נובמבר 26th, 2017 by גידי אורשר

מה שיכול היה להיות עיבוד קולנועי לסיפור נהדר ואולי גם מורכב, בודאי לא חסר משמעות במזג האויר המגדרי של ימים אלה הוא בעצם ניצול דל ומשמים של האפשרויות. בזבוז של שני שחקנים נפלאים על שטות רכילותית חסרת משקל ,. 6 פלוס בסולם אורשר.

אם יש דבר משמים, טרחני ומעורר פיהוק, לעיתים אפילו מרגיז זה מספר שלא יודע להעביר את הסיפור שלו באופן מעניין ובעיקר לא ברור לו ולנו – למה הוא מספר אותו. אבל בעידן של שפע תוכניות טלויזיה של רכילות צהובה וסתמית ועיתונים שמנפחים את השטויות, מסתבר שהכל אפשרי וזה חודר גם לקולנוע. עובדה – הסרט "קרב המינים".

הסיפור הספורטיבי-דרמטי שהציע "קרב המינים" המקורי מ 1973 , אותו מפגש על בארינה הענקית בין בובי ריגס, אלוף מיתולוגי לשעבר וגיבור אמריקאי מהיכל התהילה של הטניס ובילי ג'ין קינג אלופת ארה"ב ואחת הנשים הגדולות שקמו בספורט, נשא בחובו כל כך הרבה זויות של עיסוק אבל אף אחת מהן לא באה לידי ביטוי בסרט של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס. נכון שמבחינה ספורטיבית זה היה גימיק, אבל כל ההשפעות המיגדריות, חברתיות, סקסיסטיות ואנושיות נשפכו כאן לכל עבר. צמד הבמאים מצויידים בשני שחקנים מצויינים וצוות תומך מחמיצים כל אפשרות להיות משמעותיים.

הסרט יכול היה להיות קומדית סקרובול ממשפחת הקומדיות הרומנטיות. הוא יכול היה להיות סרט מוסר דרמטי רציני על בעיות של זהות מינית ואישית. הוא יכול היה להיות סרט על הזדקנות, או אפילו, בסידור נראטיבי נכון גם סרט שיש בו מתח תחרותי, למרות התוצאות הידועות מראש. אבל הוא לא אף אחת מהאפשרויות. מה שיש בו זה שרטוט גמלוני ולעיתים גם גס וולגארי צבוע בגוון רכילות צהובה ובטעם וולגארי.

ריגס היה בשנות השבעים אלוף אמריקאי לשעבר עם הילת מנצחים מעליו, מהמר כפייתי ונשוי עם גברת עשירה שכלכלה אותו. פה גדול היה לו תמיד, גם באמצע שנות החמישים לחייו ואחרי השיא הספורטיבי והתנהלות שוביניסטית, בעיקר מחוץ לבית. בילי ג'ין היתה שחקנית טניס מוכשרת מאוד, אלופת אמריקה שלא הסכימה עם השכר הנמוך, 10 אחוזים משכר הגברים שקיבלו הטניסאיות על הופעותיהן הספורטיביות. כאשה אסרטיבית ובעלת השפעה היא דרשה מאיגוד הטניס האמריקאי להשוות תעריפים וכשסורבה הקימה את האיגוד הטניס הנשי המתחרה.

כדי להשפילה ולהוכיח עליונות הגברים, לפחות על המגרש ואולי גם כדי לספק את אינסטינקט הליצנות וההימורים של ריגס הוא הציע לקינג לערוך תחרות שבה תוכרע שאלת העליונות הג'נדרית, לפחות בספורט. קינג, למרות שהיתה בתקופה של שפל מסויים בקריירה שלה, קיבלה את ההצעה ומכאן המפגש שהיה מגה להיט ומשחק הטניס שבו צפו למעלה מ 90 מיליון איש, בארינה ובטלויזיה.

הסרט מלווה את שני היריבים, מנסה לבנות את התיחסותם לחיים, לטניס וזה לזאת, עוקב במשורה אחרי ההכנות של שניהם ולבסוף מקדיש דקות אחדות גם למשחק עצמו. דייטון ופאריס מחליטים לצלם את הסרט שלהם בעיקר בקלוז אפ, החלטה מחייבת מאוד. בתחביר הקולנועי הקלוז אפ, הצילום מקרוב הוא סימן קריאה לאירועים המתרחשים על המסך. הוא ההגברה וההדגשה. לשימוש כזה יש כמה סיבות – להסב תשומת לב לרגע מסויים, לאירוע מסויים, לחפץ מסויים. יש במאים – כמו ברגמן למשל שעושים שימוש בקלוז אפ כדי לחדור לדמויותיהם, לעיתים עד נקבוביות העור כדי להתקרב ולנסות לשקף את הנעשה בנשמתן של הדמויות והשחקנים המגלמים אותם.

משום ששני הבמאים של הסרט אינם ברגמן ואין להם שום הצהרת כוונות באשר למשמעות הסיפור התחחושה המלווה את השימוש המופרז הזה היא לעיתים של פורנוגרפיה סתמית. קרוב בשביל לא להסתיר. להדחק. כל הסצנה שבה מתקרבות קינג והספרית שהפכה לאהובתה זאת לזאת, סצנה שצריכה להיות עדינה ורגישה, מעוררת תחושה וולגרית ומציצנית וכאלה הן גם סצנות אחרות שמצריכות ריחוק אך נדחקות פנימה, כמו אחרוני הפפרצים.

"קרב המינים" נראה ומורגש כמו אדפטציה לא טובה לאירוע אמיתי. הוא דל, שיטחי, חסר מיקוד והאמת, גם חסר עיניין. הניצול של שני שחקנים נפלאים כמו אמה סטון וסטיב קארל מחפיר והשניים נשארים כל הזמן מחוץ לדמויות אותן הם מגלמים, במסגרת הקריקטורה. וכך הופך הסרט לאחד המופעים המיותרים של הקולנוע בעת האחרונה.

"קרב המינים" – 6 פלוס בסולם אורשר.

Battle of the Sexes

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

דצמבר 11th, 2016 by גידי אורשר

ת ר א ו. קודם כל תודה ל"לה לה לנד" על שעתיים ושמונה דקות של בריחה מהמציאות הסובבת אותנו – מרחוב בלפור ועד הבית הלבן. בלי הגברת רגב, האדון ביטן, בנט ועמונה. שעתיים ושמונה דקות של התמוגגות נוסטלגית ושקיעה בעולם טוב יותר, מסודר יותר, צבעוני יותר , יפה יותר , טבול במוסיקה ובאהבה, בתמימות ובהכרת תודה. 9 בסולם אורשר.

אני יודע שהעולם האסקפיסטי, המקביל הזה שהקולנוע בכלל והקולנוע ההוליוודי והמיוזיקל כבונבון על הקצפת שלו בפרט יכול לעורר סופות של ציניות בקרב האיסטניסים של מסרים, או אלה שהרומנטיקה שלהם צרובה בפייסבוק, בסמרטפון ובאינטרנט או הצורכים סרטי אפוקליפסה ממוחשבים לתוך הווריד, אבל אני מאלה שפשוט נמסים לתוך הז'אנר.

כזכור זה התחיל במותה של תקופה והולדתה של אחרת אי שם בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. הראינוע מת והקולנוע נולד. אחרי שלושים שנה של אלם, הצופים באו לשמוע קולנוע והוליווד תחילה הציעה להם את האופציה. בית החרושת הגדול בעולם (כבר אז) לחלומות נלכד בלהבה והסרטים – כולם מדברים, כולם שרים התחילו גם לרקוד. ההתפתחות היתה מהירה והמשאבים שהושקעו בז'אנר גדלו והלכו וייצרו מופעי ענק קלידוסקופים עם מאות סטטיסטים מזמרים ומרקדים.

הסטפס – הטאפ דאנס, היה האלוהים ופרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס מלכו ומלכתו. נלסון אדי וג'נט מקדונלד הוסיפו את הנופך האופראי. הסיפורים, בעיקר קומדיות רומנטיות שיבטו עצמם לדעת והגיבורים היו בעיקר אנשי במה. לשיר ולרקוד ככה סתם באמצע החיים היה, עדיין הליך לא נורמטיבי, לא מציאותי. ואז בא ג'ין קלי, המעופף והוציא גם את אלה ממסגרת הבמה. עכשיו רקדו שם אהבות לוהטות באונית פיראטים, בין טירות אקסוטיות, באתרי בניה. קלי, ביומרתו היה זה שדחף קדימה, גם אם זה אומר מעבר לצוק, אל תחילת הנפילה.

זה קרה ב"יום בניו יורק" (" ON THE TOWN ") שצולם בחלקו ברחובות ניו יורק ובאתריה, סרט שבו פגשה האגדה את המציאות בסיפורם של שלושה מלחים בחופשה בת יום בתפוח הגדול. התרכובת הזאת שהחדירה ריאליזם לפנטסטיה הביאה להולדת סרטים כמו "סיפור הפרוורים" וסצנת רצח מסוגננת על המסך, "שיער" עם מלחמת ויאטנאם ברקע  ו"קברט" המתרחש על רקע עלית הנאצים לשלטון בגרמניה. כן, וגם "צלילי המוסיקה" במסגרות שיובאו מכאן בעיקר מהבמה כהצלחות כלכליות קורצות.

"לה לה לנד" של דמיאן שאזל הוא שיר הלל לתקופה שהיתה מלך בשנות השלושים-חמישים של המאה הקודמת, נחמה לדואבים, קן מפלט למי שבא לחלום. זוהי אנתולוגיה למיוסיקל על רוב תקופותיו – מהימים של "טופ האט" ופרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס האלגנטים, "שיר אשיר בגשם" וג'ין קלי האתלט ועד הסכרין הנמס בכאב מפואר של "מטריות שרבורג" וז'אק דמי והמוסיקה של מישל לגראן. ואיזו אנתולוגיה נפלאה של סיפורים תאומים שהתחלפו על המסך, של צבעים בולטים שמרחו את הקיטש, של מוסיקה שחדרה ללבבות. ושל שחקנים שנעו בהרמוניה ובכימיה נפלאה האחד עם השני.

וגם כאן בחור (ריאן גוסלינג) פוגש בחורה (אמה סטון), כמה פעמים עד שזה נתפס. בחור מתאהב והבחורה בו. שניהם נגועים בעיסוק באמנות. הוא פסנתרן ג'אז החולם על מקום משלו שבו יוכל לשמר מסורת מוסיקאלית גוססת והיא מלצרית בדוכן קפה ומאפה באולפני וורנר החולמת על קריירה של שחקנית ומחזאית ומתנפצת על אודישנים מביישים במציאות. במהלך הסרט הם ישירו יחד, ירקדו יחד, יאהבו יחד, יפרדו , יתאחדו ויגיעו אל הסוף שמציע לנו עימות בין המציאות, הבדיה ואופציה נוספת לבדיה, להנאתנו.

אז נכון שריאן גוסלינג ואמה סטון הם לא הזמרים הכי טובים וגם לא הרקדנים האולטימטיביים, אבל החיבור בניהם לוהט כל הזמן, ומה צריך יותר מקומדיה רומנטית עם שירים מתוקים שנמסים באוזן וסיום עם טעם של שוקולד מריר. הוסיפו לזה את המצלמה האקספרסיבית, שלא נחה לרגע  של לינוס סאנדגרן (השוט הראשון של הסרט ארוך ומרתק, במציאות מתארגנת אה-לה-מיוזיקל קלאסי), את העריכה הנבונה של טום קרוס ששולט בקצב הנכון של הסרט, את המוסיקה החודרת לב של ג'סטין הורביץ והרי לכם הומאז' נפלא לסגנון שאמנם – כמו הג'אז נראה כמו אמנות הולכת ונכחדת, אבל מסרב למות וכל פעם מרים ראש מחדש ומוכיח נשמה נצחית.

"לה לה לנד", כמו המיוסיקל כולו או רובו, הוא סרט לאופטימיים, למי שמוכן לשעתיים של תמימות, לפתוח את סגור ליבו לאופציה אחרת. נכון שאת זה לא נראה בחדשות, לפחות לא בזמן הקרוב, אבל כתרופה נרקוטית – זה עובד גם מעבר לזמן ההצגה.

"לה לה לנד" – 9 בסולם אורשר.

La La Land

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: