. ראו למשל את "רבקה" של היצ'קוק.

שהרי מה קורה כאן ? ככל שהסרט מתקדם המתמחה חודר עמוק יותר ויותר לסביבה של הבוסית שלו. בהתחלה מסדר את השולחן המבולגן, אח"כ הופך לנהג, חודר לאינטימיות ארוחת הבוקר המשפחתית, נשאר איתה לבד במשרד עד שתגמור לעבוד, הרבה אחרי שעות העבודה, נוסע איתה לסאן פרנסיסקו ליעוץ בעיניין שכירת שרותיו של מנהל לחברה, לוקח את הילדה הקטנה שלה לבית הספר, מתקרב לבעלה עקר הבית, מבלה איתה במיטה (אין סקס, רק שיחות נפש) ובקיצור משתלט על נפשה של הבוסית שלו, כיבוש בהסכמה. ואם היה מנצל כל זאת לרעה ?

אבל דה נירו לא מעוניין להיות מקס קיידי (הפושע הנקמן מ"פסגת הפחד") אלא להמשיך את ההליכה במיים פושרים של פרנק (האבא במסע אל ילדיו ב"כולם בסדר") ומיירס בכלל לא בכיוון, אז למה לסבך עיניינים. הקהל יאהב את הסרט המתקתק הזה, יש לו צבע של שליחות והוא בהחלט לא מבייש איש, אז קדימה הפועל.

"המתמחה" – 8 מינוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: