אוקטובר 13th, 2015 by גידי אורשר

תגידו מה שתגידו על אל פצ'ינו, שהוא צובע את השערות ואולי גם משתיל, שהוא מתח את הקמטים והזריק בוטוקס – ואולי גם לא, שהוא מנייריסט שלא ברא השטן. אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו – שאין לו כריזמה בטונות ולאחרונה גם שהוא בוחר תפקידים שלא מתאימים לו. פשוט מפני שלפחות בשלושת הסרטים האחרונים שהאיש הקטן-גדול הזה לקח על עצמו הוא מכין את הפרק האחרון בקריירה אדירה. אחרי הכל הוא בן 75 וככזה הוא צריך להזהר מאוד שלא לקלקל מה שכבר יש. "מנגלהורן", כמו "דני קולינס" (בלי לקחת בחשבון את איכות הסרט) ו"מפלה" הנפלא הם בהחלט תחנות יציאה מתאימות.

פעם, בתחילת שנות השבעים בטרם היות החוג לקולנוע, בשנה הראשונה בחוג לתאטרון באוניברסיטה בתל אביב, נתבקשנו ע"י המורה למשחק להכין קטע דרמטי לשעור. היו שהביאו את הנאום של מרק אנטוני ב"יוליוס קייסר", היו שהביאו רגעים מ"השחף" של צ'כוב, היו מ"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס ("סטלה, סטלה"), מ"בית הבובות" של איבסן. רק אחד, לימים במאי ותסריטאי דווקא מהטובים שלנו,  קפץ על החלון ופלט "אפוריזם מאת גודאר".

היה לנו כבר מושג מיהו גודאר. אבל לא ידענו מהו האפוריזם הזה ולמה הבחור התכוון, אבל זה עשה רושם אדיר. הנה נגענו באוונגרד, חזינו בחד פעמיות של האמנות. גם גודאר וגם אפוריזם במקום אחד. וכמובן שזה היה קשקוש. התנאות מיותרת של מי שרצה לעשות רושם והצליח אל מול בורותם של האחרים. נדמה לי שגם דייויד גורדון גרין שביים את פצ'ינו ב"מנגלהורן" מנסה לעשות אותו דבר בסרט שלו. יוצא לו משהו יומרני, מאוד לא ברור, מלבוש  "אמנותי" לסיפור פשוט מאוד, סרט לא מבושל דיו רווי בקשקושים שאין שום סיבה למרוח אותם על המסך שבודאי לא עושים לו טוב. מי שכן עושה בו נפלאות זה השחקן בתפקיד הראשי, אל פצ'ינו שכל הסרט הזה כבודו.

זקנה יכלה להיות דבר די מגעיל לעיתים, בייחוד אם זאת זקנה בודדת ובייחוד אם זאת זקנה בשוליים של החברה. ולאנג'לו מנגלהורן החיים בשלהי חייו לא מאירים יותר. האמת היא שהם הפסיקו להאיר כאשר אהובתו קלרה עזבה אותו לאנחות והשאירה אותו לחיים מאכזבים וריקים. מאז הוא כותב לה מאות מכתבים, אותם אנו שומעים ממלמל בפס הקול והיא, כמובן לא עונה.

הוא פסימיסט, ריאליסט עד לזרא אם תרצו, מקיים קשרים קלושים עם הסביבה שלו, גם עם בנו היחיד מנישואים חסרי אהבה שנכשלו אין לו קשר אמיתי. כשהוא מגיע מידי שבוע לבנק הוא פוגש את הטלרית דואן שעימה הוא מפתח זיק של רגש, אבל גם זה מתפוצץ בדייט הראשון. העבר רודף אחריו והוא הפסיק לרוץ. הבעיה היא שגם הסרט דורך רוב הזמן במקום ומאכלס במקום עלילה או עיניין שיש בו חידוש, רגעים ארוכים של מונטאז'ים לא ברורים, סימבוליים-פסיכולוגיים-חלומיים שמתכתבים אולי עם הקולנוע המוקדם של גודאר, אבל לא לוקחים אותנו לשום מקום שיש בו מהות ועיניין. משהו דביק ומרתיע.

במצב מהלכים שכזה רק נוכחותו של פצ'ינו יכולה לשנות מצב צבירה, ואם יש סיבה לראות את הסרט (אני די מסופק בכך, בייחוד לצופים בעלי דופק בינוני-גבוה) הנה היא כאן. היכולת של האיש להפוך דמות סכמטית ומטושטשת למשהו ייחודי, האמינות והרגש שהוא שם על המסך, למרות שהתסריט מונע את התכונות הללו ממנו מוכיחות שמרכיבי הקולנוע הם מרובים וכשגאון משתעשע בהם הוא יכול להפוך יוצרות.

זה לא עושה את הסרט המבולבל הזה למשהו חשוב או מרתק, אבל זה בהחלט ממתיק את הגלולה. אחד התפקידים הטובים של פצ'ינו, בודאי לאחרונה. לצד הסימבוליקה המרובה המטביעה את הסרט הוא מציע מימד אנושי, כואב, אפשרי, כזה שאחרי הכל ניתן להאמין לו ובו.זה בעצם קונצרט של שחקן אחד ומזלו של גרין שהשחקן הזה מנגן על כל המנעד האפשרי.

"מנגלהורן" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

%d בלוגרים אהבו את זה: